<h1>רבינו אברהם מן ההר על נדרים</h1>
<h2>דף ב.</h2>
כנוי, עיקר הנדר על ידי התפסה הוא. [ואעפ"י שאם לא התפיסו חייל, ההוא מדין יד הוא דמהני]. וכנויים דבר שאינו לשון מבואר, כדמפרש לקמן במתניתין. מודרני, היינו ידות נדרים, שאעפ"י שלא הזכיר שום איסור והתחיל נדרו אעפ"י שלא פירש ... חוכך, מלשון [ב"ק ג' ע"א] נתחכך בכותל, שהיה מתחכך וחופה על דבר זה, ובא להחמיר בו ולנהוג איסור הנ[אה], אבל אינו פוסק אותו, דשמא מנודה אני לך לשון הדרת הנאה הוא. ידות. פירש רבינו שלמה, דברים שהם יד ופתיחה לנדר, כדמפרש. והר"ם [בפיה"מ] פירש ידות, חלקי הנדרים, וידות ר"ל חלקים.
<h2>דף ב:</h2>
אינשי, שכח, שהיה לו לומר כל ידות נדרים כנדרים. ומשני, איירי בהון.
<h2>דף ג.</h2>
נזיר להזיר. משמע דנודר בנזיר בשני ענינים, כלומר בנדר נזיר ממש, או שלא פירש כל כך אלא שאמר בלשון שאינו אלא יד ופתיחה.
<h2>דף ג:</h2>
דנדרים. נדר שייך בכל דבר, באעשה ולא אעשה, באוכל ככר זה ובלא אוכל. הילכך ליכא לאו מבואר אלא לא יחל, דכי אמר לא אוכל ואכלה עובר בבל יחל, שמחלל ועושה חולין דבריו. אבל נזיר אינו אלא הריני נזיר, שאוסר על עצמו לאכול ולשתות היוצא מגפן היין, ובהדיא כתיב ביה [במדבר ו'] לא יאכל ולא ישתה ועובר, ולמה אנו צריכים ללאו בל יחל. ומשני, לעבור בשני לאוין. ליכא בל תאחר, שהרי לא קבל עליו נזירות אלא כשירצה, וזה אינו רוצה. למהוי נזירות, להתחיל [נזירות], שהרי נדר שיהא נזיר קודם שימות, וחיישי דלמא מית. אבל כל זמן שלא התחיל נזירותו אינו עובר משום בל תאכל, שהרי לא קבל עליו להיות נזיר מעתה. והאי דלא שני ליה כגון שקבל עליו שיקבל עליו להיות נזיר תוך זמן אחד, דהא מילתא נדר הוא שאם ימות תוך הזמן פטור, דהא לא קביל בודאי הנזירות, ובתוך הזמן לא שייך בל תאחר, הגיע הזמן ולא נעשה נזיר עבר על בל יחל, וליכא בל תאחר. שעה אחת, בתרומה, אם בעלה כהן, וחיישינן דלמא מית כל שעתא ושעתא, נמצא שהגט חל למפרע. [דלמא השתא מיית, פירש רבינו שלמה שאם אכל ו]שתה קם ליה בבל תאחר באיסורא בעלמא ...ר, לא מוקמינן ליה מספיקא, דאיכא למימר ... [עד כאן] לשונו. והר"ם פירש בנזיר פרק א' [ה"ד] [איחר נזירותו הרי זה עובר בבל תאחר].
<h2>דף ד:</h2>
[למה לי הקישא], בשלמא לבל תאחר איצטריך הקישא, דאין מזהירין מן הדין. דלית להו קיצותא, שאם נדר בסתם, לעולם אסור. אבל נזירות סתם אינו אלא שלשים יום, כדמוכחי מקרא קדוש יהיה, יהיה בגימטריא הכי הוו. אימא, כיון דזמן מועט הוא לא ליפר, קמ"ל. בכולן, כל הני לישני לא משתמעי איסורא עד שיאמר ויפרש בכולן שאיני אוכל או שאיני טועם. ומתניתין פרושי קא מפרש כיצד כגון דאמר שאיני אוכל, וכולי עלמא מודו דשאיני אוכל לך לחודיה אסור משום ידות נדרים. איפכא, דשאיני אוכל קא חשיב ברישא והדר תני מודרני הימך, אלמא מודרני לחודיה משמע איסורא. אסור אסור, אפילו ברישא עצמה אמאי תני אסור גבי מודרני ומופרשני. וגבי שאיני אוכל נמי, בחד אסור דשאיני [אוכל] סגי ליה, דהא חדא מילתא הוא עם מודרני ומופרשני. אלא, כלומר ודאי מודרני לחודיה איסורא משמע ... קאמר, כלומר מתניתין דתני אסור ולא תני שניהם אסורין לא מתוקם בהכי.
<h2>דף ה.</h2>
תנן, בהשותפין. הריני עליך חרם, משמע שלא יהנה בו חבירו. המודר, זה שלא נדר. ומשמע אבל מדיר, והוא המדבר, מותר במה שיש לחבירו, שאעפ"י שאסר מה שיש לחבירו, לא אסר של חבירו עליו. הכא נמי גבי מודרני [נימא] הוא אסר של חבירו על עצמו ולא אסר שלו על חבירו. ומשני כגון דפריש בהדיא. ופריך מסיפא דמתניתין דהשותפין ומשני. הדר פריך מסיפא דסיפא. אלא, אי אתמר הא דר' יוסי ב"ר חנינא. מודרני לך שניהם אסורין. [הימנו] כלומר שאסר של חבירו עליו. ולך משמע שהאיסור דבק בחבירו, שגם לו נוגע האיסור, דהיינו שאסר שלו על חבירו. אבל מודרני הימך אין האיסור נוגע אלא בו, שלא אסר אלא של חבירו עליו. דהריני עליך חרם ואת עלי, דומיא דמודרני הימך הוא, ולא דומיא דמודרני לך. ולפי מה שנמצא בפירוש ר"ש נראה דלא גריס אלא אי אתמר הכי אתמר אמר ר' יוסי ב"ר חנינא מודרני הימך הוא אסור וחבירו מותר, שכתב אלא אי אתמר הא דר' יוסי ב"ר חנינא במתני' אתמר, מודרני הימך, כיון דאמר סתמא, הוא אסור וחבירו מותר, ותמה אני כיון דתנן הכי בהדיא, ר' יוסי ב"ר חנינא מאי [אתא] לאשמועינן, עד כאן לשונו. ואי גריס מודרני לך שניהם אסורין, טובא אתא לאשמועינן, ועוד שהיה לו לפרש הטעם. ובקצת הספרים של[נו] מצאנו אלא מודרני הימך הוא אסור וחבירו מותר.
[והא] מתניתין וכו'. ואם תאמר מאי מותיב לר' יוסי ממתניתין, הא מתניתין דהשותפין כותיה משמע, דמודרני הימך הוא אסור וחבירו מותר. יש לומר דהכי מותיב והיכי אמר שמואל הכי דמודרני הימך שניהם אסורין. אלא מעיקרא. כלומר ודאי שמואל סבירא דמודרני הימך אינו אסור אלא הוא, ומודרני לך שניהם אסורין כר' יוסי, והכי מתאמרה מילתא דשמואל מעיקרא. אי הכי. כלומר דמודרני הימך לחודיה חמיר [טפי] ממודרני הימך שלא אוכל לך, לא היה לו לומר בכולן עד שיאמר, דמודרני לחודיה איסורו [חמיר], אלא היה לו לומר אם לא אמר וכו', דלישנא לא קשיא ליה, דאסור דמתניתין משמע או באכילה או בהנאה. ומדלא אמר הכי ש"מ דמודרני לחודיה לא משמע לא איסור אכילה ולא איסור הנאה. ומשני אלא הא דשמואל הכי אתמר, דמודרני הימך לחודיה אינו לא איסור אכילה ולא הנאה. והיינו דבמתניתין לא תני אסור אסור כדקתני בברייתא, אלא מתניתין פליגא אברייתא, דתנא דמתניתין סבר ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים ותנא דברייתא סבר הויין ידים. אשתכח להאי פירושא דהא דר' יוסי דאמר מודרני לך שאיני אוכל לך שניהם אסורין כדאמ' הלכתא היא, דליכא מאן דפליג עלה, ואפילו שמואל מודה בה. ולהאי פירושא והאי גירסא קשיא אמאי לא אשמועינן (נמי) שמואל הא מילתא נמי, הואיל ולפרושי מתניתין אתא. ונראה דכי אקשי ליה לעיל והא מתניתין וכו' הכי מותיב ואוקימנא לשמואל דאמר הימך שניהם אסורין, וקמ"ל כר' יוסי ב"ר חנינא, והא מילתא פליגא עליה דר' יוסי. ומשני אלא מעיקרא דשמואל הכי קאמר, כלומר לא אתא לאשמועינן הא דר' יוסי, דלא סבירא ליה כותיה כלל, דאפילו מודרני לך הוא אסור וחבירו מותר. והכי אתמר וכו'. וכפירושא בתרא נראה דעת הר"ם, או כגירסת ר"ש שלא הביא מודרני לך שלא אוכל לך שניהם אסורין. ובעל התשלום הביאה.
דלא משתעינא. שלא ידבר עמו. ודבור ומשא ומתן דברים שאין בהם ממש הן, ואין הנדר חל עליהן, כמו שנבאר בפרק ואלו מותרין [ט"ו ע"א]. ופירש רבינו שלמה ל[א משמע] איסור אכילה כלומר בודאי, [ד]דלמא דלא משתעינא בהדך [משמע]. והואיל דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי, היכא דאמר לן [שלא] הדיר עצמו מאכילה ושתיה [והנאה] מהימנינן ליה. והאי דקתני לעיל בברייתא מודרני אסור וכו', הכי קאמר אסור לספר עמו ולישא וליתן עמו ולישב בד' אמות שלו. עד כאן לשונו. משמע מלשונו שאם שכח לאיזה דבר כיון וכל שכן אם אמר בפירוש דלאיסור אכילה כיון שאסור. ודעת הר"ם ז"ל שאין הוכחה שיהא משמעות אלו הלשונות לאסור אכילה כלל, אלא יש להם הוכחה שמשמעותם לאלו הדברים, ואין איסור נדר חל עליהם, כמו שתבין ממה שכתב בנדרים פרק א' [הכ"ג] ולא גרסינן דלמא, אלא הכי גרסינן אלא מודרני הימך וכו', דמילתא פשיטא הוא דהכי משמע. ויש להם דין נודר בדבר שאין בו ממש שצריך שאלה כדי שלא יקל ראשו בנדרים.
<h2>דף ה:</h2>
אלמא קסבר. כלומר מדקאמר שמואל דמודרני הימך לחודיה, אעפ"י שהוא יד ופתיחה לנדר, לא הוי כלום, קסבר ידים שאין מוכיחות, כלומר אחיזת הדבר שאינה ניכרת אינה אחיזה. והני לישני, הואיל ואין להם הוכחה שיאסור על עצמו איסור אכילה או איסור הנאה, לא אמרינן דהויין ידים לנדר ואיסור אכילה או הנאה קאמר, אלא אמרינן דלא רצה לאסור על עצמו לא אכילה ולא הנאה, ותלינן ואמרינן דהני לישני משתמעי הני מילי דקאמרינן. לימא, סבירא ליה כר' יהודה ולא כרבנן, דפליגי לגבי גט כדמפרש. ומשני אין. הכי סבירא ליה, וכר' יהודה מוקים לה. ורבינו שלמה נמי גריס אין, וזה לשונו, אין ודאי סבירא ליה לשמואל הכי, דשמואל [סבירא ליה] כרבי יהודה. ולמאי שפירש רבינו שלמה לא מתוקם שפיר, דהואיל ומודרני הימך קרי ליה לגבי אסור אכילה או הנאה ידים שאין מוכיחות, אעפ"י שאמר בלבי היה איסור אכילה או הנאה ולזה כיונתי, לא הוי כלום. תדע דגרסינן בנזיר פ"ק [ב' ע"ב] האומר אהא הרי זה נזיר, ומקשינן ודלמא אהא בתענית קאמר. אמר שמואל והוא שהיה נזיר עובר לפניו. לימא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים. אמרי אין, פי' כלומר אין דלא הויין ידים סבירא ליה, וכך ... דגרס שם לא, כלומר דהויין ידים סבירא ליה, [ולא] מתוקם שפיר מההיא דפ"ק דקידושין [ה' ע"ב]. ועם שכתב כאן בפירושו דגריס אין, כמו שכתבנו [דמיירי] בזמן שנזיר עובר לפניו, דליכא [לספוקי] במילתא אחריתי. אבל ודאי אין נזיר עובר לפניו אמרינן אהא בתענית [קאמר], ודלמא לפטרו מקרבנותיו, ואע"ג דנזיר עובר לפניו, ואיכא הוכחה דהאי אהא מנזיר קאמר, אמאי הוי נזיר, דלמא אהא במקומו לפטרו מקרבנותיו, שאני אביאם. ומשני דקאמר בלבו. אי הכי מאי למימרא, מהו דתימא בעינן פיו ולבו שוין, קמ"ל דלא בעינן. שמעינן מהאי שיטה דבעינן הוכחה, ובעינן נמי שיאמר בלבי היה דבר פלוני ולזה הדבר כיונתי, דהואיל ואיכא הוכחה מהימן. אבל אי ליכא הוכחה לאו כלום הוא, דהא לא הוציא בשפתיו, ולא מהימן. דאי לא תימא הכי אמאי איצטריך לאוקומה בשהיה נזיר עובר לפניו, לוקמה בשלא היה עובר לפניו, וקאמר בלבו היה שיהא נזיר ולזה כיון. ורבינו שלמה כתב כן בנזיר, שכתב וקשיא לי כיון דקאמר בלבו אעפ"י שאין נזיר עובר לפניו נמי. ואמר לי המורה כי אין נזיר עובר לפניו, הואיל ולא הוציא בשפתיו אע"ג דאמר בלבו לא הוי מוכחא מילתא, הילכך לא הוי נזיר כלל, עד כאן לשונו. לכך נראה שפירוש נדרים עשה תחלה. והיה בזה הדעת כשפירש כך, וכשהגיע בנזיר והקשה זה לרבו ותירץ לו כמו שכתב, חזר בו. ועוד וכי בשופטני עסיקינן דכל היכא דאמרינן הויין ידים או לא הויין ידים, כגון ההיא דפ"ק דקידושין וכמה דוכתי מיירי דלא ידעי לאיזה דבר כיונו, אלא ודאי מיירי שהם אומרים לדבר פלוני כיוננו, ואפילו הכי אמרינן דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים וידים מוכיחות הויין ידים.
לוקמה כרבנן. ולימא דמתניתין איירי דלא אמר אלא מודרני הימך, דידים שאין מוכיחות הויין ידים, ולאיסור אכילה או הנאה כיון. וכי אמר בלבי היה לאסור אכילה או הנאה נאמן ואסור, דהא סברי רבנן הויין ידים, ואע"ג דאיהו סבירא ליה דלא הויין ידים, הא סבירא ליה ר' יהודה כותיה, ולמה ליה לדחוקי לישנא דמתניתין. דלכאורה הואיל ותני מודרני לחודיה משמע איסור אכילה, דידים שאין מוכיחות הויין ידים. ורבינו שלמה פירש ומאי דוחקיה, לוקמה כרבנן דהלכתא כותייהו, דהא יחיד ורבים הלכה כרבים. ומשני דלישנא דמתניתין וכו'. ולפום האי שיטה דהאי פרקא משמע דר' יהוד' ורבנן במינאי פליגי, דכי לא אמר מינאי ליכא הוכחה שהוא מגרשה, כמו שנבאר לקמן. ובפרק המגרש [פ"ה ע"א] מסיק דפליגי במלת ודין, כלומר בזה הספר, דאי לא כתב ביה ודין ליכא הוכחה שיגרש אותה בספר, אלא בדבור, ושטר ראיה בעלמא.
מתניתין קשיתיה. דלא תני אסור אסור, וודאי לך לך דוקא [דבעינן] ידים מוכיחות וברייתא ד[לא] תני אסור אסור לך לך לאו דוקא, דהא תנא דברייתא סבירא כרבנן, דידים [שאין] מוכיחות הויין ידים. לך. הוכחה הוא דמיניה קאמר. להזיר. ומיניה חזינן ידות בריש פירקין [ג' ע"א]. [בהפלאה], הוכחה שיפרש, דכתיב כי יפליא לנדור נדר נזיר. ודעת רבא דה"ה נמי ידות דעלמא דבעינן הוכחה, דהא אמר אנא דאמרי אפילו לרבנן. דלא בעינן ידים מוכיחות. דהואיל ואי אפשר לאחר לגרשה, אע"ג דלא כתב לה מינאי, סבר שיש הוכחה בזה שהוא מגרשה ואיהו מגרש לה גירושין גמורין, וידים מוכיחות קרינן להו, הואיל ואין אדם מגרש אשת חבירו. והאי דאמרינן התם רבנן סברי ידים שאין מוכיחות הויין ידים, כי הני דוקא קאמרי, דהכא הוה ליה כאילו פירש. ואע"ג דאוקימנא לפלוגתייהו בהמגרש במלת ודין, הכי נמי איכא הוכחה, והוי ליה כאילו פירש הואיל ואין כח לבעל לגרשה אלא בספר וכתב לה ספר, די הוכחה בזה שלשם גירושין גמורין נתנו לה ולא לראיה בעלמא.
<h2>דף ו.</h2>
מיתיבי לאביי מי שהיה ככר לפניו ואמר הרי הוא או הרי זה עלי אסור, בו, דכקרבן ר"ל. עלי. דהוו ידים מוכיחות. לא [אמר עלי לא]. דהוו ידים שאין מוכיחות. שניהן אסורין. כלומר הרי הוא אסור לשניהם. וקיימא לן [ב"מ כ"ב ע"ב] כל היכא דפליגי אביי ורבא הלכה כרבא חוץ מיע"ל קג"ם.
<h2>דף ו:</h2>
יש יד. כדמפרש ואת נמי ונתן כסף בידה. חזי קאמר לה. פירש רבינו שלמה כלומר מהו את חזי, כלומר לא כיון לקדשה, ולדבר אחר כיון. מדקאמר ליה רב פפא לאביי. בפ"ק דקידושין [ה' ע"ב] דאמר שמואל הרי את מקודשת הרי את מאורסת וכו', והיה חושב רב פפא דאע"ג דלא אמר לי קאמר שמואל דהויא מקודשת, ואותביה לימא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הויין ידים. מכלל דסבירא [ליה] דידים המוכיחות הויין ידים. והא מילתא ידים המוכיחות נינהו, דהואיל והיה מקדש חברתה ואמר לאחרת ואת, ונתן כסף וקבלתו יש כאן הוכחה שלקידושין כיונו, ומשני הדא, כלומר האי דנקט רב פפא התם ידים שאין מוכיחות לאו משום דפשיטא ליה דידים מוכיחות הויין ידים, אלא משום דאקשי לשמואל, דהכא משמע דסבירא ליה ידים שאין מוכיחות הויין ידים, ובנזיר משמע דסבירא ליה דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים, גבי האומר אהא דאוקמה והוא שהיה נזיר עובר לפניו. אבל לרב פפא לא פשיטא ליה אי ידים המוכיחות הויין ידים גבי קידושין או לא, ומשום הכי בעי לה הכא. כך גריס רבינו שלמה וכן פירש. והר"ם ז"ל גריס הכי היכי דמי כגון דעשאתה חברתה שליחה לקבל קידושיה ונתן [לה] קידושין ואמר לה ואת נמי פשיטא דהוו קידושין אלא דאמר לה ואת. פירוש והיה בכסף כדי לקדש את שתיהן. מי אמרינן ואת נמי קאמר לה או דילמא ואת חזי קאמר, כלומר ראי אם תרצי להיות אשתי ואקדשך. ומפני זה קבלה קידושי חברתה, שלא נתן לה זה הכסף אלא לקידושי חברתה. ומפני שראיתי זאת המימרא מבולבלת אפרשנה ברחבה. בעי רב פפא יש יד לקידושין. משום דאשכחינן לרבנן ור' יהודה דפליגי גבי גט היכא דלא כתוב ודין או לא כתוב ביה מינאי, והתם ודאי ידים מוכיחות הן שלשם גירושין נותנו לה, שהרי אמר לסופר כתוב ולעדים חתומו או אמר לעדי מסירה שיהיו עדים שהוא מגרש את אשתו. וגט הוא תלוי בדעתו, שהוא מגרש לה בעל כרחה. והיה לנו לומר דהואיל והם ידים מוכיחות דלגירושין כיון, והוא אומר כן בלבי היה לגרשה גירושין גמורין, שתהא מגורשת לדברי הכל, דהא לפום שיטה דנזיר [ב' ע"ב] הכי משמע דכ[י אמר א]הא דהיכא דנזיר עובר לפניו דמוכחא מילתא דמנזיר קאמר, אע"ג דאיכא למימר לפטרו מקרבנותיו איירי, הואיל ואמר בלבי היה להיות נזיר ולזה כיונתי הוי נזיר, אפילו הכי פליגי ר' יהודה ורבנן הכא גבי גט. וטעמא דמילתא, דאע"ג דבידו לגרשה כשירצה, אין בידו לגרש בכל דבר, אלא במה שצותה התורה, דכתיב וכתב לה ספר כריתות שיהא מובן בספר שהוא מגרש אותה, ובכתב. ומשום הכי קרו ליה רבנן כאן ובהמגרש ידים שאין מוכיחות, שאין הלשון מבואר לכל אדם שיהא הוא מגרש אותה ושיגרשנה בספר. ואפילו הכי קאמרי רבנן דמוכחא מילתא היא, שדי בזה הלשון וליכא לספוקי במידי. והוה ליה כאילו פירש וכתב מינאי וודין, שאין אדם מגרש אשת חבירו, כדכתבינן. ור' יהודה סבר דלא הוי כאילו פירש וכתב, ואיכא לספוקי. ובעי רב פפא בקידושין, שאין הכל תלוי בדעתו, שצריך דעתה דידה, ואף צריך שיאמרו בלשון שיהא מבואר לעדים, שאם היה לשון שאינו מבואר, אפילו שניהם מודים שלקידושין כיונו, אם אינו מבואר לעדים, קידושי בלא סהדי נינהו, ולא הוו קידושי. ואי הוי לשון מבואר, יכול לקדשה בכל לשון שירצה, הואיל והדברים מובנים, הילכך צריכינן לברורי אי לישנא דיד, ואעפ"י שהם ידים מוכיחות, אי איכא לספוקי בהאי לישנא במידי שנוכל לתלות ולומר שזה הלשון סובל ענין אחר, שאין הקידושין קידושין, ואפילו שניהם מודים שלאותו ענין שהלשון נוטה שהקידושין קידושין כיונו. אי אמרינן שהלשון מורה הענין האחר, קידושי בלא סהדי נינהו, שאין העדים נשענים בעדותם במה שראו ושמעו בשעת הקידושין, אלא במה שהם אומרים להם אחר הקידושין. ואם אין הלשון מורה אלא [ל]קידושין גמורין, הויא מקודשת. ונראה מגרסת הר"ם שאם [לא נעש]תה שלוחה בשביל חברתה, אל[א נתן] קידושין לאחת ונתן כסף ביד חברתה ואמר לה ואת, דהויא מקודשת בודאי, הואיל וקבלה הכסף ליכא לספוקי במידי. ולפירוש רבינו שלמה זה בעיא ולא אפשיט והויא ספק מקודשת.
יש יד לפיאה. אעפ"י שהם ידים מוכיחות ואמר בלבי היה כן ולפאה כיונתי או לצדקה כיונתי, קא מיבעיא ליה אי אתקוש לקרבנות דלהוי יד דידהו כאילו הוציא בשפתיו או לא. ובקידושין לא צריכינן להאי היקשא. וטעמא דמילתא, שהדבר תלוי ברצונם ואעפ"י שבשעת הקדושין לא דברו הויא מקודשת, דהא היה מדבר עמה על עסקי קידושיה ונתן לה ולא פירש דיו, ויכול לקדשה בכל לשון שירצה, הואיל והוא מובן לאיש ולאשה ולעדים. והכי קא בעי, אם תימצי לומר שהדבר ספק אצלינו דהאי ואת אם מורה ענין אחר אם לאו, גבי פאה וצדקה דליכא דעת אחרת אלא דעתו, וכי האי גונא גבי נדר אי אמר בלבי היה כן ולדבר פלוני כיונתי מהני והוי נדרו נדר, שאין צריך להוציא בשפתיו, גבי פאה וצדקה מאי, מי אמרינן לכל מילי אתקוש, אי לא. אגיא. חריץ שסביב הערוגה, וכל הערוגה נקראת על שמו. קרבנות. נדרי קרבנות, כדאפקינן לעיל [ג' ע"א] מאיש כי יפליא לנדור נדר. לבל תאחר. כשאמר בפירוש עובר בבל תאחר, אבל בלשון יד, אע"ג דהוו ידים מוכיחות ואמר בלבי היה לפיאה או לצדקה, הואיל ולא הוציא בשפתיו בפירוש ויש לדון זה הלשון דהדין לנפקתא בעלמא קאמר, כלומר וזה יהיה להוצאה, ודיבוריה הוא דלא אסקיה, כלומר לא ביאר ופירש מה שבלבו בפיו ובדבורו, לאו כלום הוא. דתניא, בפ"ק דראש השנה [ה' ע"ב] דכתיב [דברים כ"ג] כי תדר נדר וכו' כי דרוש ידרשנו. בפיך. דכתיב כאשר נדרת נדבה אשר דברת בפיך, ואמרינן בראש השנה זו צדקה, כלומר קיים כל מה שדברת בפיך. למחצה. והואיל ואיתקוש לקרבנות לכל מילי אתקוש.
<h2>דף ז.</h2>
הפקר מאי. כגון היו לפניו שתי ככרות ואמר הדין ככר להוי הפקר והדין. ומסתברא דהואיל דאמרינן אם תימצי לומר בפאה וצדקה דיש יד, דמילתא פשיטא הוא, והפקר בעיא ולא אפשיט והמוציא מחבירו עליו הראיה.
יש יד לבית הכסא. קס"ד דבית שהזמינו לבית הכסא אסור לקרות בו ק"ש, דהזמנה מילתא היא. וזאת הבעיא היא אי לכל מילי נמי אמרינן ידים המוכיחות הויין ידים, והוה ליה כאילו הזמינו בפירוש, ואסור לקרות בו ק"ש הואיל ובלבו היה להזמינו בזה הלשון או לא הויין ידים, דהואיל והלשון סובל גם כן והדין לתשמישא, הואיל ולא הוציא בשפתיו לא הוי הזמנה. ולקח בית הכסא משום דמיבעיא ליה בגויה אי זימון מועיל אם לאו. והא מבעיא ליה לרבינא. בפרק מי שמתו [ברכות כ"ו ע"א] בעא מיניה רב פפא ולא פשט ליה. חדא מגו חדא. מתוך ששואל אם מועיל, הוצרך לומר אם תימצי לומר מועיל אי יש יד או אין יד. הרי"ף כתב סוף פרק מי שמתו והזמנה לבית הכסא אבעיא ולא אפשיטא ע"כ. ודעת הר"ם בק"ש פרק ג' [ה"ג] דהואיל ועביד כאן אם תימצי לומר, מועיל, דהכי אפשיט, ויד או אין יד בעיא ולא אפשיט.
מודה. מדתני חוכך אלמא מספקא ליה אי הוא לשון הדרת הנאה אם לאו. ואינו לוקה משום בל יחל, דאין מלקין על הספק. דאי פשיטא ליה, ליתני ר' עקיבא מחמיר. ושמעינן מהא דידות נדרים דפשיטא לן דידות נינהו לוקין עליהן, דידות דאורייתא נינהו. נדינא. אי אמר איניש לחבריה כן דאסור ליהנות הימנו. ופירש רבינו שלמה דהרי הוא כאילו אמר הריני נטול מעליך שלא אהנה משלך, וידים מוכיחות הן שזה רצה לומר. דשרי לאתהנויי מיניה. שאין זה לשון איסור הנאה אלא לשון שמתא ואעפ"י שהוא מעין מנודה אני לך. כי פליגי. ר' עקיבא ורבנן במתניתין.
<h2>דף ז:</h2>
לישנא דנדינא הוא. כך גריס רבינו שלמה, ופירש מה [מנודה אסור ליהנות] ממנו, אף כאן אסור ליהנות ממנו. לישנא דשמתא הוא. שבני אדם רגילין לומר במקום שמתא מנודה אני לך, אבל נדינא [לא] רגילי למימר במקום שמתא. [אש]תכח להאי פירושא דנדינא ממך לחודיה [אסו]ר, ולוקה משום בל יחל משומתנא או מנודה, דהלכה כרבנן, מותר. ובעל התשלום פירש כל הני כדאוקים שמואל רישא דמתניתין, כלומר נדינא ממך שלא אוכל לך, דלא עדיף נדינא ממך ממופרשני ממך, ואפילו משומתנא ממך שלא אוכל או מנודה אני לך שלא אוכל לך לרבנן מותר, דהכי קאמר הריני בשמתא לך שאיני אוכל לך. דארחא דאינשי למיפרש מיניה דמשומת הוא ולא ספי ליה מידי, ולאו למיסר מיניה בנדר משמע. ודעת הר"ם כפירוש רבינו שלמה, ובנדינא ממך לחודיה כתב פרק א' [הלכ' נדרים הכ"ד] אסור ליהנות ממנו. וודאי רצה לומר שלוקה. וכן תבין מלשונו, שלא כלל זה עם מנודה אני לך שלא אוכל לך שכתב אסור ואינו לוקה. ונראה דעת הר"ם דמנודה אני לך שלא אוכל לך לרבנן הוה ליה כמנודה אני לך לחודיה לר' עקיבא, מה התם אסור ואינו לוקה, דספיקא הוא לר' עקיבא, אף כשאמר שאיני אוכל לך לרבנן ספיקא הוא, דשמא לא כיון לאסור אלא כי ארחא דאינשי דלא ספו מידי למשומת. דהא מנודה מילתא פשיטא היא דלשון שמתא הוא. ולא דמי למרוחקני ומודרני ומופרשני, דאעפ"י שלא אמר שלא אוכל לך, האי דדיינינן ואמרינן דלא משתעינא בהדך, לאו משום שאין זה הלשון נופל אלא בזה הענין, אלא דאמרינן דהואיל ולא אמר שלא אוכל לך ידים מוכיחות הן שלזה כיון, כדפרישנא לעיל [ה' ע"א] אפילו לפירוש הר"ם, אעפ"י שהלשון איפשר להבינו באיסור אכילה, אבל מנודה הואיל ולא אמר שאיני אוכל לך לישנא דשומתנא הוא.
והכי פירש הר"ם ז"ל ממך, פי' [אפילו בלא שאני אוכל לך] כולי עלמא לא פליגי דאסור משומתנא ממך פי' [אע"ג דאמר] בפירוש שלא אוכל לך, כולי עלמא לא פליגי דשרי, דלישנא דשמתא הוא, ולא רצה לאסור אכילתו בנדר כדפרישנא. כי פליגי במנודה אני לך, פירוש לחודיה. ר' עקיבא סבר לישנא דנדינא הוא, פירוש לגבי אסור, דמספקא ליה. ורבנן סברי לישנא דשומתנא הוא, פירוש הואיל ולא אמר שלא אוכל לך, אבל אמר שלא אוכל לך מודו לר' עקיבא דספיקא הוא, והיינו שלא כתב הר"ם אלא מנודה אני לך שלא אוכל לך אסור ואין לוקין עליו, ולא כתב מנודה אני לך שלא אוכל לך או משומת אני לך שלא אוכל לך אסור ואין לוקין עליו. משמע דמשומת אע"ג דאמר בפירוש שלא אוכל לך מותר. ואיכא מאן דאמר שאין חילוק לרבנן בין מנודה ומשומת. והאי דאמרינן משומתנא ממך כולי עלמא לא פליגי דשרי, דוקא שלא אמר שלא אוכל לך, אבל אמר הכי הויא ספיקא דומיא דמנודה, ולקח הר"ם מנודה והוא הדין למשומת.
ופליגא דרב חסדא. הא דאמר רב פפא במשומתנא דברי הכל דשרי, דהא אמר לית דחש להא דרבי עקיבא, אלמא פליג בהא.
בפניו. שכשם שביישו בפניו צריך להתירו בפניו, כדי שישמח ויישב לבו כנגד החרפה הגדולה שנתבייש, דכיון שהתיר נעלה ממנו כל חרפתו. שלא בפניו. לא נתבייש כל כך, ובהתרת שלא בפניו סגי. אזכרת. שמע חבירו שהזכיר את השם י"י שלא לצורך. זהו לשון רבינו שלמה. הוא עצמו, השומע. יהא בנדוי, דמשמתינן ליה, לא שיהא בנדוי מאליו. דומיא דקורא לחבירו עבד, דגרסינן בפ"ק דקידושין גבי קורא לחבירו עבד ההוא שמותי משמתינן ליה דתניא הקורא לחבירו עבד יהא בנדוי. שכל מקום. קבלה היא בידיהם. הזכרת השם. לבטלה, הילכך דין הוא שינדנו, שלא יהא רגיל לומר כן. וש"מ אין בין נדוי להפרה כלום. וכן הלכתא דאפילו באפקרותא שרינן לאלתר, וליתא ההיא דאביי דאמר פרק ואלו מגלחין [מו"ק ט"ז ע"א] דלאפקרותא עד דחיילא שמתא עליה תלתין יומין, כמו שביארנו פרק ואלו מגלחין. וביארנו שאם ראו ב"ד להניח מנודה כמה שנים מניחים אותו, דהא אמרינן התם דבשפחה של בית רבי לא רצו חכמים לנהוג קלות ראש בנדויה ג' שנים, כמו שביארנו שם. וכן כתב הר"ם פרק ז' [הי"ג] מתלמוד תורה. לבטלה. ואזהרתיה [מהכא את י"י אלהיך תירא] שלא תוציא שמו לבטלה. אבל שבועת אמת יכול לאומרה בשם, שנאמר בשמו תשבע בריש מסכת תמורה. שמתה, נידה אותה. היכי דמי. לכאורה משמע היכי דמי שמנדה לעצמו ומיפר לעצמו. ור"ם ז"ל כתב תלמוד תורה פרק ז' [הי"א] אפילו נדה עצמו על דעת פלוני, ואפילו על דבר שחייב עליו נדוי, מיפר לעצמו, וצריך עיון. נראה שפירש היכי דמי שמיפר לעצמו אם מיפר מיד והוא עצמו בלא אחר. משמית נפשיה. לאשתתופי בצערא דצורבא מרבנן. שרי לנפשיה. כי היכי דלא ליצרכו בני ביתיה לארחוקי מיניה. ברישא. אבל ברישא לצורבא מרבנן לא, כדאמרינן במועד קטן וכפר בעדו ובעד ביתו והדר על כל קהל ישראל.
<h2>דף ח.</h2>
מניין שנשבעין. קס"ד שאם עבר עליה חייב קרבן שבועה.
והלא מושבע. ואין שבועה חלה על השבועה לאחיובי קרבן שבועה אם עבר עליה. ומשני דלאו לאחיובי מלקות או קרבן שבועה הוא, אלא דשרי ליה לאשתבועי לזרוזי נפשיה למעבד מצוה, וליכא משום מוציא שם שמים לבטלה.
והלא מושבע. דכתיב [דברים ו'] ושננתם לבניך ולא ימיש ספר התורה מפיך [יהושע א']. כתב רבינו שלמה קס"ד דהאי מקשה שאין הנדר חל על דבר מצוה, ושני ליה אפילו לדעתיה, ונפקא מינה להיכא דנשבע, מיהו קיימא לן באלו מותרין דנדר חל על דבר מצוה, והאי תירוצא דיחויא בעלמא הוא. עד כאן לשונו. והעיקר דשפיר קא מותיב, דלא שייך למימר בקיום מצות עשה נדר חל על דבר מצוה אלא כשאוסר חפצא עילויה, כמו שביארנו בפרק ואלו מותרין [ט"ז ע"ב].
נדר גדול נדר. ואי עבר חייב משום בל יחל, אע"ג דלא אמר עלי, דידות נדרים כנדרים.
בק"ש שחרית וערבית. כדאיתא במנחות [צ"ט ע"ב], דאמרינן התם הקורא את שמע שחרית [וערבית] קיים מצות לא ימוש. חיילא שבועה. כלומר אפילו נשבע. עליו. על האומר, שכן מצינו שהקב"ה אמר ליחזקאל שיהא עמו במקום פלוני, ומצאו שהיה שם תחלה.
נידוהו בחלום. שהיה חולם שנידוהו. צריך עשרה תלמידי חכמים. הואיל ומן השמים נידוהו. הכי גריס רבינו שלמה והוא דמתנו הלכתא, כלומר שהם חכמים כל כך שמלמדין הלכות לאחרים. אבל תנו ולא מתנו לא, כלומר שלומדים לעצמם ולא מלמדין לאחרים. ואי ליכא, דמתנו הלכתא, אפילו תנו ולא מתנו, ואי ליכא, כלומר לא מתנו ולא תנו. ויהיב שלמא, פירש רבינו שלמה ארחא דמילתא קאמר. ורבו של רבינו שלמה פירש שמתוך שהוא נותן להם שלום והם מחזירין לו, נידויו מופר לו. והר"ם ז"ל הביא זה בתלמוד תורה פרק ה' [הי"ב], ונראה דגריס הכי, דתנו הלכתא אבל מתנו לא, וכמה עד פרסה, ואי ליכא דתנו הלכתא אפילו מתנו, פירוש משנה. ואי ליכא אפילו קרו, פירוש מקרא. ואי ליכא אפילו עשרה דלא קרו. ואי ליכא עשרה אפילו תלתא.
מאן שמתיה, שחלם שפלוני נדהו. מהו דלשרי ליה, להתיר לו ולא ניבעי עשרה. [והשיב לו] דלא סגי ליה בהכי, דלשמתא [שויוה שלי]ח מן השמים, ולא שויוה שליח למשרי באפי נפשיה עד דאיכא תש[עה אחריני]. ושריוה, מי צריך עוד הפרה אחרת.
<h2>דף ח:</h2>
בטילים. ושמא ההפרה שחלם הם דברים בטלים. רבינא. שנדרה אשתו נדר שאין בו עינוי נפש ודבר שאינו מדברים שבינו לבינה, ואין הבעל יכול להפר. והוא לא רצה להתיר לה בתורת חכם, שרב אשי היה רבו ולא רצה להתיר נדר במקום רבו.
לחרטת אשתו. פירש רבינו שלמה אתא לקמיה דרב אשי רביה, היכא דלא בעיא למיתי קמי בי דינא. מהו שיעשה שליח, לאשתו לפתוח לו ולהתיר אחר הדברים שעל ידיהם היא מתחרטת בנדרה כדי שיעקר הנדר מעיקרו, הואיל ועל מנת כן נדרה. אי מכנפי, בית דין וקיימי, יכולה היא למסור דבריה לשליח. ואי לא מכנפי, אינו יכול לקבצם לפתוח לפניהם בחרטת אשתו, דקנסא הוא דקנסוה רבנן, דבעינן שישמעו החרטה מפיה. ש"מ. מדאזיל רבינא לגביה דרב אשי רביה, ורבינא אעפ"י שהיה חכם לא רצה למשרי נדרא דביתהו במקום רב אשי שהיה גדול הימנו. וש"מ, דבעל הנעשה שליח לחרטת אשתו לא שרי ליה לכנופי תלתא למישרי ליה. וש"מ, דהיכא דמכנפי שפיר דמי למישרי לה. ורב אשי הכי נמי דהוה מצי מתיר לה איהו באפי נפשיה, דהא חכם אפילו ביחיד מצי מתיר, אלא משום דבעא מיניה רבינא סתמא ואפילו בהדיוטות, אהדר ליה איהו סתמא ואפילו בהדיוטות. עד כאן לשון רבינו שלמה. ונראה דעת רבינו שלמה דהיכא דב"ד מכנפי וקיימי כשאומרת לשלוחה דברי חרטתה, הוה ליה כאילו אומרת לב"ד עצמם. אבל כשמקבצם אחר כן לא מצינן למימר הכי, שהרי [לא היו] מקובצים. ולהאי פירושא קשיא אמאי לא אמר ושמע מינה בעל נעשה שליח לחרטת אשתו, שהיא עיקר הבעיא. ועוד היכי שרא לה רב אשי בהדיוטות, הא קיימא לן בבכורות פרק כל פסולי המוקדשין [בכורות ל"ו ע"ב] שלשה מפירין את הנדר במקום שאין חכם, משמע הא יש חכם חכם מתיר ולא הדיוטות, והכא הא הוה רב אשי ורבינא. ועוד אם אשתו כגופו היא וגופו כאשתו היא ויכול להשאל על נדרה, היכי מצי איהו מתיר לה כי ליכא גדול הימנו, הא אין אדם מתיר נדרי עצמו [נגעים פ"ב מ"ה]. ונשלים זאת המימרא כפי מה שפירש רבינו שלמה, ואחר כך נבאר זה. ושמתא. זה ענין אחר, והלכות שמתא אתא לאשמועינן. פירש רבינו שלמה אע"ג דנדר לא לישרי במקום רביה, היכא דשמתיה איניש לגברא מצי איהו למישרי ליה אפילו באתרא דרביה, ואפילו היה המנדה עם הארץ, עד כאן.
דע והבן שעם הארץ אינו יכול לנדות אלא על דבר עבירה, או מי שמנדה אותו שלא כדין כדאמרינן פרק ואלו מגלחין [מו"ק י"ז ע"א] בעובדא דריש לקיש דאמרי ליה זיל לגביה דלישרי לך, וכי האי גונא ודאי יכול עם הארץ להתיר נדויו, כדאמרי ליה בי מדרשא זיל לגביה דלישרי לך, אבל עם הארץ שנדה על דבר עבירה אינו יכול להתירו, דהא לא גמיר ולא ידע אם זה ראוי להתיר עדיין ואם שב מעבירה שבידו. וטעם שיכול להתיר כשנדה מי שנידהו שלא כדין, שהרי זה צריך לפייסו על שנידהו שלא כדין, ובמחילתו תלוי נידויו של ראשון. ועיקר הפירוש הוא ושמתא אפילו באתרא דרביה איירי בתלמיד שנדה לכבודו, שהוא יכול להתיר הנדוי כשיבקש ממנו האחר מחילה וימחול לו, שהרי אין חכם יכול להתירו כל זמן שזה חי עד שימחול לו. אבל נדוהו על דבר עבירה, אעפ"י שמת המנדה אין אדם אחר יכול להתירו אם לא יהיה חכם כמוהו, זולתי הנשיא, כדמשמע בהדיא פרק ואלו מגלחין [מו"ק י"ז ע"א], כמו שביארנו שם.
ויחיד מומחה שרי שמתא. פירש רבינו שלמה אם נדה תלמיד חכם אדם אחד ומת ולא התיר לו נדויו, או שהוא חי ונתרצה להתיר לו, יכול תלמיד חכם אחר כמותו להתיר לו נדויו ומסתמא במקום שאין שם גדול ממנו, דלא גרע מנדר, עד כאן. ולזה הפירוש לא קאי שפיר ויחיד מומחה. ועיקר הפירוש ויחיד מומחה שרי שמתא, לאו בתלמיד חכם שנדה לכבודו איירי, אלא במי שנדוהו מפני עבירה, כשישוב מרשעו ויבא לב"ד להתירו מומחה שהוא יחידי יכול להתירו לכתחלה, מה שאין כן בשאר דינים, שאעפ"י שיחיד מומחה לרבים מותר לדון יחידי, מצות חכמים היא שיהיו שנים עמו, כדתנן [אבות פ"ד מ"י] אל תהי דן יחידי, גבי היתר נדוי וחרם לא הצריכו חכמים ליחיד מומחה שיהיו שנים עמו לכתחלה. והטעם, שאינו צריך עיון ומשא ומתן כל כך כמו שצריך עיון ומשא ומתן בשאר דינין שתלוי בטענות הטוען והנטען ובקבלת העדים. ואע"ג דהיתר נדוי וחרם הוא דין, כמו שנבאר במכלתין פרק נערה [ע"ז ע"ב], ופוסלין בו כל מה שפוסל בשאר דינין מן התורה כגון לילה ועומד וקרובים ושבת, ואינו כמו היתר נדרים כמו שביארנו שם, הטעם הוא דהיתר נדר אינו צריך ישוב הדעת, שהרי הכל תלוי אם נתחרט הנודר. משום הכי היתר זה אינו דין. ומשום הכי כשרים בו אפילו הדברים הפוסלים בדין מן התורה. והיתר נדוי או חרם הוא דין שאינו תלוי בדעת הניתר, אלא בדעת ב"ד שצריכים לעיין אם שב מחטאו כראוי ואם הוא ראוי להתירו עדיין, משום הכי פוסלין בו כל הדברים הפוסלים בדין מן התורה. אבל מה שהצריכו חכמים ליחיד מומחה בשאר דינין שיהיו שנים עמו, לא הצריכו חכמים לדין היתר שמתא, שאינו צריך עיון ומשא ומתן כל כך דין היתר שמתא כדין פטור או חייב. וזהו עיקר הפירוש. ולשון הר"ם בתלמוד תורה פרק ז' [ה"ז] ויחיד מומחה מתיר הנדוי לבדו, עד כאן. וזה מסכים למה שפירשנו. אחר כן כתב ויש לתלמיד להתיר הנדוי או החרם ואפילו במקום הרב. ואף זה מסכים למה שפירשנו. ואעפ"י שהיה לו לומר ותלמיד שנדה לכבודו, הואיל ונקט תלמיד נשען שהדבר מובן מעצמו.
ולענין פירושא דהך עובדא דרבינא מסתברא לן דהכי פירושא, דביתהו דרבינא היתה בושה לבא לפני רב אשי, והיתה בושה גם לומר בפני שלשה הדיוטות ענין נדרה וחרטתה. ורבינא היה יכול להתיר לה בתורת חכם אם לא היה במקומו של רב אשי שהיה רבו וגדול הימנו. תדע שגדול הימנו היה, שהרי שאלו מה שנסתפק והשיבו וקבל. ומפני שרב אשי היה רבו, לא היה יכול להתיר לה אם לא יודיע לרב אשי רבו וימחול לו על כבודו. בא והודיעו הענין שאשתו נדרה והיא בושה לבא לפניו ובושה לגלות נדרה וחרטתה לאחרים אעפ"י שהם הדיוטות, ואין לה תקנה להתיר נדרה אלא אם כן ימחול כבודו להיות רבינא במקומו לומר לשלשה הדיוטות לבא אצלה להתיר לה נדרה. דהואיל ומחל הרב על כבודו יכולים הדיוטות להתיר, והוא יהיה במקומה לפרוט הנדר ולהודיע שנתחרטה. ומפני שנסתפק לרבינא אם הבעל נעשה שליח לחרטת אשתו אם לאו, לקח זה הדרך, ולא רצה שימחול לו כבודו שהוא יתיר לה. והשיבו רב אשי כך, והכי גרסינן זיל חזי תלתא דמכנפי ממילא ולישרו לה. כלומר אני מוחל על כבודי ויתירוה שלשה הדיוטות. מיהו אינך רשאי לאסוף שלשה ולבא אצלה, דודאי ההיתר צריך שיעשה לה, דלאו כגופה את, וזילותא היא דבי דינא שהיא לא תרצה לבא אצלם והם יבואו אצלה. מיהו אם תמצא שלשה בביתך על דרך המקרה, יתירו לה, דלענין החרטה תוכל להיות במקומה ותהיה שלוחה, ואעפ"י שאין עדים בשליחות, שכיון שאתה בעלה ואתה אומר בפניה שנתחרטה והיא שותקת, הוה ליה כאילו אמרה אין. אי נמי דבעלה מהימן ואפילו שלא בפניה, הואיל וכשבאים לפניה מתירים לה וניחא לה הוה ליה כמאן דאמרה אין.
ש"מ תלת, ש"מ אסור למישרא נדרא במקום רביה, וש"מ בעל נעשה שליח לחרטת אשתו, וש"מ אי לא מכנפי ממילא אסור. להל[ין]... פירושי בעל מתיר נד[רי אשתו ביחיד מומחה], וה"ה נמי שיכול לה[תירם כא]חד מג' הדיוטות. מ[יהו פי]רוש רבינו שלמה, נראה מלשונו דבעל נעשה שליח להתיר [נדרי] אשתו אעפ"י שהיא אינה כאן. [ולפום] פירושא דילן אינו נעשה שליח אלא לחרטה, אבל ההיתר צריך שיעשה [בפניה], [ו]כן כתב הר"ם בשבועות פרק ו' [ה"ד] בפירוש. ולפירושא דילן אם עבר וקבצם והתירו לה נדרה הותר, ולפירוש רבינו שלמה לא מהני. והא מילתא דבעל מיפר נדרי אשתו פלוגתא היא בנגעים סוף פרק שני [מ"ה], רבנן סברי דרשאי, ור' יהודה סבר דנדרי עצמו הם ואינו רשאי. ובירושלמי דר' חייא בשם חכמים מתני להא דאינו רשאי, כדכתבינן במכלתין, ומסתברא דהלכתא כמתני' דתני דר' יהודה קאמר דאינו רשאי. ואע"ג דר' חייא מפיך ותני לה בלשון חכמים, אסתמא דרבי סמכינן ואגמרא דילן, דהאי עובדא דרבינא הכי משמע. ובעל התשלום פסק כר' יהודה ונשען על הירושלמי, ופירש האי ש"מ דלא לישרא איניש נדרא במקום רביה לאו משום דרבינא לא רצה להתיר נדר אשתו במקום רב אשי, אלא טעמא דמילתא הוא שלא היה יכול להתיר נדר אשתו. ורב אשי לא היה רבו, אלא מפני שלא צוה לתלמידיו להתיר לה והלך אצל רב אשי קא מוכח. וזה תימה גדול, חדא דהא בהדיא חזינן דרבינא שאל לרב אשי, אלמא רבו היה. ועוד אמאי נצרך לבא לפני רב אשי, היה לו למחול כבודו לתלמידיו, דהא קיימא לן הרב שמחל על כבודו [כבודו] מחול. והר"ם ז"ל לא ביאר בנדרים אם בעל מתיר נדרי אשתו או לא כלום, והניח הדברים כמו שהן. מיהו בנגעים כתב בפירוש המשנה ואין הלכה כר' יהודה.
<h2>דף ט.</h2>
כנדרי רשעים. מפרש בגמרא. לא אמר כלום. שאין דרך הכשרים לדור, אבל דרכם להיותם נזירים בנדבה ולהביא קרבן בנדבה הילכך חייב בנזיר ובקרבן. לא נדרנא. ואמאי חייב. הריני או עלי או הימנו. והיה ככר לפניו ואם אמר שלשתן חייב בכולן. וכתב הר"ם בנדרים פרק א' [הכ"ה] שאם אמר כנדרי רשעים עלי אם אוכל לך, ופירש ואמר שמנדריהם נזיר וקרבן ושבועה, ואכל, חייב בכולן. וכן אם אמר הרי עלי כנדבות כשירים, ופירש ואמר שמנדבותם נזיר וקרבן, הרי זה חייב, כלומר בנזיר ובקרבן. ואילו שבועה לא קאמר, שאין דרך כשירים לישבע. ואיכא מאן דאמר שאם אמר שמנדבותם נזיר וקרבן ושבועה חייב בנזיר וחייב בקרבן וחייב לישבע ללמוד פרק אחד או הלכה אחת, ששבועת זירוזין היא משבועת כשירים, כמו שכתבנו לעיל גבי אשנה פרק אחד. שהרי נדר וקבל עליו לעשות כנדבות כשרים. וכן נראה ממה שכתב רבינו שלמה במתניתין כנדבותם נדר בנזיר ובקרבן, וצריך להזיר עצמו מיין ולהביא קרבן, אבל משום שבועה לא מיחייב שאין דרך כשירים לישבע, ואי משום שבועת זירוזין, כיון דאמר הימנו לא שייכא שבועת זירוזין, משמע הא שייכא חיילא.
נזיר עובר. כלומר וכדאוקימנא במסכת נזיר דקאמר בלבי היה להיות נזיר, [דבאין עובר לפניו] דילמא לפטרו מקרבנותיו קאמר... דאכילנא. ואמאי אם אכל מהככר לוקה משום בל יחל. מאי למימרא. דבשלמא גבי נזיר וקרבן אתא לאשמועינן דאע"ג [דלא] פירש אמרינן דודאי נדר, אבל הכי [הא] אמ' שלא אוכל. קמ"ל, דכמאן דאפיק ש[ם] שבועה דמי. מאי הדין תנא. דתנא דמתניתין קאמר דרשעים נודרין וכשירין נודבין, שלשון נדבה היא זו ואם נאבדה נאבדה לשמים, ונדר הוא עלי ואפילו הפרישה אם נאבדה חייב באחריותה. טוב אשר לא תדור. קרא דלעיל מיניה מסיים את אשר תדור שלם טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם. וסבר ר' מאיר דטוב אשר לא תדור, אתדור שלם נמי קאי, שטוב מזה ומזה אינו נודר כל עיקר. אלמא להתנדב נמי אסור, שלא מצא דבר טוב אלא שלא ידור כל עיקר. ור' יהודה דריש את אשר תדור שלם הוא טוב מכולם, מיהו טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם, אלמא נודר ומשלם הוא טוב.
<h2>דף י.</h2>
אפילו תימא ר' יהודה. בנדבה קאמר טוב, ותני נודב. לידי תקלה, שאעפ"י שהקדישה מאחרה להקריב, ועובר משום בל תאחר. לעזרה. פירש רבינו שלמה לפתח העזרה, שאין מביאין חולין לעזרה, ומקדישה ואחר כך מכניסה. ושוחטה, מיד. נדבה דנזירות, הרי עיקרו נדר הוא, והיכי משכחת לה נזירות דומיא דנדבה שיהא לשום שמים. שהיה מתאוה להביא למקום קרבן חטאת בלא חטא, שאין הקב"ה מכשילן לחטא. וכיון שהיו חסידים כל כך שהיו מערימין להביא קרבן למקום זריזים היו שלא יבואו לידי תקלה. שמעינן מהא דר' יהודה דהלכתא כותיה, דלית ליה לכשר למנדר ולאישתבועי במידי, אבל כד בעי למעבד מיד. ואי לא, לישתוק עד דהוי בידיה ויהיב ליה לעניא. ומיהו אם מצוה דעביד לה בגופיה ומשכח נפשיה דמיאש מההיא מצוה, שרי ליה לאשתבועי ולזרוזי נפשיה למעבדה, כדאמר רב גידל לעיל [ח' ע"א], והוא דאמיד אנפשיה דיקום... כל שכן כי רגיל ומשתל[י ועבר עבירה] דשרי ליה לאשתבועי לזרוזי נפשיה דלא לעבר דת[נן (אבות פ"ג מי"ז) נדרים] סייג לפרישות, וכן הדין לשבועות. נזיר טמא. על שניטמא למ[ת נקרא] חוטא, ולא על שציער עצמו מן היין. ומשני הוא הדין וכו' [שש]נה בחטא. שעשה שני חטאות, אחת שניטמא ואחת שציער. מאשר. משמע ממה [שעשה כבר], כלומר כשהתחיל בנזירות חטא. על אשר. משמע ממה שהוא מדבר עכשיו, דהיינו טומאה. והטעם דמאשר שב לחטא, ומשמע שבא להודיענו חטא שלא זכר, שחטא ראשון כבר זכרו, ולא היה צריך להודיעו. על אשר שב לאיש, כלומר יכפר עליו על אשר עשה מה שזכרנו. ירושלמי. מוקש וכו'. פנקסו. ספר זכרונות של מעלה.
קונם קונח. שאמר קונם או קונח עלי ככר זו. לקרבן. שעשה ככר עליו הקדש כקרבן. ואם אכל ממנו בשוגג מביא קרבן מעילות. חרק חרף. לחרם, וחייב ליתנו לכהן. נזיק. שאמר הריני נזיק או נזיח. לנזירות, וחייב בנזיר. שבובה. וסיים שלא אעשה דבר זה, הרי זה אסור לעשות משום שבועה. ואם עשאו לוקה.
במואי. שבועה מתרגמינן מומתא.
לשון גוים. פירש רבינו שלמה והתורה אסרה כל לשון. ועיקר הפירוש כך הוא, ר' יוחנן אמר לשון גוים הן, כלומר איסור כינויין אינו אלא מפני שהם לשון גוים, שיש אנשים עלגים שקורין כך, ואינן אסורין אלא במקום שדרכן לטעות ולומר כך. וריש לקיש סבר שבכל מקום יש להם תורת כינויים, שחכמים בדאום ונתנו להם דין הנדרים. וכן נראה שפירש הר"ם פרק א' [הלכ' נדרים הט"ז]. וטעמא מאי. אדריש לקיש קמהדר. ולימא קרבן לי"י. כלומר מה בכך. לי"י וממליך. שלא להביא קרבן, ולא מסיים קרבן, ונמצא שהוציא שם שמים לבטלה ואיכא איסורא.
<h2>דף י:</h2>
כנויי כנויין. לקמן מפרש להו. משתעי. מספרים, כלומר שבמקום שהרגילו לשון הכנויים דרכם גם כן שעושים פעולה משם הכנוי, הילכך אם נדר אחד מהם בכנויי כנויים [הככר נאסר] עליו. לא משתעי. אפילו באותן מקומות אין דרכם לעשות פעולה או תואר משמות הכינויין, הילכך [אם] נדר באלו התוארים או הפעולות שגזר משמ[ות] הכנוי לאו כלום הוא, שאינו [לשון] עם. ואי בעית אימא. דאפילו ב"ש מודו שאינם עושים פעולות או תוארים מאלו השמות. תיבעי. אכולהו קאי, ולב"ש קא בעי להו, דלב"ה פשיטא דלא הוו כלום. והוא במקום תיקו בזאת המסכתא. במואי במומתא. שאין קשר ב' התפסה, דלא תנן לקמן בחולין. ולית הלכתא כרשב"ג אלא כסתם מתניתין.
לחולין. קס"ד דהכי קאמר לא חולין יהא מה שאוכל לך אלא קרבן, דלא שייכא למד בלשון נדר כל כך, ומדקא פתח בלמד איכא למימר דלא חולין קאמר. רבינו שלמה גריס כשר לדכי טהור. כלומר שאמר לו כשר מה שאוכל לך, או טהור, אסור לאכול משלו, שעשאו כהקדש כשר או טהור או טמא, שאין דרך לשון בני אדם להזכיר טומאה וטהרה אלא בקדשים. ולדכי, כמו לא דכי, כלומר לא כשר, כדאמרינן [עדיות פ"ח מ"ד] העיד יוסף בן צרידה על איל קמצא דכי, כלומר כשר. ואע"ג דאיכא למימר שעשאו כבשר חזיר והוי מותר הואיל ואין איסורו בא על ידי נדר, כיון דאיכא למימר שעשאו עליו כהקדש שלשון כשרות נופל בו גם כן, אסור. נותר ופגול. לא שייך אלא בקדשים. כאימרא. תרגום כבש אמרא. ובכל הני אמר שאוכל לך כאחד מאלו. כעצים. עצי המערכה. כדירים. דיר העצים או דיר הטלאים שהם הקדש, ובאין על ידי נדר ונדבה. כאישים. רוצה בו כמו הדברים אשר יקרבו לאש המזבח, והם אמורי קדשים אשר אסור לאכלם. משמשי מזבח. כגון סירות ומזלגות, וכל אלו על ידי נדר ונדבה הם נאסרים. ירושלים. קס"ד דהכי קאמר ר' יהודה האומר ירושלים אפילו בכ"ף לא אמר כלום, דקסבר חומות ירושלים אינן קדושות, ות"ק סבר קדושות. והר"ם ז"ל גריס לטהור כמו לא טהור, לכשר כמו לא כשר.
<h2>דף יא.</h2>
סברוה כתב רבינו שלמה חלוקה זאת השיטה משאר שיטות, דאילו בשאר שיטות משאר מסכתות כי פתחי בלימא או בסברוה לא מתוקם הכי אמסקנא, ואילו בשיטות האי מסכתא אע"ג דפתחי בלימא או בסברוה מתוקם הכי אמסקנא. דטעמא דלחולין שאוכל לך אסור הוא כל... משמע דתנאי בני גד [ובני ראובן] ... יעברו ... [ונאחזו ב]תוככם ולא תתנו להם ארץ כנען, אלמא צריך להזכיר הן ולאו, ול[א אמ' מכלל] הן אתה שומע לאו. הילכך או[מר] לחולין, דמשמע לא חולין יהא אמרינן דנהוי כמאן דאמר אלא קרבן ואע"ג דאמרינן בשבועת העדות [ל"ו ע"ב] כי לית ליה לרבי מאיר בממונא באיסורא אית ליה, בנדרים ודאי לית ליה, כדמוכח באלו מותרין [ט"ז ע"א]. ואולי הטעם דבנדרים הלך [אחר] לשון בני אדם, ודרכם לבאר דבריהם. ואית דמתרצי דנדרים איסורא דאית בהו ממונא נינהו, ואסיקנא התם דבאיסורא דאית בי' ממונא לית ליה. וכן כתב בעל התשלום. ולא הבנתי מה ממונא איכא בנדרים טפי משבועות. ותירוצא קמא עיקר. ואפילו הכי לא דייק, דאע"ג דאמרינן בפרק הנודר מן המבושל בנדרים הלך אחר לשון בני אדם, בשבועות לא אמרינן הכי אלא כי אמרינן באיסורא אית ליה, דוקא באיסורא דלא גלי לן רבי מאיר דעתיה, אבל היכא דגלי גלי. ובנדרים הא אמרינן הכא באלו מותרין בהדיא דלית ליה. דהא מתניתין דלא קרבן לא אוכל לך ודאי רבי מאיר היא כדמוכח בגמרא ורבינו שלמה פירש הואיל ולית ליה לרבי מאיר מכלל לאו אתה שומע הן היכי מצינן לאוקומי מתניתין אליביה, הואיל ולא פירש לא חולין יהא. וכן פירש בכל השמועה דלחולין דנימא לא חולין הוא תלוי במכלל לאו אתה שומע הן. ולא נהיר, כמו שנבאר. אלא ר' יהודה. סתם בר פלוגתיה דרבי מאיר רבי יהודה הוא, ואית ליה מכלל לאו אתה שומע הן. ירושלים. בלא כ"ף משום דנודר הוא בחיי קרבן, ואיירי בירושלים והוא הדין לכולהו. בדבר הקרב. דקסבר חומות ירושלים אינן קדושות. תרי תנאי. ולעולם מתניתין רבי יהודה היא.
<h2>דף יא:</h2>
תניא. הפותח בנדר ואמר חולין וכו', אפילו סיים לא אוכל לך מותר, דלא משמע הא מה שאוכל לך לא להוי חולין אלא קרבן. דלא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן. והיינו דאותיבנא רישא ר' מאיר. לא חולין שאוכל לך אסור לאכול משל חבירו שהוא מספר עמו, שהרי אמר שלא יהא חולין מה שיאכל משלו, אלא מאי להוי קרבן. ורבינו שלמה כתב הכי גרסינן לא חולין לא אוכל לך מותר ... איירי ... דהא לא אוכל לך דקאמר הוי מכלל לאו אתה שומע הן. [ואע"ג דלא אמר] לך, הואיל ואיירי בשל חבירו הוה ליה כאילו פירש בהדיא. הכי גרסינן לחולין לא אוכל לך מותר. הא לית ליה. כלומר היכי שייך איסורא בהאי לישנא, אי אמרינן דלקרבן רוצה לומר דכקרבן יהא מה שלא יאכל עמו, הרי לא אסר על עצמו מה שיאכל עמו, ואפילו למאן דאית ליה מכלל לאו אתה שומע הן, משמע הא מה שיאכל עמו לא יהא קרבן. ואי אמרת דקסבר רבי מאיר דלקרבן משמע לא קרבן יהא מה שלא יאכל עמו, ומשמע הא שיאכל עמו יהא קרבן, אכתי אמאי אסר רבי מאיר, הא לית ליה מכלל לאו וכו'.
אמר רבי אבא וכו'. כלומר רבי מאיר סבר דכל הפותח בנדר בלמ"ד, כגון שאומר לקרבן או לדבר פלוני לא אוכל לך, הוי כאילו אמר יהא לפיכך לא אוכל לך, ואיסורא משמע. הילכך כי אמר לקרבן, דקרבן הוא אסור משמע, שהלמ"ד היא נוספת. וכאילו אמר קרבן יהא שלך לפיכך לא אוכל לך. וכשאמר לחולין, שהוא דבר מותר, ומדסתם הנודר דעתו לאסור, לישניה הכי משמע, לחולין כמו לא חולין יהא שלך, לפיכך לא אוכל. והוה ליה כאילו פירש בהדיא אלא קרבן, דהאמר לפיכך לא אוכל לך. וכתב רבינו שלמה הך פרכא מוכחא דלא גרסינן לחולין לא אוכל לך מותר, דאם כן היכי מצינו לאוקומה כרבי מאיר, דהואיל ולית ליה מכלל לאו אתה שומע הן, לא אמרינן דלחולין לא חולין הוא, דהא אוקימנא מתניתין דלא כרבי מאיר משום האי טעמא דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הן, דהא קתני רישא חולין שלא אוכל לך מותר.
בקרבן. דקסבר חדא מילתא היא, לקרבן יהא מה שלא אוכל לך, הכא נמי לחולין יהא מה שלא אוכל לך, הילכך מותר, דלא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן. אבל כי אמרינן דתרי מילי נינהו, כלומר דלא אוכל לך הוי לפיכך לא אוכל לך, ודאי הלשון שאמר תחלה איסורא הוא, ואפילו לא סבירא לן מכלל לאו אתה שומע הן, אסור דהוה ליה כמפרש בהדיא. והוי יודע דמכלל לאו אתה שומע הן לא שייך כלל במלת לחולין או לקרבן אי אמרינן לא חולין לא קרבן קאמר או אמרינן לקרבן יהא או חולין יהא, שזה תלוי בהבנת הלשון, אי לחולין משמע לא חולין. והוא הדין נמי דמצי לאקשויי רישא דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הן אמציעתא דאית ליה, דקתני לא חולין שאוכל לך אסור, דמשמע לא חולין יהא אלא קרבן, אלא אף מסיפא בעא לאקשויי. ושני ליה תלמודא האי תנא וכו', כלומר הא לא קשיא דמצינן לשנויי הכי, אלא מציעתא ארישא קשיא.
ושני רב אשי [הא דאמר לחולין הא דאמר לא חולין, לעולם מתניתין] רבי מאיר היא דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הן, וסבירא ליה לרבי מאיר דלקרבן לא אוכל לך אסור, לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך, דסתם נודר דעתו לאסור של חבירו שמדבר עמו עליו, והוא הדין נמי לטמא שלא אוכל לך שאסור, דהכי קאמר לטמא יהא לפיכך לא אוכל לך, אליבא דרבי מאיר. ולקמן נבאר אי הילכתא כותיה בהא או לא. דלקרבן לא משמע לא קרבן. וכן נמי לחולין דלא משמע לא חולין, אלא לחולין יהא, ומשום הכי תני בברייתא לחולין לא אוכל לך מותר, אעפ"י שהוא כיון לאסור על עצמו של חבירו, שרצה לומר לחולין יהא מה שלא אוכל לך, הא מה שאוכל לך יהא קרבן, אפילו הכי מותר, דלית לן מכלל לאו אתה שומע הן. וכי פרכת לעיל סברוה וכו' לא תשני במתניתין לחולין שאוכל לך אסור ותחשב דלחולין כאילו אמר לא חולין הוא, אלא תני במתניתין לא חולין ולא דכי ולא טהור, דקאמר בהדיא לא. ולא שייך בהא מכלל לאו אתה שומע הן, דהואיל ואמר לא יהא חולין, הוי כמאן דאמר אלא קרבן. והיינו דתני בהך ברייתא לא חולין שאוכל לך אסור, ואע"ג דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הן, ר' מאיר סבר דהיכא דאמר לא חולין לא אוכל לך, שאסור, דהוי כמאן דאמר לקרבן לא אוכל לך, דהכי קאמר לא חולין יהא אלא קרבן לפיכך לא אוכל לך, דסתם נודר דעתו לאסור, ואי אמר לא חולין אלא קרבן מה שלא אוכל לך, מה שיאכל לא אסר ולא מידי. והיינו דנקט בברייתא לחולין לא אוכל לך, ולא נקט לא חולין. והיינו דשני רב אשי הא דאמר לחולין הא דאמר לא חולין.
ורבינו שלמה פירש רב אשי אמר אפילו תימא כולה רבי מאיר היא וברייתא משבשתא היא, ותני לחולין לא אוכל לך מותר דשרי ר' מאיר עד דפריש בהדיא לא קרבן לא אוכל לך. וכי [אמר] במתניתין דאסר רבי מאיר כגון דפריש בהדיא לא קרבן לא אוכל לך, ודכותיה אם אמר לא חולין לא אוכל לך אסור, דמשמע לא להוי חולין אלא קרבן, עכ"ל. ודבריו הם מבולבלים ביותר. והביאו לאלו הדחקים שמצא בהאי ברייתא דלא אקשי רישא אמציעתא, גזר ואמר דלא חולין לא אוכל לך אפילו רבי מאיר מודה, דהוה ליה כאילו פירש אלא קרבן. ודבר פשוט הוא אפילו בתחלת המחשבה. ומפני שמצא בראש השמועה דלחולין שאוכל לך סברוה לחולין לא חולין יהא אלא קרבן, ומפיק לה מדרבי מאיר דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הן, גזר ואמר דדיוקא דלחולין שיהא לא חולין הוא תלוי במכלל לאו אתה שומע הן, אבל אי אמרינן דלא חולין הוא אלא קרבן, דברי הכל הוא, דכמאן דפריש בהדיא [דמי ... בהך] ברייתא לא חולין לא אוכל גרסי, כמו שכתב לעיל. ואין לזה טעם כלל, דהיכי שייך טעם דלחולין רוצה לומר לא חולין במכלל לאו אתה שומע הן. והעיקר כמו שפירשתי בהלכה ולא קשיא לן מידי. ומסתברא לן דהלכתא כרבי מאיר, דהא קיימא לן דבעינן תנאי כפול. הילכך לא שנא לחולין שאוכל לך או לא אוכל לך מותר. לא חולין, לא שנא שאוכל לך או שלא אוכל לך אסור, דהוה ליה כאילו פריש בהדיא, כדאוקים רב אשי. ובעל התשלום פסק כרבנן דלא בעינן תנאי כפול אלא בגיטין וקדושין בלבד, כמו שכתב בהלכות נדרים. והיכא דפתח בדבר האסור, כגון לקרבן או לאימרא או לטמא לא אוכל לך, איכא מאן דאמר דבהא נמי לרבי מאיר אסור, דמשמע לקרבן או לאימרא יהא לפיכך לא אוכל לך, וזה נבאר לקמן. אבל אמר לא קרבן לא אוכל לך, דמשמע לא קרבן אלא חולין מה שלא אוכל לך, הא מה שאוכל לך יהא קרבן, מותר. דהכא ודאי שייך מכלל לאו אתה שומע הן, שהרי הפוך השלילה אינו איסור, ולא מצית למימר לפיכך לא אוכל לך. והכי איתא בפרק אלו מותרין [ט"ז ע"א] דלא קרבן לא אוכל לך שרי רבי מאיר. וכל דין קרבן הקרבן לקרבן בין אוכל לך בין לא אוכל לך ביארנו בסוף פרקין עלה דמתניתין עיין שם.
לאחר זריקת דמים. דאילו קודם זריקת דמים... אמר זה כזה אי נמי אי [אמר] הרי עלי ככר זה כבשר זבחי שלמים סתמא. כבר אתברר זה בנזיר פרק הריני נזיר תניין, כדפרישנא התם [נזיר כ"ב ע"א]. בהדין לישנא. דאמר בפירוש לאחר זריקת דמים. מחית. מונח לפניו. אחר זריקת דמים. שהבשר מותר, דכתיב ודם זבחיך ישפך והדר והבשר תאכל. ומחית דהיתירא. ככר של היתר. בעיקרו. בתחלת הקדושה, ורוצה לומר הככר יהא אסור עלי כמו שהשלמים אסורים עד שיזרק דמן. או בהיתרא. כמו שהם עתה שנזרק דמן, והככר מותר.
<h2>דף יב.</h2>
סתם נותר לאחר זריקת דמים הוא, ופגול אינו אלא לאחר זריקת דמיו, דאין פיגול עד שנעשו בו ד' עבודות לשם פגול, דהיינו על מנת לאכלו חוץ לזמנו וחוץ למקומו. ומדתני אסור אלמא בעיקר איסורן שהיו קודם זריקת דמים מתפיס, דאי באיסורן דהשתא לאו התפסה היא, דפגול ונותר דבר האסור נינהו ולא דבר הנדור. של עולה. כלומר לעולם בדהשתא מתפיס, ומיירי בעולה שהיתה כולה כליל, דאעפ"י שנזרק דמה אסורה, ויש עליה איסור קרבן עולה, דהוי דבר הנדור. וסד"א. כלומר האי דנקט נותר ופגול דעולה ולא תנא בשר עולה, אשמעינן דאי מתפיס בדבר שיש בו שני איסורין, אחד בא מאליו ואחד בא על ידי נדר, דהתפסה היא, שדעתו היתה לדבר הנדור. תא שמע גרסינן. ואיכא דגרסי מיתיבי, ופירושו תא שמע. ויש כמה מיתיבי בזאת המסכתא במקום תא שמע. אסר. דכתיב לאסור אסר, שקשר נפשו בדבר שנאסר עליו על ידי נדר. שנדור. שאסר על עצמו אותו יום בנדר. ואע"ג דיום שנהרג בו גדליה אסור לאכול ולשתות מדברי קבלה, אפילו הכי הנדר חל עליו, שהנדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות, וכי מתפיס ביה הויא התפסה. היכי דמי. דהוי אסור. שעומד ביום א', דהיינו יום שמת בו אביו, שאביו מת ביום א'. והאי דאיצטריך למימר דקאי בחד בשבא ומית ביה אבוה, לאשמועינן שאין אותו יום אסור לו מחמת הנדר הראשון, שלא נדר אלא יום אחד, והוא יום המיתה. אלא מחמת שהוא מתפיסו עתה וקאמר הרי עלי שלא אוכל בשר ולא אשתה יין היום כיום שמת בו אביו, דהיינו יום א'. וכל יום [א'] שעברו מיום שמת עד הנה היה מותר, דקס"ד שלא אסר על עצמו אלא יום המיתה, אלמא באיסורא מתפיס ולא בהיתירא.
מא[ותו יו]ם ואילך. כלומר לאו ביום שמת בו אביו קאי [דהיינו ביום א'] ... נמי מחמת נדר ש[אס]ר עליו כל יום א'. אלא הוא עומד ביום ב' או ג', ואמר הריני אסור וכו', ביום זה [כיום] שמת בו אבי. דליכא חד מהנהו יומי דהיתירא, דכולהו נאסרו עליו בנדר [כיום ש]מת. האומר ככר זה עלי כחלת וכו' מותר. שהרי אסורין לזרים שלא מחמת נדר. לחמי תודה. שנוטל אחת מכל עשר ועשר, דכתיב ולקח ממנו אחד מכל קרבן תרומה לי"י. וד' מינין היו שם, עשר חמץ עשר מצה עשר רביכין עשר רקיקין. וההיא תרומה על ידי נדר היא באה, שנודר התודה והלחם.
<h2>דף יב:</h2>
לאחר זריקת דמים. שעל ידי זריקת דם קרבן הבא עמה ניתרין. אלמא בעיקרו מתפיס, דאית בה קדושה, דהשתא לית בהו קדושה. בתרומת הלשכה אסור. דעל ידי נדר באה והיא אסורה לעולם. בלישה. בעוד שהיא עיסה, כלומר לפני זריקת דמים, ואסור. ומשום הכי תידוק הא כתרומת לחמי תודה אסור. ולא אפשיט, ולחומרא, דבעיקרו מתפיס. וכן פסק הר"ם פרק א' בנדרים [הט"ו]. ואיכא מאן דפסיק דכדהשתא מתפיס, דהא מייתי הא דשמואל בשבועות שתים [כ' ע"א], כדמתרץ לה הכא והוא שנדור. וזה אינו כמו שביארנו שם. ואדרבה סיפא [איפכא] משמע. כתנאי. האי בעיא דרמי. הרי עלי. ככר זה. לפני זריקת דמים. שאם אמר הרי עלי ככר זה כבכור זה, ועדיין לא נזרק דמיו. מאי טעמא דמאן דשרי. דקס"ד דבכור הוי כדבר הנדור לדברי הכל. ואי אמר נמי הרי עלי ככר זה כבכור קודם זריקת דמים פשיטא דאסור. ואי אמר הרי עלי ככר זה כבכור לאחר זריקת דמים, ודאי בהיתירא מתפיס.
<h2>דף יג.</h2>
דמחית בשר בכור. לאחר זריקת דמים. ור' יעקב סבר בעיקריה מתפיס. לא דכולי עלמא. כלומר לא תפשוט מהא לענין שלמים כלל, דשלמים באין על ידי נדר, ובכור קדוש מאיליו הוא. ומיהו מצוה להקדישו. ולאחר זריקת דמים אם אמר הרי עלי ככר זה כבשר זה, כולי עלמא לא פליגי דשרי, דאפילו נימא גבי שלמים דבעיקרו מתפיס, וכן נמי אם אמר הרי עלי ככר זה כבכור, לא הוי כלום, דבכור דבר הקדוש ולא דבר הנדור הוא. ומיהו כי מחית בשר בכור גביה לפני זריקת דמים ואמר זה כזה. קסבר [בכור נמי מתפיס בנדר. הואיל] ומצוה להקדישו לגבי הא מילתא קרינן ליה דבר הנדור, דהא מילתא דמיא [להת]פסה, ושדעתו להתפיסו באיסור טפי מהנך, הואיל ולא מקרי דבר הנדור אלא משום דמצוה להקדישו, לא מרבינן אלא הך דדמיא להתפסה טפי. וכן נראה שפירש הר"ם פרק א' בנדרים [הט"ו].
בחטאת ואשם, שהאומר [ככר זה חטאת] או אשם שאוכל לך אסור. כדתנן במתניתין האומר קרבן עולה מנחה חטאת אסור, ואעפ"י שחטאת ואשם אינן באין בנדר ונדבה יכול להתפיס בהן. ולהכי אתא כי ידור נדר לי"י. ומה ראית וכו' שהן מתפסין בנדר. כלומר כיון דאיכא חטאת ואשם שבאים מחמת הנדר, דנזירות נדר הוא כדאמרינן נודרין בנזיר [ט' ע"א]. ונזיר מביא חטאת, ואם נטמא מביא אשם, משום הכי הוו לענין נדרים חטאת ואשם כמו דבר הנדור, דאי אמר כחטאת או כאשם שאוכל לך, או שאמר פירות אלו עלי כחטאת וכאשם אסור. מי לא קדיש. בתמיהא. אמרא. שפתח בנדר ואמר אחד מאלו הלשונות. כולן אם סיים שאוכל לך אסור, שהרי אסר מה שיש לחבירו כאחד מאלו הדברים האסורים. ואם סיים לא אוכל לך מותר, דלא משמע לאמרא יהא לפיכך לא אוכל לך, אלא דלא אכילנא מדידך להוי קדוש אבל מאי דאכילנא לא להוי קדוש. אימרא. בלא כ' הדמיון או ל' של שמוש, דאפילו בלא אות הדמיון הוי נדר. ר' מאיר היא. דמסתמא הוא בר פלוגתיה דר' יהודה. ור' יהודה שני ליה במתניתין בין קרבן וכקרבן או לקרבן. הא דאמר לאימרא. התם אמר ר' מאיר דמשמע לאימרא יהא לפיכך לא אוכל לך, אבל כי אמר לא אימרא לא אוכל לך משמע מה שלא אוכל לך לא יהא אימרא, כלומר לא יהא קדוש. ואע"ג דמשתמע הא מה שאוכל יהא קדוש, לית ליה לר' מאיר מכלל לאו אתה שומע הן, ותני בברייתא לא אימרא. ורבינו שלמה פירש כמו שפירשנו. וקש' דידיה אדידיה, שהרי פירש למעלה [י"א ע"א] ותני במתניתין לא קרבן. האומר קרבן או עולה וכו', פירש וסיים בסוף שאני אוכל לך אסור, דכמאן דאמר כקרבן כעולה דמי. מתיר. הואיל ולא אמר כקרבן, דבחיי קרבן אשתבע. הקרבן וכו'. סתמא היא באפי נפשה, ות"ק תני לה, ואתא לאשמועינן דליכא חילוק בין קרבן וכקרבן, ומרישא נמי שמעינן לה, אלא מיהו לא איירי בהדיא בהקרבן כקרבן. אוסר. דהכי קאמר לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך, כדאסיק ר' אבא. סתמא תנא כרבי מאיר היא, דהוא בר פלוגתיה דרבי יהודה לעיל. ותנא דהך סתמא סבירא ליה בהא כותיה, דמדאיירי רבי מאיר בסיפא, ודאי רישא לאו רבי מאיר היא. ולעיל נמי הוה ליה למתני לקרבן שאוכל לך אסור, אלא משום דפשיטא ליה דודאי הוי נדר לא תנייה עד השתא בלא אוכל לך, דאתא לאשמועינן דאפילו הכי אסור היא ... כי קתני מילתא באפי נפשה היא, דאע"ג [דאיכא תנא] כסתמא בתנא אחרינא אי[כא לאו]תובי הכי.
מודים חכמים. דפליגי עליה דרבי יהודה בהא [קרבן. ומדקתני ליה לר"מ] בלשון חכמים ש"מ דהלכתא כהך סתמא, ולית הלכתא כר' יהודה. הי קרבן. מותר, דהכי קאמר בזה הקרבן, ונודר הוא בחיי הקרבן. ור' יהודה סבר דאפילו קרבן שאוכל לך נדר בחיי קרבן, ולית הלכתא כותיה, כדכתיבנא. ומסתברא מדנקט ר' מאיר לקרבן לא אוכל לך וקאמר דהכי קאמר לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך, ולא נקט חד מהנך ש"מ דמודי רבי מאיר דקרבן לא אוכל לך או כקרבן לא אוכל לך או הקרבן לא אוכל לך דשרי, דמלת יהא קשורה ונמשכת אחר קשר ל' טפי מהנך אותיות, ולא משתמעא לשון שבועה כלל. אבל קרבן לא אוכל לך משמע שלא יאכל עמו קרבן, או שנשבע בחיי קרבן, וכן הקרבן לשון שבועה, כמו האלהים רב אמרה [גיטין י"ג ע"ב] שהוא לשון שבועה. וכן בקרבן, כמו שהקרבן אמת כן תדע שלא אוכל עמך, כמו מכרה כיום את בכורתך [בראשית כ"ה], ולשבועה זאת כיון. אבל לקרבן לא משמע כלום בלא יהא, ונמשכת זאת המלה עם הלמ"ד, כמו שביארנו. ומסתברא דלית הלכתא בהא כרבי מאיר, ולקרבן לא אוכל לך מותר, דהא סתמא דהך מתני' פליגא עליה, כדקתני רבי מאיר אוסר, הא סתמא דאיירי לעיל מיניה פליגא עליה, כדאסיקנא לעיל, ופליג עליה בחדא בקרבן. הילכך לית הלכתא כהך מתני' לא כרבי יהודה ולא כרבי מאיר, אלא הלכתא כסתמא דמתניתין. וכן פסק הר"ם, שכתב פרק א' [הי"ט] לקרבן לא אוכל לך מותר. הילכך לא חולין לא אוכל לך מותר, דלא עדיף מלקרבן לא אוכל לך. ותו לא מידי.
<h2>דף יג:</h2>
שיש בו ממש. והטעם, שהשבועה חלה על גופו, וגופו דבר שיש בו ממש הוא. והנדר אינו חל על גופו אלא על החפץ, משום הכי בעינן שיהא בו ממש. באומר יאסר. רבינו שלמה פירש שאוסר את פיו על [חבירו]. ועיקר הפירוש דהואיל ואמר קונם פי, הוה ליה כמאן דאמר יאסר פי לדבורי. והיינו דקאמר דיקא נמי דקתני. ירושלמי. את אמר ידי עושה עמך אסור, חרש עמו בקרקע עד כמה הוא אוסר, עד כדי שכרו או עד כדי הניית קרקע. גדר עמו בתנור עד כמה אוסר, עד כדי שכרו או עד כדי הניית תנור. עד כאן, ולא אפשיט, ולחומרא.
חולין שאוכל לך. משמע חולין להוי מה שאוכל לך. כבשר חזיר. להוי מה שאוכל לך. מותר. שאין איסורו בא על ידי נדר, ולא הויא התפסה עד שידור בדבר הנדור. וכן הנך אינם באים בנדר ונדבה לעולם. טעמא וכו'. האי דמסיק האי אתקפתא, הוא ניהו הך דאסיק ההיא סברוה דפרקין דלעיל [י"א ע"א], דגריס מתני' דלעיל לחולין שאוכל לך אסור, ואוקמה כרבי יהודה, ולית ליה שינויא דרב אשי דאסיק [י"א ע"ב] דרבי מאיר סבר דלחולין שאוכל לך משמע לחולין להוי, ולא חולין שאוכל לך אפילו רבי מאיר מודי דכמאן דפריש אלא קרבן הוא, ורבי מאיר היא מתניתין דלעיל, ולא חולין גרסינן בה.
<h2>דף יד.</h2>
היינו רישא. כלומר הא תנא ליה חדא זימנא ואשמעינן רבי יהודה הא מילתא, ותרי זמני למה לי. ומשני לעולם רבי יהודה היא, וחולין שאוכל לך לא איצטריך למיתני, וכדי נסבה. ואיידי דתנא הנך, שהנודר בהם מותר, תנא ליה. אי נמי נוכל לפרש דתלמודא מקשי למאן דאסיק ההוא סברוה דלעיל [י"א ע"א], דבשלמא לרב אשי מתניתין דלעיל רבי מאיר, ולא חולין גרסינן התם, אבל לחולין משמע לחולין להוי, ומתניתין דהכא רבי יהודה דתנא חולין שאוכל לך מותר, למידק הא לחולין משמע לא חולין, אלא אי אמרת דמתניתין דלעיל רבי יהודה היא, ומתניתין ד[הכא] ודאי [לאו] רבי מאיר היא אלא רבי יהודה, היינו רישא. ומשני לעולם רבי יהודה, כלומר תני לתרוייהו, כדפירש. [כחו]לין. האומר שאוכל לך כבשר חזיר. בעי שאלה. לחכם, שיש בהן צד קדושה [ו]צד התפסה בנדר. הכי. דבעי שום שאלה, אע"ג דלא תנא חולין. מנא הני מילי. דהני נדרים מותרים. אי הכי. דדייקת מדכפליה לדבוריה גבי נדר, נידוק נמי דבר האסור מקרא אחרינא, דכתיב לאסור איסר. ומשני ההוא איסור דכתיב בקרא, לאו בדבר האסור עסיקינן שיהא האיסור תלוי בחפץ, אלא שאסר הוא עצמו באותו חפץ. והאי דכפליה קרא לדבוריה, דכתב איסור תרי זימני, מבעי ליה לכדתניא, דבעינן שיהא מתפיס בדבר שהוא עצמו אסר עליו מלהנות בו. והוי יודע דכל התפסה היא באומר זה כזה בלחוד, כדתנן לעיל [י' ע"ב] כאימרא וכו', ותנן נמי בנזיר [ד' ע"א] הריני כשמשון הריני כבעל דלילה הרי זה נזיר, ולא צריך לאדכורי תו איסורא. ואע"ג דתני הכא בברייתא הרי עלי שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין, לאו דוקא הוא, כמו שביארנו בנזיר פרק מי שאמר תניין [כ"א ע"א] ובשבועות שתים בתרא.
האומר. לאשתו. הרי את. אסורה לי. כאמי. שהיא אסורה לי, אין מתירין אותו לכתחלה, אבל מראין לו כאילו הוא נדר גמור, ומתירין לו על ידי פתח או חרטה, שלא יקל ראשו להדיר אשתו בדבר האסור, שמתוך שיהא רגיל בכך, ידירנה בדבר הנדור, ותהא אסורה לגמרי. כתב רבינו שלמה אבל לעיל גבי שאוכל לך כבשר חזיר לא חיישינן לשמא יקל ראשו, דמה לנו אם יאסור עצמו לגמרי שלא יאכל משל חבירו. כבשר אמא. כלומר הרי את אסורה לי כקירוב בשר של אמי או כערלה וכלאי הכרם שהן אסורין בהנאה. מדאורייתא. שאין דברים אלו אסורים מחמת [נדר... וצרי]ך שאלה מדרבנן קאמר, שלא יקל ראשו. ואפילו [תנא ד]ברייתא מודי דב[עי שאלה] מדרבנן. רבא אמר. אפילו תימא דהאי לא אמר כלום [אפילו] שאלה לא בעי, ד[במת]ני' דהכא בתלמיד חכם עסיקינן דליכא למיחש לשמא יקל, ומתני' דה[תם] איירי בעם הארץ. דתניא. שיש דברים שלעם הארץ צריך שאלה ות"ח אינו צריך.
בתורה. לקמיה מפרש. איכא מאן דאמר דאפילו לתירוצא דרבא דאוקים למתניתין בעם הארץ דוקא לא בעי שאלה אלא בשהדיר אשתו, אבל כבשר חזיר לא אוכל לך לא חיישינן אם יאסור עצמו, כדפרישנא. והטעם, שאם הוא תלמיד חכם ודאי יודע הוא שאין הנדר נדר, ולא אמר כך אלא לייסר אשתו בדברים שאינן כלום, ולא יאסרנה עליו בדבר הנדור, דידע דאיסורא עביד. אבל עם הארץ אינו יודע טעם הדבר מפני מה אין נדרו כלום, וכשיראה שאין נדרו כלום ידירנה בדבר הנדור, דלא חייש לההיא איסורא. והכי משמע שקלא וטיריא דטרינן בריש פרקין, דתני בהדיא מכלל דרישא לא בעי שאלה. והר"ם כתב בנדרים פרק ב' [הי"ג] שכולם צריכין שאלה. נראה דעתו דהואיל ואסיק רבא דמתניתין איירי בעם הארץ דוקא, כולם צריכין שאלה. ופירש שלא יקל ראשו, שלא ינהיג קלות ראש בנדרים שהם נדרים ממש ולא ישאל עליהם, דהא מדמי טעמיה לנודר בתורה, וכי היכי דהתם עם הארץ בעי שאלה, דאתי לאחלופי בין בה למה שבתוכה, הכי נמי בנדרים דריש פרקין אתי לאחלופי ובעי שאלה. ופליג עם ההיא שקלא וטיריא דלעיל.
<h2>דף יד:</h2>
הנודר בתורה. שאמר פירות אלו כזו. במה שכתוב בה. שאמר אלו כמה שכתוב בה. בה ובמה שבתוכה. קס"ד שאמר פירות אלו כזו וכמה שכתוב בה. והוא הדין לנשבע. ומותיב השתא במה שכתוב בה וכו'. ומשני הא דמחתא. כלומר האי בה ובמה שבתוכה הכי קאמר, בה או במה שכתוב בה קאמר. ואתא לאשמועינן דבה הוי לפעמים כמו [במה שבתוכה. א]ע"ג דתני רישא בתורה לא אמר כלום, הני תרי בבי דרישא שהתורה מונחת על גבי [קר]קע, וכי אמר בה דעתו על הקלפים או על הגויל ולא על האזכרות. אבל כשאמר במה שבתוכה, אע"ג דמחתא אארעא, דעתו בנדר אדברים אסורים שכתוב בה, כגון קרבנות או נדר ואסר, ואם נשבע, דעתו אהזכרות השם שבה, דהאי דתני נודר, הוא הדין לנשבע. אבל נקיט לה בידיה, שהספר תורה מונח בחיקו, אפילו נדר או נשבע בה, הוה ליה כאילו אמר במה שבתוכה. הכי גרסינן רישא הא קמ"ל וכו', רישא קרי למציעתא, שהיא רישא דסיפא, ועוד קשורה עם רישא דתרוייהו איירו דמחתא אארעא. ורבינו שלמה גריס תרי אי בעית אימא, והכל שב במסקנא לענין אחד עם גרסתינו. ואסיקנא לעיל [י"ד ע"א] דהאי לא אמר כלום בעם הארץ צריך שאלה. ודעתו אהזכרות שבה, הוא טעם לנשבע במה שכתוב בה. וטעם הירושלמי דתני דעתו אקרבנות שבה, הוא טעם לנדר. ירושלמי. בתורה הרי זה מותר בכתוב בה הרי זה אסור וכו'.
קונם. פירש רבינו שלמה ומפרש בגמרא דאמר עיני, שאין הנדרים חלין אלא על דבר שיש בו ממש. ומדתני עובר משום בל יחל ולא תני אסור אוקימנא בגמרא דנדר על תנאי, כגון דנדר קונם [עיני ב]שינה אם יאכל ככר זו או קונם עיני בשינה היום אם ישן למחר, שאם ישן ביום האסור ליכא איסורא בההיא שעתא. מיהו אם ישן למחר, שהוא יום התנאי, עובר בבל יחל מיום הראשון, שהוא יום האסור למפרע. ונמשך בזה אחר פירושו במלתיה דרבינא. והאמת דרב יהודה אוקמה הכי ולא רבינא. שבועה שאיני ישן. אע"ג דלא אמר עיני, שהשבועה חלה על דבר שאין בו ממש, דהא נפשיה אסר, ויש בו ממש, כדפרישנא לעיל [י"ג ע"ב]. אסור. שהרי עובר על שבועתו בשעה שישן. קונם עיני. כלומר יהא עיני אסור בשינה היום כשם שאסור ליהנות מן הקרבן. אל יישן היום. אע"ג דהשתא ליכא איסורא, [דאף אם ישן היום] ליכא איסורא כלל, אפילו הכי אסור, דשמא ל[א יזהר] למחר מלישן, ומ[שמע] שמחר הוא יום התנאי ולא יום האיסור. ישן. דאף ב[תנאיה מזד]הר. ומודה וכו', כדפרישנא.
<h2>דף טו.</h2>
דלא יהיב שיעורא. כמה יעמד שלא יישן. מי שבקינן ליה עד דעביד איסורא. דמדקתני עובר בבל יחל אלמא שבקינן עד דעבר אנידר[יה]. מלקין. דעבר אלא תשא לשוא, שהרי דבר ידוע שאינו יכול לעמוד משינה כל כך. וישן לאלתר. אם ירצה. אלמא היכא דידעינן דעבר אדבוריה לא ממתינינן ליה עד דעביד איסורא. אלא דאמר. כלומר על כרחך מתניתין מתוקמא בהכי, דמדקתני עובר בל יחל ולא תני אסור ש"מ שנדר על תנאי, וי[ום] האיסור הוא ראשון והתנאי אחרון. והיינו דתני עובר בל יחל, כלומר למפרע. אבל כי ניים ביום האיסור איפשר דאיכא איסורא, דאי התנאי ראשון ויום האיסור אחרון אסור לישן מן התורה, והוה ליה למיתני אסור כדקתני בסיפא. ואי לא ניים. כלומר אי תנא דמתני' סבירא ליה דאסור לישן ביום האסור, שמא יעבור התנאי. אלא בדנאים. וסבר תנא דמתניתין דמותר לישן ביום האיסור, וקשיא לרב יהודה. דעבר וניים. לעולם אסור לישן ביום ראשון, וקאמר תנא דמתניתין שאם עבר ונם ביום הראשון וביום התנאי, עובר למפרע משום בל יחל. וניחא ליה לתנא דמתניתין לאורויי באיסור תורה, דהיינו איסור בל יחל, ולא לאורויי איסורא דרבנן לאשמועינן שאסור לישן ביום ראשון. כדקתני. פירש רבינו שלמה לעולם כדאוקמת מיירי דאמר עיני, ואיכא תנאה. ומיהו לא נם ביום ראשון, ואפילו הכי אי ניים ביום שני, שהוא יום התנאי, איכא איסורא מדרבנן. ובל יחל דקאמר, מדרבנן הוא. והטעם, הואיל ואסרו על[יו] אם ישן ביום ראשון. ולא נהיר כלל, שהרי יום שני הוא יום התנאי ולא יום האיסור. ועוד דכדקתני לא משמע הכי. ועיקר הפירוש הוא לעולם כדקתני דלא אמר עיני, וליכא תנאה, אלא שאמר שאיני ישן היום. ומהכא לא תותביה לרב יהודה. וכי תימא והא שינה דבר שאין בו ממש הוא, ואין הנדרים חלין אלא על דבר שיש בו ממש. הני מילי מדאורייתא, אבל מדרבנן איכא איסורא. והאי דלא אמר אסור, אתא לאשמועינן דהאי איסורא דרבנן הוא דאסמכוה אהאי קרא. וטעם האיסור, שלא ינהגו קלות ראש בנדרים. ומסתברא שאין זה הדין אלא לעם הארץ, דומיא דהני דלעיל. וכן פירש הר"ם בנדרים פרק ג' [הי"ב]. והתניא, בניחותא. בל יחל. שהרי קבל עליו באיסור, וקרא אסמכתא בעלמא הוא. ופסק הר"ם בנדרים פרק ד' כרבי יהודה לחומרא. [ועו]ד דהא שקילינן וטרינן בגמרא אליביה.
תנן. לקמן בפרק הנודר מן הירק [נ"ז ע"א]. האומר לאשתו קודם הפסח הרי נכסי עליך הקדש או קרבן שלא תהנה מהם עד הפסח אם תלכי לבית אביך מכאן ועד החג. עד הפסח. שעד הפסח אסר נכסיו עליה אם תלך, ותו לא. וקדייק טעמא דהלכה קודם הפסח דאסירא ליהנות, דקא עברה בודאי בההיא שעתא דמתהנית. אבל כל זמן שלא הלכה מותרת ליהנות, דלא חיישינן דלמא עברה אתנאה ואזלה לבית אביה אחר הפסח. וקשיא לרב יהודה. אסורה. ליהנות משלו. פירש רבינו שלמה ולוקה היא אם ניהנית, הואיל והלכה, שהרי עשה נכסיו עליה הקדש, ואדם אוסר נכסיו על חבירו, והוה כאילו היא נדרה ועוברת משום לא יחל דברה. אבל איהו לא לקי, דלא עבר מידי. והר"ם כתב פרק ה' [ה"א] דמודר אינו לוקה משום בל יחל שהרי לא אמר כלום. ופירש בפרק י' [הי"ב] ולוקה הוא אם הוא מהנה אותה, שהרי הואיל ואסרה בהנייתו, הרי אמר שלא יהנה אותה מנכסיו. ועובר משום בל יחל ... שהוא ההנה אותה. איסורא. אסורה ליהנות משלו קודם הפסח, שמא תלך לאחר הפסח. ופריך מסיפא, הלכה אחר הפסח. דלא אתהני. שלא נהנית משלו קודם הפסח. מי איכא בל יחל. הא לא נהנית משלו בזמן האיסור. ולמה שפירש רבינו שלמה לעיל בבל יחל דרבנן, שצריך ליזהר אעפ"י שלא עבר ביום האיסור צריך ליזהר מהתנאי, אמאי לא שני ליה בבל יחל דרבנן, ולעולם דלא אתהני, שהרי היה עליה באיסור שלא תלך אם ההנה בו קודם הפסח, דמה לי קבלו על עצמו באיסור ומה לי אם הוא גרם לה האיסור, הלא כתב רבינו שלמה שיש לו כח לאסרה ולמקמה בבל יחל דברה ואעפ"י שלא דברה. אלא ודאי מה שפירשנו הוא העיקר. וודאי רבינו שלמה מחלק בדבר זה. איתה. יש לה רשות ליהנות.
<h2>דף טו:</h2>
דאיתהני. שעברה ונהנית. עד החג. ואמר לה אחר החג כדלעיל. ככר עלי. לשון נדר הוא, הרי הוא עלי שלא אוכל ממנו. אכל. וקס"ד דמותר לאכלו משמע, ותיובתא דרב יהודה. ומשני דאכל דיעבד משמע דהא [לא קתני] ואוכל. בבל יחל. למפרע, שהרי אכלו. ולשון רבינו שלמה הוא מכלל דבדאכליה לככר מיירי ל...הי'. דאי בדלא אכל ליכא בל יחל, אלמא איתיה דאכיל, עד כאן לשונו. וקשה כל זה למה שפירש רבינו שלמה למעלה. קתני הלך. כלומר ולא תנא מהלך, דמשמע לכתחלה. ועובר משום בל יחל. דסתמא דמילתא שלא אכל, ומיהו אם עבר ואכל עובר משום בל יחל. ומשני דהוא הדין דמצי למיתני [מהלך], דסתמא דמילתא דלא אכיל. כך גריס רבינו שלמה וכן פירש. וכל זה קשה למה שפירש. ואית דמפרשי דלרב נחמן מותיב, מדלא תני אוכל, ומשני דהוא הדין דליתני אוכל, ואיידי דבעי למיתנא סיפא הלך, דלא מצי למיתנא מהלך עובר משום בל יחל, תנא אכל. והא מן התורה משעבד לה. כלומר היכי מצי למיסר נפשיה לשמשה, שאם ישמש אותה יעבור משום בל יחל, הלא גופו אינו ברשותו לזה הענין. ואפילו בנדר אינו יכול לאסור גופו עליה, שהרי משועבד לה דכתיב עונתה לא יגרע, ועונה זו תשמיש, ואינו יכול לאסור לה את שלה, ונמצא שאין נדרו כלום. והאי דלא אותביה דשאיני משמשך דבר שאין בו ממש הוא, משום דלרב יהודה דסבר דבל יחל דמתניתין דאורייתא הוא, כי היכי דמתרץ קונם עיני בשינה [ט"ו ע"א], הכא נמי מתרץ קונם גופי שאיני משמשך. ולרבינא בל [יחל מדרבנן] ומותיב היכי שייך הכא שום איסורא. הנאה שיש לי בתשמישך. תי[אסר עלי]. ושלו אסר, שהיא ההנאה שיש לו הימנה. והיא נמי אסורה לשמש, שההנאה שיש לו בתשמיש נעשית לו כנבילה, ואי משמשה בהדיה ספיא ליה נבילה. נמצא שנדרו נדר. והואיל והזכיר הנאה חייל נדר, דהנאה דבר שיש בו ממש היא, דהא האומר הריני מודר ממך הנאה אסור.
וכי הא. כלומר אשכחן לרב כהנא כי האי גונא. האומרת לבעלה הנאה שיש לך מתשמישי אסורה עליך כופין אותה. שהיא קנויה לו לתשמיש, דכתיב כי יקח. אבל אמרה הנאה שיש לי מתשמישך אסורה עלי, אסור לשמשה, שהרי הנאתה שלה אסרה על עצמה, ושויה [הנאתה כנב]ילה. שאין מאכילין לאדם [דבר] האסור לו. כלומר לא ספינן ליה איסורא. הכי גרסינן קרבן לא אוכל לך. ומשמע הא מה שיאכל יהא חולין. הי קרבן שאוכל לך. כלומר ומשמע דנדר בחיי קרבן, כדאסיקנא לעיל בסוף פרקין [י"ג ע"א] לרבי מאיר. דמסתמא רבי מאיר היא. לקרבן לא אוכל לך. ומתרץ בגמרא [ט"ז ע"א] דלא קרבן גרסינן, אבל לקרבן אסור.
<h2>דף טז.</h2>
הכי גרסינן מני מתניתין. כלומר דלא אשכח היתירא בקרבן שאוכל לך אלא בהי קרבן. רבי מאיר היא, דאי רבי יהודה לא שנא קרבן שאוכל לך או הקרבן או הי קרבן כולם מותרין. כדתנן. בפרקין דלעיל [י"א ע"א]. הא דאמר לא קרבן. מתניתין דהכא מיירי דאמר לא קרבן לא אוכל לך. ואע"ג דמשמע הא מה שיאכל להוי קרבן, מכלל לאו אתה שומע [הן] לית ליה לרבי מאיר. שבועה לא אוכל לך. אסר על עצמו שלא יאכל הימנו בשבועה. ושבועה בלא הזכרת השם הויא שבועה ואסור. ומיהו לא לקי, כדאסיקנא בשבועת העדות [ל"ה ע"א]. השבועה שאוכל. בגמרא מפרש. לא שבועה לא אוכל לך. משמע הא מה [שאו]כל יהא בשבועה. וזה חומר בשבועות מבנדרים. דלעיל גבי נדרים אמרינן לא קרבן לא אוכל לך מותר. ומדקאמר הכי ש"מ דחד תנא אמרינהו, ומדרישא אוקימנא כרבי מאיר סיפא נמי רבי מאיר היא. ובנדרים לית ליה מכלל לאו אתה שומע הן, או דאמרינן דכממונא דמי, דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם, או משאר טעמי דכתבינן בפ"ק [י' ע"א]. אבל בשבועות אית ליה, דאיסורא הוא, ואוקימנא בשבועות פרק ג' דבאיסורא אית ליה. הילכך קיימא לן כרבי מאיר דלא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן. ולא אמר רבי מאיר אלא בממונא או בנדרים, אבל בשאר מילי סבירא ליה מכלל לאו אתה שומע הן. וכן פסק הר"ם בנדרים [פ"א ה"כ] כרבי מאיר ובממון דבעינן תנאי כפול. ואיסורא דאית ביה ממונא כממונא דמי כדאיתא פרק ג' משבועות [ל"ו ע"ב], ולית ליה לרבי מאיר מכלל לאו אתה שומע הן. ובעל התשלום פסק בכל מילי מכלל לאו אתה שומע הן חוץ מגיטין וקידושין לחומרא ולא לקולא.
מכלל דקאמר השבועה שאוכל לך אסור, דאסור דסיפא אכולהו קאי, מכלל דשאוכל דלא אכילנא משמע. שתים. מן התורה, דהיינו שאוכל ושלא [אוכל], דהא כתיב בהדיא להרע, דהיינו שלא אוכל, וכתיב בהדיא להטיב, דהיינו שאוכל. דלהרע או להטיב להבא משמע. שהן ארבע. מדברי סופרים שתיקנו הרעה והטבה אף לשעבר, דהיינו אכלתי ולא אכלתי. מדקאמר שלא אוכל, שהיא הרעה. מכלל דשאוכל דקאמר הויא הטבה. אלמא שאוכל דאכילנא הוא. מסרבין. מפצירין בו שיאכל. לא אכילנא לא אכילנא. תרי זמני לאו דוקא, אלא משום דקאמר מפצירין והפצר לשון רבוי הוא נקט להו. שאמר לו שיאכל אצלו, והשיב לא אכילנא, והפציר בו ואמר לא אכילנא. ואמר שבועה שאוכל לך. משמע בשבועה יהא מה שיאכל אצלו, דהאמר ברישא שלא יאכל. אכילנא אכילנא. לאו דוקא כדפרישנא. ואמר שבועה שאוכל לך דאכילנא משמע. דהאמר ברישא שיאכל עמו במתניתין דהכא. דנדרים, דתני השבועה שאוכל לך אסור. שאי אוכל. אבעי ליה למיתני, ומתני' משבשתא היא. ומתמה תלמודא אם כן מאי למימרא. פשיטא דשאי אוכל ושלא אוכל חד הוא. אתעקם. כלומר זה שאמר שאי אוכל היה בדעתו לומר שאוכל, ונעשה לשונו [כבד] והאריך באל"ף. קמ"ל. דלא מחזקינן ליה בהכי. איכא מאן דאמר דוקא כשהוא שכוח ואינו זכור לאיזה דבר כיון, אבל אי טעין הכי מהימן. וטעמא דמסתבר הוא, אע"ג דלא דמי מכל וכל להני דסוף פרקין. נדי. נודד ומתרחק מטעמו של חבירו מלשון נדה, ונודד הוא מלשון ומתבל ינידוהו [איוב י"ח]. לא קתני. ולא בעי למימר דמתניתין משבשתא. אלא ודאי אתא לאשמועינן דשבועה שאוכל, כי אמר לא אכילנא ברישא, משמע בשבועה יהא מה שאוכל לך.
אי הכי. דשאוכל ש[אסור ליה]נות משמע, שלא אוכל נמי כ[ש]אמר ברישא אכילנא משמע דאכיל. דהכי קאמר מה שלא אוכל יהא עלי [בשב]ועה, הא מה שאוכל עמך לא יהא עלי באיסור שבועה. ואם כן היכי אמר דמתניתין דשבועות דשבועה שלא אוכל ואכל חייב, הא שבועה שאוכל דרישא איירי במסרבין ואמר אכילנא. ואפילו תימא דמתניתין דשבועות איירי באומר מדעתו על ככר אחד ואין מסרבין אותו, דהא לא תני לך, הא מתניתין דהכא דנדרים אוקמת לה במסרבין ואמר לא אכילנא. משום הכי תני השבועה שאוכל לך אסור. ואתא לאשמועינן דכי אמר ברישא לא אכילנא, והדר אמר שבועה שאוכל, משמע בשבועה יהא עלי מה שאוכל. אם כן ברישא הוה ליה לאשמועינן שבועה שלא אוכל לך מותר, ומוקמינן במסרבין ואמר אכילנא, דהכי קאמר בשבועה יהא עלי מה שלא אוכל לך, הא מה שאוכל יהא מותר. והיכי פסיק ותני שבועה לא אוכל לך אסור, הוה ליה לאשמועינן טפי היכא דלא אוכל לך הוי מותר. אלא ודאי תנא דמתניתין אתא לאשמועינן שבועה שלא אוכל לעולם אסור, ואפילו היו מסרבין בו ואמר אכילנא לא משמע אלא אני נשבע שלא אוכל לך. ואע"ג דקרבן לא אוכל לך מותר, התם הוא בנדרים דאסר חפצא עילויה, ומשמע דמה שלא יאכל הוי כקרבן, ושאוכל מה שאוכל הוא, ושלא אוכל מה שלא יאכל הוא. אבל שבועות איסור נפשיה הוא, הילכך שאוכל דאכילנא הוא, שלא אוכל דלא אכילנא הוא. הילכך הך בבא דמתניתין דתני השבועה שאוכל לך אסור על כרחיך שאי אוכל [הוא]. ותריץ מתניתין הכי. ואפשר דאביי מודי בשלא אוכל לך אע"ג דמסרבין אותו לאכול ואומר אכילנא, ואמר שבועה שלא אוכל, דאפילו הכי שלא אוכל דלא אכילנא הוא. דהואיל ואמר לא אוכל בהדיא חזר מדבורו. דהא לא שמעינן ליה לאביי דאמר אלא בשאוכל, דהואיל ואמר לא אכילנא בא לאמת דבריו בשבועה, והכי קאמר בשבועה יהא אסור עלי מה שאוכל לך. דסבירא ליה לאביי דשבועה שאמרה בלשון עלי אסור. אבל כי אמר אכילנא והדר אמר שבועה שלא אוכל לך, ודאי הדר ביה, שזה הלשון אינו מאמת בשבועה מה שאמר. דאע"ג דאמרת דהכי קאמר בשבועה יהא עלי מה שלא אוכל לך, הא מה שיאכל לא יהא בשבועה ואפשר שיאכל ואפשר שלא יאכל, הואיל ואינו מאמת בשבועתו שיעשה מה שאמר דיינינן ואמרינן דהדר ביה. ורב אשי סבירא ליה דשבועה שאוכל לך לא דיינינן ואמרינן דבשבועה יהא עלי מה שאוכל לך קאמר, דהאי לישנא נדר הוא והוא הזכיר שבועה. וכל היכא דאמר שבועה לא תלינן ואמרינן דלשון נדר קאמר, היכא דאיכא למתלי דלשון שבועה קאמר, אעפ"י שסותר דבריו הראשונים דאמר ברישא לא אכילנא והדר אמר שבועה שאוכל לך, הכי קאמר הריני נשבע שאוכל משלך מה שתתן לי. אבל אמר לא שבועה לא אוכל לך, ודאי ללשון נדר כיון, והכי קאמר לא באיסור שבועה יהא עלי מה שלא אוכל ממך, משמע הא מה שיאכל משלו יהא עליו באיסור שבועה, דהואיל ופתח בלא לא, אסור עליו קאמר. דמאי דאמרת דהכי קאמר איני נשבע שלא אוכל משלך ומשמע אבל אני נשבע שאוכל משלך, הרי לא נשבע עדיין, ואיך יאסר הוא לא אסר שבועה עדיין. ולא שייך הכא כלל מכלל לאו אתה שומע הן, במה שהוא תלוי במה שיאמר או יעשה. אבל כשמדבר מדבר פלוני, לא יהא עלי מה שלא אוכל מפלוני באיסור שבועה, יוצא מדבריו הא מה שאוכל משלו יהא עלי באיסור. ואפילו רב אשי מודי דשבועה שאמרה בלשון נדר אסורה. ובירושלמי [נדרים פ"א ה"א] אפליגו בהא מילתא כדלקמן. ובעל התשלום פסק כרב אשי. והר"ם פסק פרק ד' בשבועות [הכ"ב] לחומרא, כאביי דאמר לא אכילנא ואמר שבועה שאוכל, דלא אכילנא משמע.
שאני עושה [גרסינן, שאסר] על עצמו סוכת מצוה. [קונם]. כלומר ישיבת סוכה שעלי לישב בה או נטילת לולב שעלי ליטול או הנחת תפלין שעלי להניח בראשי יהא אסור עלי כקרבן. בנ[דר]ים אסור לקיימו, דהא בהאי לישנא אסר חפצא עילויה ועשאו כנבילה, ואין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו. שהרי יכול לעשות החפץ כנבילה, שהחפץ אינו מושבע. ובשבועות מותר. אם אמר שבועה שלא אשב בסוכה. דשבועות אסר נפשיה אחפצא, ולאו כל כמיניה, שהרי נפשו מושבע ועומד מהר סיני, ויושב בסוכה. מיהו לוקה משום שבועת שוא, שהרי נשבע בדבר שאי אפשר לעשות. והכי תנן בהדיא בשבועות שתים בתרא [כ"ט ע"א] נשבע לבטל את המצוה שלא אשב בסוכה חייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור. אבל אם נשבע שלא לישב בשום סוכה, חיילא שבועה עליה אפילו בסוכת מצוה משום איסור כולל. מותר. לעשות המצוה. וחייב הוה ליה למיתני, דהואיל ואין השבועה חיילא חייב לעשותה. אלא איידי דתנא רישא אסור תנא סיפא מותר. שאין. אין לו כח להשבע לבטל את המצוה. ומשום הכי אינו מקיים שבועתו. מיהו לוקה, כדפרישנא.
<h2>דף טז:</h2>
חומר קס"ד. כלומר האי זה חומר פרישנא דבשבועות אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן ובנדרים לא אמרינן, ומשום הכי לא קרבן לא אוכל לך מותר. והואיל ומותר, הוה ליה למיתני זה חומר בשבועות ואינה בנדרים, אי נמי זה בשבועות אסור ובנדרים מותר, דחומר מבנדרים לא שייך למימר אלא היכא דהוי עליה תורת נדר במקצת. דהכי משמע האי לישנא זהו דבר חמור יותר בשבועות ממה שהוא חמור בנדרים, והאי דלא פריך הכי נמי מסיפא, וחומר בנדרים מבשבועות, חומר מכלל דשבועה היא, דהכי משמע בזה יש חומרא מבזה, אלמא בשניהם יש קצת חומרא. והא קתני סיפא ובשבועות מותר. דהתם ודאי איכא תורת שבועה, דלוקה משום לא תשא את שם י"י לשוא, כדפרישנא. ומשני דלא קאי אלא קרבן לא אוכל לך, אלא אמתניתין דלעיל קאי דאיירי בנודר בדבר שאין בו ממש. ותני דבנדרים עובר בבל יחל מדרבנן, כדאוקים רבינא [ט"ו ע"א], וקאמר הכא שזה חמור בשבועות יותר מנדרים, דבשבועות עובר בבל יחל מדאורייתא כי אמר שבועה שלא אישן, דהא אסר נפשיה ונפשיה דבר שיש בו ממש הוא.
רב כהנא מתני לה בשם רב ורב טביומי בשם שמואל. שאין נשבעין. כלומר שאין שבועתו שבועה. לא יחל. כלומר לא יעשה דבריו חולין, וקרא הכי הוא, או השבע שבועה לאסור אסר על נפשו לא יחל דברו, כלומר כשהוא דברו דהיינו דבר הרשות, אבל אם הוא חפצי שמים, כגון שנשבע לבטל המצוה, מיחל ועובר על מה שאמר, שאין השבועה כלום. וקפריך תלמודא מאי שנא נדר דחל אפילו על המצוה, דגבי נדר כתיב כי ידור נדר לי"י. דמשמע אפילו חפצי שמים. ולא יחל דכתיב גבי שבועה קאי נמי אנדר, גבי שבועה נמי אית לך למימר הכי, דלי"י דכתיב גבי נדר קאי נמי אשבועה, ואפילו אדבר מצוה חיילא, דקרא הכי הוא, כי ידור נדר לי"י או השבע שבועה לאסור אסר לא יחל דברו, ולי"י אהשבע נמי קאי, דבין נדר ושבועה הוא. אמר אביי. כלומר האי לא יחל דקרא קאי אנדר ואשבועה, ולי"י נמי קאי אנדר ואשבועה דאיכא שבועה נמי דחיילא אדבר מצוה, היכא דאמר הנאת סוכה עלי שבועה, דאסר חפצא עילויה, שאסר ההנאה עליו, דהויא דומיא דנדר, דהאי דכתב רחמנא לי"י גבי נדר, ולא כתב גבי שבועה דומיא דלא יחל, ונימא דאתרוייהו קאי, משום דבלשון נדר הוא דחל אדבר מצוה, ולא בלשון שבועה. מיהו אם אמר שבועה בלשון נדר, כגון דאמר הנאת סוכה עלי שבועה, ודאי אסור, שאין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו. וכן נמי אם אמר הריני מקבל עלי שלא אהנה בסוכה, דהיינו נדרי אסר, אין הנדר חל עליו, שהרי הוא חייב לישב בה, ולא אסר ההנאה על עצמו [אלא] שקבל עליו שלא יהנה בה. וטעמא דמילתא, דסתם לשון נדר הוא דאסר חפצא עילויה, סתם לשון שבועה דאסר נפשיה אחפצא, ולאו כל כמיניה, משום הכי כתב קרא לי"י גבי נדר, ולא כתיב איש כי ידור נדר או השבע שבועה לאסור איסר לי"י לא יחל דברו, ונמצא דאכולהו קאי, לאשמועינן דבלשון נדר חל אדבר מצוה בין בנדרים בין בשבועות, ולא בלשון שבועה בין בנדרים בין בשבועות. והכי גרסינן הא דאמר הנאת סוכה עלי שבועה הא דאמר שבועה שלא אהנה מן הסוכה. כלומר דהוי לשון שבועה, ולא חיילא שבועה עליה כלל, אלא לוקה משום שבועת שוא ויושב בסוכה. אמר ליה רבא וכו'. רבא לא אתא לאפלוגי בטעמא דאביי ובתירוציה כלל, אלא שבא לתקן לשונו שבמקום הנאה שאמר ישים ישיבה. שאם הזכיר הנאה לא משתמע לא בנדר ולא בשבועה שיאסור על עצמו כלל סוכת מצוה, שכשעושה אדם המצוה אינו נהנה בה, כלומר שאינו עושה אותה להנאת גופו אלא לעשות מה שמוטל עליו. והכי גרסינן. אלא אמר רבא הא דאמר ישיבת סוכה עלי שבועה הא דאמר שבועה שלא אשב בסוכה. מהכא. מלי"י.
<h2>דף יז.</h2>
הטבה רשות. להטיב לעשיר. וקרא נפש כי תשבע לבטא להרע או להטיב. חד למפטריה. האי קרא דלהרע או להטיב אתא למעוטי שאם נשבע לבטל את המצוה ולא בטל שפטור מקרבן שבועת בטוי, והאי קרא דלי"י לא יחל אתא למעוטי דשבועה שהיא בחפצי שמים, או לבטל או לקיים כדלקמן, אינו לוקה במזיד משום לא יחל דשבועת בטוי. מיהו אם נשבע לבטל לוקה משום לא תשא ומקיים, ואם נשבע שיקיים, כגון שלא יאכל נבילות, דליכא משום שבועת שוא, דשרי ליה לאיניש לזרוזי נפשיה, ואכל, אינו לוקה משום שבועת בטוי [שבועות כ"ה ע"ב], ולוקה משום לא תאכלו נבילה.
יש נדר בתוך נדר. אם נדר בדבר אחד וחזר ונדר באותו דבר עצמו כדמפרש מתניתין. ואין שבועה. שאם נשבע בדבר אחד וחזר ונשבע ועבר, אינו חייב אלא אחת, שאין שבועה חלה על שבועה לחייבו משום שבועה שניה, ומותר לעשות דזרוזין היא. וטעמא דמילתא, דהואיל ושבועות אסר נפשיה אחפצא, הילכך אי אמר שבועה שלא אוכל ככר זה, הוה נפשיה מושבע עלה, וכי הדר אמר שבועה שלא אוכלנה לא חיילא עליה שבועת בטוי, דהא ליתיה בהן, דהיינו שאוכלנה, דהא מושבע עליה. ובהדיא אפיקנא דנשבע לבטל המצוה שאינו בכלל שבועת ביטוי, והואיל וליתיה בלאו ליתיה בהן [שבועות כ"ז ע"א]. אבל נדר אסר חפצא עילויה, וחל אפילו לבטל המצוה, הילכך יחול גם כן בקיומה. ואיכא מאן דמפרש והיכי דמי דחייל בודאי, כגון דאסר חפצא אנפשיה אקיומה, דאי אמר אני מקבל עלי שלא אוכלנה, הוא מקבל אנפשיה ודין שבועה יש לו שלבטל המצוה לא חייל. אלא ודאי כגון דאמר הריני נזיר אם אוכל ככר זה, דאסר אנפשיה היוצא מגפן היין אם יאכל הככר. והעיקר דאפילו אמר [דבר זה] עלי קרבן כמה פעמים חייב, וכמו שנבאר בגמרא. הריני נזיר. היינו נדר, והאי דנקט נדר דנזיר, פליגי בגמרא רב הונא ושמואל ... גופו של נדר ... דנקט התנא לשון נדר, נקט דיש נדר בתוך נדר ואכל הככר חייב בנזירות על כל אמירה ואמירה להיות נזיר ל' יום, דסתם נזירות שלשים יום.
אמר רב הונא. רב הונא סבר הואיל וטעמא דנדרים הוא איסור חפצא, וזה שחזר ואמר מה שאמר תחלה בא להוסיף איסור אחר בחפץ, לא חייל אלא דומיא דאיסורין דעלמא, שאין איסור חל על איסור אלא באיסור כולל או מוסיף או בת אחת [יבמות י"ג ע"ב]. הכא נמי מתניתין מיירי שהוא איסור כולל, כגון שאמר תחלה הריני נזיר היום, כלומר מהיום יתחילו הל' יום, שאין נזירות פחות מל' יום. ואע"ג דפריש וחזר ואמר הריני נזיר מחר, שמיום מחר יתחילו השלשים, שכלל איסור אחר ביום אחר עם הל' יום, דהיינו יום שלשים ואחד ... ואמרינן מיגו דחייל נזירותו איום אחד שאחר ל' יום חייל נמי איסורא אנזירות ראשונה, ויום דנקט בנזירות ראשונה מיום ראשון ואילך לאוקומי ... והוא מונה ס' יום לנזירות, דכי אמ' השתא שיתחיל למחר לא קבל עליו נזירות חדש אלא מיום ל"א, ואין נזירות פחותה מל' יום ואין נזירות ואם ... חל עליו נזירות, הואיל ואין מקום לנזירות ראשונה לחול במקומו של נזירות [להיות כחדא] חד נזירות, ולא עבר אהא נזירות אם עבר על נזירותו אלא בחד לחודיה ואע"ג דראשונה ודאי ... דנזירות דאיכא לאוקומה ... איסור ... נקט ככר זה עלי אסור, דבהאי לישנא ליכא כולל, ואם אכלו אינו חייב אלא אחת ... אפילו לא הוסיף איסור ביום אחר דליכא איסור כולל שבכלל דברו אמ' ... יתחיל הל' יום יכול לעשות ביוצא מגפן היין כמה איסורי ... דמי. ולא דמי לאיסורין דעלמא, דהתם הואיל והוו איסורין גמורין לכולי עלמא, כלומר שום אנפי דקאמרת, אבל זה שהוא אוסר החתיכה לעצמו ... בה כל האיסורין שירצה. ואתא לאשמועינן מתניתין דכי הא דנדר בנזירות כמה פעמים אם יאכלה, לאפושי נזירויות כיון, ולא לאפושי איסורי בחד נזירות אם יעבור על נזירות. מיהו היכא דליכא למימר אלא דאתא לאפושי איסורי, כגון אמר ככר זה עלי אסור ככר זה עלי אסור, ואכלו, עובר בבל יחל אכל פעם ופעם. הריני נזיר היום הריני נזיר למחר. אין נדר. הריני נזיר היום הריני נזיר היום. קשיא. כלומר דודאי הכי אבעי ליה למתני. תאנים וענבים. שכולל עוד איסור אחר דהיינו ענבים, דומיא דהכא שמוסיף יום אחד במה שנודר עתה עם הל' יום. והפריש קרבן. מפני שבועתו הראשונה שנשבע שלא יאכל תאנים. ענבים. לחודייהו. חצי שיעור. שלא נשבע אלא על תאנים וענבים, מדקרי לתאנים חצי שיעור מכלל דחיילא שבועה עלייהו, שאם אכל עכשיו תאנים וענבים, דהוי שיעור שלם, חייב קרבן שבועה. ומהדר תלמודא דרב הונא לא סבירא ליה הא דרב דאפילו באיסור כולל לא חיילא שבועה בתאינים. וכל השבועה בענבים מפני שהוא אסר התאינים בשבועה, ואין שבועה חלה על שבועה אפילו באיסור כולל. ובנדרים דאיסור חפצא הוא חייל כדפרישנא.
ואית דמפרשי יש נדר בתוך נדר שאם נדר וחזר ונדר לא כיון אלא לנדר אחר, כיצד כגון נדר בנזיר אם יאכל הככר, לשתי נזירויות כיון. מה שאין כן בשבועות דליכא למימר הכי, אלא ודאי כיון דאשתבע אתסר ליה ההוא ככר ... [והוא] הדין לאומר ככר עלי אסור ככר עלי אסור. ונקט [שבועה] וה"ה בכל לשון שיאסור עליו הככר, דבהא מילתא [שוין הם]. אבל כשאמר הריני נזיר אם אוכל, דמשמע ל' יום, כי הדר אמר [הריני נזיר] אם אוכל, משמע ל' יום אחרים. וקאמר רב הונא דאפילו כי אמר הכי לא משמע ל' יום אחרים, אלא כי אוסיף יום אחר, כדפרישנא. ושמואל סובר דאפילו בלא יום אחר כל נזירותו דקאמר משמע ל' יום, דהכי קאמר מהיום אני מקבל נזירות [אח]ד והיום אני מקבל נזירות [שנית]. ומותיב לרב הונא לתני יש נדר ואין נדר. כלומר בהאי נדר עצמו דנזיר משכח יש נדר ואין נדר. דבשלמא לשמואל בנדר דבעי לאורויי, דהיינו שאינו אוסר הככר, אלא הרי עלי לעשות דבר זה אם אוכלנו, לא אשכח יש נדר ואין נדר. ועוד שמותיב לרב הונא כדפרישנא. ומשני רב הונא לא סבירא ליה כרב, דהיכא דאסר על עצמו דבר אחד בין בנדר בין בשבועה אעפ"י שחוזר ואוסרו עם דברים המותרים תו לא חייל עליה איסורא, שהרי אסור ועומד הוא. וגבי נזירות משום הכי נאסר, שהרי אוסר עצמו במה שהיה מותר, דהיינו לשתות יין ביום ל"א, ובמה שאמר תחלה לא היה נאסר אלא ל' יום, ונזירות דיום אחד הוי נזיר ל' יום. ושמואל סבירא ליה דהואיל וחזר ואמר נזירות אחר קבל עליו. כן נראה שפירש רבינו שלמה. והר"ם ז"ל לא הרחיב בזה כלום, [שכתב] בנדר חל על נדר, כיצד הרי עלי קרבן אם אוכל ככר זה וכו', כמו שכתב בנדרים פרק ג' [ה"ב]. ולהאי פירושא נמי אם אמר שבועה שאביא קרבן אם אוכל ככר זה או שאהא נזיר, וחזר ואמר, חייב על כל פעם ופעם. והאי שבועה לשון נדר הוא.
<h2>דף יז:</h2>
ומנה שלשים יום. דסתם נזירות שלשים יום. והפריש קרבן. שלמים או עולה או חטאת של נזיר. ונשאל. על אותה נזירות ראשונה, כדי שלא יצטרך להביא קרבן. והוא הדין דמצי להשאל על נזירות שני', ובשנשאל על הראשונה עסיקינן. עלתה לו. כלומר והל' שמנה יהיו לנזירות שניה, שהנזירות ראשונה חכם עקרו מעיקרו, נמצא [חיילא] הנזירות השניה. כתב רבינו שלמה ראשונה עלתה לו למנין [ימי נזירות שניה].
<h2>דף יח.</h2>
[לבר מההוא] יומא יתירא. דיום ראשון אינו יכול להיות מפני הנזירות השניה, שה[רי חלה השניה], דעלתה לו ומפטר קאמר. והיינו כשמואל דאמר הריני נזיר היום [הריני נזיר היום] קבל עליו [שתי] נזירויות. וקשיא לרב הונא. ומשני שצריך להזיר עצמו [יומא יתירא א"נ בשקבל], הרי עלי שתי נזירויות, דהיינו ס' יום, דשניהם חלין כאחד, הואיל ועדיין לא נאסר, ועלתה לו ומפטר קאמר. והלא דין הוא. שלא תחול נזירות על נזירות. חמורה. לקמיה מפרש. קרא בעיא. הא מוסיף איסורא. בבת אחת. וכי האי גונא ליכא בשבועות. לא ינקה. פירש רבינו שלמה אעפ"י שלקה איתיה בלא ינקה י"י [שבועות ל"ט ע"ב], אבל נדר כיון שלקה נפטר. ומסתברא דהלכתא כשמואל, דהא דרב הונא קם ליה בקשיא. על הראשונה. אשבועה ראשונה. אינו חייב אלא אחת. משמע או מפני ראשונה או שניה, דלפעמים חייב מפני השניה היכא דנשאל על הראשונה. אינה אלא אחת. שאינה יכולה להיות אלא אחת. והיינו ראשונה, דהא תני שאין שבועה חלה על שבועה. מי שנדר. דאע"ג דאי אפשר לשניהם לחול כאחת, כי משכח רוחא חייל. הכי נמי בשבועות אע"ג דאי אפשר לשתי שבועות לחול כאחת, דאין שבועה חלה על השבועה, היכא דליתא לקמייתא חיילא שניה. בבת אחת. דאמר הריני נזיר שתי נזיריות, דהיינו ס' יום, ושתיהן חלין כאחת. והילכך אם נשאל על הראשונה עלתה שניה במקומה. אבל גבי שבועה אי אפשר שיהיו שתי שבועות שיהיו חלות כאחת.
<h2>דף יח:</h2>
סתם נדרים. פירש רבינו שלמה שאמר נדרו סתם, כגון שאמר הרי עלי ככר זה כבשר מליח, ולא פירש בשעת [נדרו] יותר, אע"ג דאיכא למימר שמא למליח דע"ז כיון, אפילו הכי תלינן לחומרא ואמרינן למליח דשלמים כיון, והוי מתפיס בדבר האסור ואסור. ופירושן. שפירש בשעת נדרו ואמר הרי עלי ככר זה כבשר מליח של עבודה זרה מותר. שאין איסור ע"ז בא על ידי נדר, ולא הויא התפסה עד שידור בדבר הנדור. ולא תדוק דמשמע דכשנדר סתם תו לא מהני אם יאמר למליח דע"ז כיונתי, דהא פירש רבינו שלמה בסוף המשנה דתני וכולן דאהני נמי קאי, כמו שנבאר בסוף המשנה. ולהאי פירושא לא קאי שפיר להקל, הרי פירש נדרו, ומאי אתא לאשמועינן. והר"ם ז"ל פירש פרק ב' דנדרים [ה"ז] סתם נדרים להחמיר כדפרישנא. אם בשל שמים. ששאלנו אותו אחר שנדר לאיזה דבר כיון ואמר בשל שמים אסור, ואם אמר שלע"ז כיון מותר. ואם סתם. שהוא אינו זכור לאי זה דבר כיון, תלינן ואמרינן דלמליח דשמים כיון, שהרי לאסרו עליו בא, דסתם נודר דעתו לאסור, מיהו אם היה זכור לאי זה דבר כיון, ופירש לנו אחר שנדר שלמליח דע"ז כיון, נאמן, ואזלינן לקולא. והיינו ואם סתם אסור. בשר מליח. בקרבנות נותנים מלח, דכתיב [ויקרא ב'] על כל קרבנך תקריב מלח. וכיין נסך. של שמים. יין שמנסכים על גבי המזבח, וכן עושים לע"ז שנותנים [מל]ח בקרבן ומנסכים היין. הרי זה כחרם, אם כחרם של שמים. האומר... שהוא חרם לבדק הבית, אבל האומר חרם סתם הוא לכהנים. אסור. שעל ידי נדר הוא בא, ואסור בהנאה. כחרמי כהנים. שמשבאו ליד כהן הרי הם כחולין לכל דבר. ואעפ"י שעד שבאו ליד כהן אסורים לכל אדם חוץ מכהן, הואיל ואמר סתם חרמי כהנים, לאחר שבאו ליד כהן משמע.
כמעשר בהמה אסור. [פי' ר"ש] דהוי כדבר הנדור שצריך לומר בשעת עישור הרי זה מעשר, כדאמרינן בשלהי פרקין דלעיל [י"ג ע"א] גבי בכור. והעיקר [שדבר] הנדור הוא, שקדושתו באה [על ידי אדם] ולא דמי לבכור, דבכור בפטר רחם תלי רחמנא, וממילא הוא קדוש, אבל זה קדוש על ידי אדם שמוציאו. כמעשר דגן מותר. פירש רבינו שלמה דאע"ג דאמר בשעת העישור הרי זה מעשר והוי כדבר הנדור, אפילו הכי לא הוי נדר, דכי ידור נדר לי"י כתיב, דבעינן שיתפיס בדבר הקרב לפני המזבח. ולפירושו אמאי כחרמי שמים מתפיס והוי נדר, הלא אינו קרב במזבח, הלא לבדק הבית הוא. ונוכל לומר דהואיל ויכול לתקן בו את המזבח עצמו כקרב לפני המזבח דמי. והעיקר דמעשר בהמה אינו אסור עד שיעשרנו, הילכך איסורו על ידי אדם הוא. אבל מעשר דגן מתחילה היה אסור, שהרי טבל במיתה הוא.
כתרומת הלשכה. פירש רבינו שלמה שהיו נותנים שקליהם בלישכה ותורמין מהם שלש קופות, ומהם מביאים קרבנות על גבי המזבח, אבל תרומת גורן אינה באה על המזבח. שדעת רבינו שלמה דתרי מילי בעינן, דבר הנדור וקרב לגבי מזבח. וזה לא מצאנו בשום מקום. ועוד הרי עלי יום זה כיום שמת אביו, אעפ"י שנדור ובא מאותו היום ואילך, אמאי הויא התפסה. אלא משום דקשיא ליה מאי איכא בין מעשר בהמה ומעשר דגן, הוא דאמר הכי. ולדידן לא קשיא מידי, כדפרישנא. וטעם תרומת הלישכה שעל ידי נדר היא באה, וכל שאיסורו על ידי נדר הויא התפסה בין קרב על המזבח בין אינו קרב. וכן נראה דעת הר"ם. אבל תרומת גורן אין איסורה בא על ידי אדם, דמתחלה היתה טבל והיתה [אסורה] אף לכהן. והתניא, בנזיר. פי' גבי [הריני נזיר] מלא הקופה, רואין אותה מליאה חרדל או מליאה קשואין ודלועין. מתיר. כיון דלא ידע בשעת קבלתו כמה יש בכרי הזה, וספק הוא לרבי יהודה אם יחול עליו נזירות על ידי קבלה זו אם לאו, וספק נזירות להקל. ומתניתין דספק נדרים להחמיר, רבי שמעון, דאמר מעייל איניש נפשיה לספיקא. לא מעייל. שיהא נזיר בלשון שהוא ספק. או שתלה הנדר בדבר שהוא ספק נזיר, שיכול שיהא נזיר או לא, כגון הא שאם אין ... נזיר. וגבי מתניתין נמי אם היה דעתו לחרמי שמים הוי נדרו נדר, ואם לחרמי כהנים אינו נדר.
המקדיש. פירוש כל חייתו וכל בהמתו. שאעפ"י שלא הכריעו חכמים אם מין בהמה או מין חיה הוא, הרי הקדיש שני המינים. לא הקדיש. ואע"ג דאקדיש הבהמה והחיה, לא היה דעתו להקדיש הספק.
<h2>דף יט:</h2>
אין מכירין. וודאי לא כיון אלא לתרומת הגורן. ומשמע [הא] מכירין אסור, ואעפ"י שמכירים תרומת הגורן. ושני דרבי יהודה סבירא ליה כרבי שמעון, וספק נדרים ונזירות [אי]נו נדר נמי להחמיר, וההיא דנזיר דתני ר' יהודה מתיר, משמיה דר' [טרפון] קאמר לה, דסבר דלא הוי נדר עד שיפרש נדרו כשיעשה אותו, דכתיב איש כי יפליא דהיינו שיבאר.
לעולם אינו נזיר. האומר הריני נזיר שזה נ[זיר, וא]מר השני הריני נזיר שאין זה נזיר, וקאמר ר' יהודה משום ר' טרפון שאין אחד מהם נזיר. אפילו איתיה בעיניה. הכרי, ומדדוהו והיו שם מאה כור, שהרי תלה נדרו בדבר שלא היה מבואר בשעה שנדר. ומשני דמשום ר' שמעון נקט ליה.
סיפא. דמשמע דאזלינן לקולא, לאו ר' יהודה תני לה, דרבי יהודה לא איירי אלא בתרומה, דאנשי גליל מותרין לפי שאין מכירין, למידק מינה הא מכירין אסורין. ובחרמי כהנים דגליל אסורין. ר' אלעזר היא. דהכי אשכחן בברייתא דאיהו איירי בה. ואע"ג דדייקת מינה הא מכירין מותרין, לאו חד תנא אמרינהו.
<h2>דף כ.</h2>
נדר בחרם. שאמר ככר זה עלי כחרם בסתם. חרמו של ים. רשת מקריא חרם דכתיב [חבקוק א'] על כן יזבח לחרמו ויקטר למכמרתו, וכן [קהלת ז'] אשר היא מצודים וחרמים. ואין בזה איסור כלל. בקרבן. דאמר ככר זה עלי קרבן, וטען כששאלוהו שלתשורות ומנחות שמביאין למלכים כיון, כדמתרגמינן קח נא את [ברכתי] [בראשית ל"א], ית תקרובתי. ואין בהם קדושה כלל. עצמי קרבן. פירש רבינו שלמה דמשמע דמי עלי. והר"ם פירש פרק ב' [הי"ב] דנדרים שמדבר עם חבירו ואומר לו הרי עצמי עליך קרבן, כמו הריני. בעצם. לשון עצמות, שהניח עצם בביתו להיות נודר בו, שכל זמן שיאמר זה הלשון יהא דעתו לאותו עצם שלא יהנה ממנו. וכולן. פירש רבינו שלמה כל אלו ששנינו במשנתינו, שאם נדר בהם סתם אסור, ואם טען אחר הנדר לכך כיונתי השתא אין נשאלין וכו'. ודעת רבינו שלמה דאהני דלעיל קאי, ונמשך אחר פירושו. ופירושנו תמצא בסוף המשנה. עונשין ומחמירין. מפרש בגמרא.
אין נשאלין. קס"ד שלא ניזקק להתירם. ואם נשאלו. משמע שנזקקין להתירם. אין צריכין שאלה. דנאמן הוא על דבריו. בתלמיד חכם. דבדידיה ליכא למיחש שמא יקל ראשו. [אבל ע"ה] משקר, דהא שלא יקל דסיפא, כשעברו על נדרן, איירי [בע"ה] כסבור נדר הוא. דלא פתחינן בחרטה. שאין מתירין להם אם יאמרו שנתחרטו, אלא צריך שנבקש להם שיהא פתח בנדר שבשבילו היה נמנע מלדור. ונמצא שאין הנדר נדר. עונשין אותו. אם עבר על זה הנדר, אעפ"י שאינו כלום מן הדין. אין נזקקין. להתירו עד שינהוג איסור כאותן ימים שנהג היתר, דומיא דנדר גמור. כד[תניא. מי שנדר] ... ושם [בנזיר ל"ב ע"א] ביארנו זאת הברייתא בארוכה. נזירות מועטת. שלשים יום, כמו שביארנו בנזיר. [ופי'] ר"ש כאן חודש או [ב'] חדשים, ולא נהיר, כמו שביארנו שם. אבל אם נדר בנזיר שנה, ועבר ששה חדשים, פירש רבינו שלמה דיו שינהוג זמן סתם נזירות וישאל ודיו. איכא מאן דאמר דלא אמר רבי יוסי אלא בנזירות דוקא, דהואיל וסתם נזירות שלשים יום, הואיל ונוהג איסור כסתם נזירות דיו, אבל בשאר נדרים דסתמא משמע לעולם מודה דאין נזקקין לו עד שינהוג איסור כימים שנהג בהן היתר. ואיכא מאן דאמר דהוא הדין לשאר נדרים. וכתב רבינו שלמה ורבנן סברי דאחמורי מחמרינן [עלייהו] דלא פתחינן להו בחרטה, ובעינן פתח הואיל ועברו, ומיהו מתירין להם מיד. והעיקר דטעמא דרבנן דכשעברו על נדר תורה הוא דעונשין אותן, אבל בנדרין אלו לא עונשין ולא מחמירין. והאי דתנן פותחין להן פתח ממקום אחר, כלומר או בפתח, שיעקור הנדר בין בפתח של חרטה, דפתח אפילו [של חרטה] משמע כדלקמן. ומסתברא דהאי וכולן אהני דסיפא קאי, אבל הני דרישא אפילו בעם הארץ לא בעו שאלה. ואעפ"י שפירשנו שהוא מפרש לעיל נמי אחר הנדר שלתרומת דגן כיון. וטעמא דמילתא, דהתם הלשון סובל הכל, ואין משמעות הלשון בזה יותר מבזה, דתרומה משמע או תרומת דגן או תרומת הלשכה, והוא אסור בכל הני. הלכך אפילו עם הארץ מהימן שדעתו היה לאסור הככר מפני שעושהו כבשר ע"א. אבל הני לישני דסיפא משתמעי לאיסורא טפי מהיתירא, דסתם נודר דעתו לאסור, ואם כיון לאלו שאמר לא היה אוסר עליו הככר. ומה שנראה שהוא בא לאסרו שהרי הוא מותר בהם, משום הכי צריכין שאלה לעם הארץ, ומן הדין מהימני, הואיל והם אומרים שלבם היה [לזה בשעת] הנדר.
לא עביד שפיר. ובעי צורבא מרבנן לאזדהורי דלא ליזדקיק ליה. משמתינן ליה. להאי דמיזדקיק ליה. ופסק הר"ם בנזיר פרק ד' [הט"ז] כר' יוסי, ונראה משום דסתם מתניתין דנזיר [ל"א ע"ב] קאי כותיה דתני מונין משעה שנדר. והלכתא כרבנן דבהני נדרי אין עונשין אותן, אלא נשאלין ומתירין להם, ומלמדין אותן שלא ינהגו קלות ראש בנדרים. ומסתברא דמאן דמורי להו לעמי הארץ שאלו הנדרים מותרין בהן בלא שאלה לא עביד שפיר, ומיהו לא מש[מתינן] ליה. ובעל התשלום כתב דמשמתינן ליה, למע[ול]. לחטא. הצופה. נותן עיניו בהן, ואפילו בפנויות. שאינן מהוגנין. מחזיקין במעשים ר[עים] .... באשתו נדה. אמרו שאסור להסתכל בה, אבל שלא בשעת נדתה מותר. אבל ב[אחרות אסור] אפילו טהורות [ואפילו שלא] כנגד עקב אסור. מקום התורף. פירש רבינו שלמה מקום תשמיש באשה. [שלא כדר]כה. הוא מכוון כנגד עקיבה של אשה שבאחורי הרגל. שלא עמדו. שאילו ע[מדו היתה] לו בושת פנים. שלחנם. משל לאשה. [ואשעת] תשמיש קאי, שמשמשים [פנים כנגד אחו]רה.
<h2>דף כ:</h2>
מספר עמי. נזקק עמי. בתחלת הלילה. שעדיין נזכר באשה שראה ביום. ולא בסוף. שכבר קמו בני אדם, וישמע קול אשה, ויהיה לבו עליה. מגלה טפח. מכסות אשתו. ומכסה. בכסות עצמו. שד. ממהר בתשמיש כאדם שהשד כופהו. אלמא מותר לשמש בדבור, דב[שעת] מעשה אמרה לו. מילי דתשמיש. מותר לדבר. מילי אחרנייתי. אסור, ש[מתוך כ]ך יבוא להזכיר אשה אחרת. זו דברי. שלא יהפך שלחנו ולא יספר ויסתכל בכל מקום שירצה. עושה. דכתיב כי יקח איש אשה. במלח. באי זה תבשיל שירצה. או צלי. שאינו צריך מלח כל כך אלא משהו וצולהו מיד. ואיכא מאן דדייק מהכא דצלי לא בעי מלח. מבושל. כל צרכו. ושלוק. מבושל הרבה, וזה יותר מזה. וכן דג יכול לאכלו בכל ענין שירצה. ערכתי. כדרך כל הארץ. והפכו. לשמש שלא כדרך. התירתך. לעשות ככל רצונו כדלעיל. ומסתברא דוקא שלא יוציא זרע, אבל להוציא זרע לבטלה אסור, דהא אסור להוציא זרע לבטלה, דגרסינן בפרק כל היד [נדה ד' ע"א] אמר רבי יוחנן כל המוציא שכבת זרע לבטלה חייב מיתה שנאמר [בראשית ל"ח] וירע בעיני י"י אשר עשה וימיתהו י"י, ובפרק ארבעה אחין [יבמות ל"ד ע"ב] נמי פסיק ותני ער ואונן שלא כדרכן שמשו, וכן כתב הר"ם פרק כ"א בקדושה [איסורי ביאה ה"ט]. בכוס אחר. שלא ישמש מטתו ויתן עיניו באשה אחרת ואפילו האחרת היא אשתו.
בני אמה. פירש רבינו שלמה שפחה. והר"ם גריס בני אימה, שבא עליה והיא אינה רוצה, אלא מחמת יראה עושה כרצונו. בני שנואה. ששונא אשתו שנאה גמורה ובא עליה. בני נדוי. שאחד מהם מנודה, דמנודה אסור בתשמיש. והוא הדין לאבל ומצורע, שהרי הם אסורים בתשמיש, וחד מינייהו נקט. תמורה. בא על אשתו וכסבור שהיא אשת חבירו. [והעיקר] שבא על רחל אשתו וכסבור שהיא לאה אשתו. מריבה. פירש רבינו שלמה שקצף עם אשתו מעט ואינו שונא אותה שנאה גמורה. בני שכרות. שבא עליה והוא שכור שאינו יודע מה הוא עושה. וקרובין לממזרות הואיל ואין דעתו להך. הלב. שגמר בלבו לגרשה ולא גלה לבבו עדיין. והאי דעתו באשה אחרת. ערבוביא. שלא שהתה ג' חדשים אחר בעלה הראשון ונשאה ובא עליה, שאין ידוע אם הוא בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון. חצופה. שתובעתו לשמש בפה. ותצא לאה. וקא אמרה אלי תבא. דמרציא ארצויי ...כגון לאה. אבל תובעתו בפה בחזקה ובקלות ראש [הרי זו כ]זונה, ואלי תבא דקאמרה, כלומר בביתי תבא לאכול ולשתות וללון.0...
[והוי] יודע שלפי המחשבה הטובה והציור הטוב שיש לאיש ולאשתו בעת [התשמיש] הבנים מוכנים לקבל התורה והמצוות והדעת הנכונה. ולפי רוע לבבם וציורם [בשעת] ההריון יהיו הנוצרים מוכנים לבעוט בתורה ובמצוות וללכת אחר שרירות לבם. [כד]אמרינן בברכות פרק מי שמתו [כ' ע"א] ר' יוחנן הוה אזיל ויתיב אשערי טבילה, אמר כי סלקן ואתיין בנות ישראל מטבילת מצוה מסתכלן בי כי היכי דתהוו להו זרעא שפירא כוותי. כלומר מתוך שהוא יפה מאד יהיה ציורו בלבבן כל הלילה, והאשה מתעברת או בתחלת וסתה או בסוף וסתה [סוטה כ"ז ע"א], ומתוך שמציירות צורתו מחמת היופי יהיה הנוצר יפה כמוני, ויהיה לו תקון הא... כמוני, ראוים לקבל המדות הטובות והדעות האמתיות כמוני. וזה נודע גם כן מצד הטבע. ומפני שהנוצר נמשך בטבע אחר הכונה הטובה או הרעה שיש להם [בשע]ת ההריון היה רצון התורה שהאיש יגרש אשתו כשירצה, מפני שזרע הזכר הוא הפועל ונותן צורת הולד בפגעו דם האשה המוכן ברחם, ומפני זה הוית הנוצר נמשך בטבע אחר כונת האיש שהוא הפועל והמצייר יותר, מהיותו נמשך אחר כונת האשה שהיא המתפעלת. על כן היה רצון התורה האמיתית שהאיש יגרש לרצונו ולא לרצונה. מצורף אל זה שהאשה דעתה קלה ומתפעלת תמיד, ואם תתגרש כשתרצה לא יעמדו יחד כי אם מעט. ועכשו שאינה מתגרשת לרצונה, מתוך שדעתה קלה ומתפעלת תמיד יהפך לבבה מיד, ואם תשנא בעלה עתה יהפך לבבה מיד ותאהבנו. וטבע האיש להיותו חזק התכונה, ולא ישנאנה ולא ירצה לגרשה אלא על דבר, ולא יהפך לבבו מזה הרצון כי אם בקושי גדול. על כן אין לעשות שום תקנה לשתף דעת אחרת עם דעת הבעל בענין הגירושין, כמו לתקן שלא יגרש איש את אשתו אלא ברצונה או ברצון הקרובים, כי זאת התקנה היא קלקול, שסותרת כונת [התורה] כמו [שביארנו].
התירו. בלא שאלה לחכם. וכולהו מפרש ואזיל. קונם. הרי דבר זה אסור עלי משום קרבן אם אתן לך כלי זה בפחות מארבעה דינרין, והוא סלע. והלוקח אמר קונם גם כן אם יתן לו אלא חצי סלע, והוא שקל.
<h2>דף כא.</h2>
ושניהם רוצים בשלשה דינרין. כלומר דרך הקונה והמוכר כן, שזה רוצה שיתן בו ג' דינרין, לפיכך מייקרו ומוסיף בו דינר שיזרז הלוקח שיתן בו ג' דינרין. והלוקח מזרז המוכר שיתננו לו בג' דינרין, לפיכך הוא מפחיתו בדינר. ונמצא שכשנדרו לא היו פיהם ולבם שוה. אלא דעת הלוקח היתה שהמוכר יפחות ממה שאומר. ודעת המוכר שיוסיף על מה שהוא אומר לו. ושאיני. גרסינן. ורבינו שלמה גריס שאני, וזהו לשונו יהא אסור משום קונם כל מה שאפחות לך מסלע. ולא הבנתי מאי קאמר, אם יפחות לו לא יבא לידו מה שאסר. טפי. שהמוכר אמר קונם שאיני פוחת לך מסלע ופרוטה, והלוקח אמר קונם שאיני מוסיף לך על שקל פ[רוטה], מי אמרינן כיון דדייקי הכי בלישנייהו, פיהם ולבן שוה, והוי נדרא. או זירוזין הוי [ולא הוי] נדרא. מסרב. מפציר. קונם. תהא אסורה עלי משום קרבן אפילו טיפת צונן שאהנה משלך. ואעפ"י שדקדק אפילו בטיפה לא רצה לאסור על עצמו אלא במה שדרך בני אדם לאכול ולשתות. הכא נמי במוכר ולוקח אעפ"י שדקדקו בפרוטה, לזרז זה את זה כיונו. המוכר כיון שיוסיף הלוקח [והלוקח כיון שיפחית המוכר]. דמשתעו אינשי הכי לזרז זה את זה.
<h2>דף כא:</h2>
ודחי התם. כלומר התם גבי צונן הוא דאמרינן דמשתעי איניש הכי ולסלוקי נפשיה קא עבד, משום דדרך צדיקים לומר מעט וחשש ש[א]ם [יאכל] אצלו צונן סוף שהוא מאכילו דברים שדרכן לאכלן ולשתותן. ולזרזו שלא יקראהו אפילו לשתות צונן קאמר. מיהו לא היה בדעתו אלא במה שדרך לאכל ולשתות. מעט. קוראים אדם בטיפת צונן [ומאכילין אותו הרב]ה. כדכתיב ואקחה פת לחם, וכתיב [בראשית י"ח] ויקח חמאה וחלב ובן הבקר. והתם אורחא למימר [נדרי] זירוזין, שלא יקראהו אפילו טיפת צונן, אבל גבי מקח תבעי אם דרך לדקדק כל כך לשם ז[ירוז]ין, דנימא דהאי דקאמר טפי מסלע דעתו אפחות מסלע, והאי דקאמר בציר [משק]ל דעתיה איתר משקל, אלא שמזרזין זה את זה. או דוקא קאמרי. ונדר [הוא]. כתב בעל התשלום ולא אפשיט ולחומרא. ומסתברא דהלכה כרב אשי דנדרי זירוזין הוא, ופשטא דברייתא הכי משמע. ואע"ג דדחי לה רבינא, דחויא הוא. וכן נראה דעת הר"ם [פ"ד הלכ' נדרים ה"ג] שלא הביא זאת הבעיא.
התירו. משמע בלא שום שאלה. מתיר. שאר נדרים. כעין ד' נדרים. שאינם נדר [אבל] בשאר נדרים צריך שימצא להם פתח שלא נדר על מנת כן, ונמצא שאין הנדר נדר, כגון אדעתא דהכי מי נדרת, והוא אומר לא. אבל לומר לו נתחרטת, והוא אומר הן, אין מתירין לו. שאין פותחין לו בחרטה. כלומר אין עושין לו פתח מחרטה. לבך עלך. כלומר אתה עדיין באותו דעת ובאותו רצון שנדרת ולא נהפכה דעתך. ואמר לא. כלומר שנהפכה דעתו. והתירו. בחרטה, ופי' לב זה עליך לב הנדר עליך עתה, כלומר נתחרטת. ומפני שפרט לו עתה הנדר, שהרי צריך לפרוט הנדר, אמר לב זה. ואית דמפרשי לב זה עליך כשנדרת, ואם הוא כן נמצא שלא נתחרטת. ולשון התוספתא אומרין לו אילו היה לב זה עליך היית נודר ע"כ. שפייסוך. דקסבר אין פותחין בחרטה. כדו. עתה. ובתרגום ירושלמי ועתה הנה אשתך קח ולך [בראשית י"ב], ועתה כבואי [בראשית מ"ד], וכדון. תהית. נתחרטת. בעית נדר. כלומר רצונך עדיין שיהא הנדר נדר. והשיב שאף מיד שנדר לא היה רצונו שיהא הנדר נדר, שאילו לא (הכעיסוהו) [הכעיסוני] לא הייתי נודר [הלכ]ך נתחרטתי. תהא כבעית. כלומר הואיל ואתה מתחרט יהיה כרצונך להתיר לך הנדר. ואית דגרסי אילו לא מרגזין לי לא בעינא כלום. כלומר אם לא יכעיסוני איני רוצה בנדר, אבל אם יכעיסוני אני רוצה בנדר. תהא כבעית, שיהא הנדר נדר, הואיל ואינך מתחרט חרטה מוחלטת בלא שיור, וזה אמת.
<h2>דף כב.</h2>
דפתחין. מן השמים מזכירין מעשיך על שעשית זה העון שנדרת. מאי קראה. שמזכירין מעשיו כשנודר. ולא פתחינן. תלמודא קא פסיק, דאע"ג דפתח ביה ר' ינאי לא פתחינן בה. [פתח ליה ר"ג]. ... והוא שסופו שנכשל בו. ובפרק הדר [עירובין ס"ד ע"א] איתיה ... מרפא. שמתיר לו. במה בשעת איסור הבמות. הקריב [עליו קרב]ן. ואיכא כרת. בסיפא. היינו כאילו הקריב עליה קרבן, כיון דחמי[רי כולי האי כמ]קריב תקיף ליה פורענותא, ודמי למאן דשמע דאיסורא ר[כיב עליה, אפילו] הדר ביה מנדריה לא אתי לגבי חכם למישרי. ברישא. היינו כאילו בנה במה, לא הדר ביה מנדריה מאן דשמע בנדר. לא פתחינן. דחמור הוא, שעל ידי עשיית הבמה הוא בא לידי כרת. והלכתא. תלמודא קא פסיק. ואיכא מאן דמפרש דטעמא דלא פתחינן בכל הני אינו מפני השומע, אלא מפני הנודר, שהוא אעפ"י שנדר אפילו אדעתא דהכי יאמר שלא [נדר אדעתא דהכי]. לפיכך [אמרינן] לא פותחין בחרטה. שמעינן מהא שאין לחכם לומר אלו הדברים לפני הנודר כדי שיתחרט עד ששאלו אם נתחרט אם לאו, שמא אעפ"י שלא נתחרט בלבו יאמר שנתחרט. מיהו אחר שהשיב ואמר שנתחרט, אם אמר לו יפה עשית שנתחרטת מפני זה שכל הנודר רשע הוא, להאי פירושא בתרא שרי, מיהו למאן דאמר שמפני השומעים הוא אסור. וגם רשע. כלומר ברא ליום רעה, דהיינו לגיהנם, ורישיה דקרא כל פעל י"י למענהו וגם רשע ליום רעה. אתלוו. נתחברו עמו. יאות. כלומר עשיתי יפה שהרגתיו. פרע. כדי שימות מהר. אחזקי. שאמרתי לו שיפה עשה, ואסור לסייע ידי עוברי עבירה. הצלת. לא אמרת זה אלא שאם תאמר לו שלא עשה בטוב היה הורגך. בבבל. במקום שגילו, והיה מפחד עולא ממנו שלא יהרגנו.
<h2>דף כב:</h2>
לא עברינן. נמצא ב[בבל] רשע בגובה. בשעה שהוא כועס. בל ידרוש. תחנה מאת בוראו, וכל מחש[בותיו] שאין אלהים. אין נזקקין. ב"ד להתיר מי שנדר באלהי ישראל, אלא אם כן היה כנדרי שגגות, והיה נדר שבין איש לאשתו, דהתם ודאי נזקקין, דגדול שלום שבין איש לאשתו, שהרי אמרה תורה שמי הנכתב בקדושה ימחה על המים להטיל שלום בין איש לאשתו, כך פירש רבינו שלמה. וקשיא ואמאי צריך שאלה, הא נדרי שגגות הן, ואי אתא לאשמועינן דנדרי שגגות אי אמר לאלהי ישראל צריכין שאלה, הוה ליה למימר [הכי בהדיא. וה]עיקר דר' אסי אתא לאשמועינן דשום נדר שצריך שאלה ונדר באלהי ישראל, כלומר שלא נדר בכינוי, אין ב"ד נזקקין להתירו, ואין להם היתר, חוץ מנדרי ש[גגו]ת, שהם מותרים, ואין צריכין שאלה אפילו כשנדר באלהי ישראל. ולקח חד מנדרי שגגות, והוא הדין לכו[לן]. במואי, שהוא כנוי שבועה בעלמא, הייתי נזקק להתירך. פותחין בחרטה. שאין צריך לבקש דבר שאילו ידעו לא נדר, ונמצא שאילו היה יודעו לא היה נודר, דדמי לנדרי שגגות, אלא אעפ"י שידע כשנדר כל מה שיודע עכשו ואפילו הכי נדר, הואיל ועכשו מתחרט מתירין לו. וכתב רבינו שלמה פותחין בר מהני תלת דלעיל דלא [פתחינן] [...וד]עת הר"ם [הלכ' שבועות פ"ו ה"י] פותחין ואפילו בהני דלעיל. ונזקקין. מתירין נדר אעפ"י שהזכיר באלהי ישראל. וכן הלכתא. מיהו רבינו האיי כתב, מר רב יהודאי החמיר בדבר זה, ואמר אין בנו מי שיודע להתיר נדרים ושבועות, ואין בנו לשון מרפא. ומשנות מר רב יהודאי לא נשנית נדרים בישיבה. הגאונים שלאחריו נמנעו מלהתיר נדרים אלא לדבר מצוה, וכעין ארבעה נדרים שיראה כאילו נדר טעות הוא ולא בחרטה. ודוקא בהתרת חכם החמירו, אבל בהפרת בעל לא החמירו, ומיפר ביום שמעו בין בנדר בין בשבועה, עד כאן. והר"ם כתב בסוף שבועות [פי"ב הי"ב] ואעפ"י כן ראוי להזהר בדבר זה, ואין נזקקין להיתר אלא מפני מצוה או צורך גדול, עד כאן. מיהו דין ההלכה כמו שכתבנו, וכן נהגו עתה [וכתבו הגאונים דהאידנא ליכ]א דגמר. וכבודם מונח במקומו, ולא ידעתי מה הביאם לומר דבר זה [להקל] במה שאסרו חכמים. מיהו האידנא ליכא מאן דשרי בתורת חכם [אלא בת]ורת הדיוטות. אדעתא דהכי. עשה לו פתח שאילו ידעו בשעת הנדר לא נדר, ונמצא שהיה דומה לנדרי שגגות. כתב רבינו שלמה ואע"ג דרב נחמן סבירא ליה דפותחין בחרטה, שמא הכיר מתוך דברי רב ספרא דסבירא ליה אין פותחין בחרטה [משום הכי הוא] דאיקפיד. ולקמן אפרש דל[או] נולד הוא ו[פתח לנ]פשיה מסתברא ליה ד[לא התירו הוא עצמו] דהא אין אדם מתיר נדרי עצמו [אלא בני אדם] אחרים התירוהו ... על ידי הפתח שעשה הוא עצמו.
<h2>דף כג.</h2>
דמצערי רבנן. משמש לצל שהיו מחשבין פתיחה להתירו, שהם מצטערין על שלא היו מוצאין לו פתח להתירו על שהיה משיב אין בכל מה שהיו פותחין לו, ולא היו מוצאים פתח שיאמר לא. מחייה. הכהו. אובלא. הוא דף נקוב שנותנים [על] הבגדים והמים יוצאים. אין פותחין. והאי נולד הוא שאחר שעשה הנדר נולד זה הענין. וטעמא דמילתא, דלא מצי לאסוקי אדעתיה [ענין] שנאמר שאילו ידע זה לא היה נודר. ולפירוש הר"ם, שהרי הוא רוצה שלא יכנו, ושיקיים נדרו, שהר"ם [שבועות פ"ו הי"ב] פירש טעמא דנולד, שהוא אינו רוצה בנולד שיבא, ורוצה לקיים נדרו. ומשני שאין לו תורת נולד, דמצי איניש לאסוקי אדעתיה, שדבר מצוי הוא שבני אדם המופקרין מצערי רבנן בטענה כל דהו, ואבעי ליה לאסוקי אדעתיה דאי עביד שלא כהוגן ומצער רבנן אי חזי איניש דמפקר מצער ליה. ולפירוש הר"ם, והואיל והדבר מצוי ליכא הכא איסור נולד, דודאי נחם, והואיל [וכן יכולין] להתירו. הילכך ההיא דרב סחורא דלעיל לאו נולד הוא, דאבעי ליה לאסוקי דאי מצער רבנן ועביד להו שלא כהוגן קפדי.
ואינסבא. סבבה שיקחנה קרוב שלה, ובת גדולה היתה. וכי האי גונא שפותח בנדר עצמו מי שרי, שזה קולא גדולה היא, דכל הני פתיחות דלעיל הם בדברים הבאים מחמת הנדר ואפשר דאפילו הכי נדר. אבל שפותח בגופו של נדר ודאי קרוב הדבר שלא נדר אלא [אם] תעבור על רצונו. ומשני אין. והתניא. בניחותא.
שיאכל אצלו. קס"ד דהכי קאמר המסרב בחבירו שיאכל עמו, ואינו רוצה לאכול, והיה רוצה להדירו שלא יהנה משלו אם לא יאכל עמו, ולא היה בדעתו שיתקיימו דבריו, כיצד הוא עושה שלא יהיה נדרו נדר. יאמר. קודם שידירנו. כל נדר וכו'. ופרכינן הא כיון. כלומר מה היה מועיל במה שהוא מדירו כדי שיאכל עמו, הא שמע המסרב שהוא בטל כל נדרים שידור, ונמצא שאעפ"י שלא יאכל עמו לא יהא אסור לאכול עמו, דיאמר בעוד שהלה מסרב היא, ובפניו משמע.
<h2>דף כג:</h2>
זירוזין. דסתמא דמילתא שלא גמר בלבו לאסרו אלא לזרזו כדי שיאכל עמו. והרוצה מילתא אחריתי היא. עקריה לתנאי. והואיל ובטל מכל וכל, וזכור הוא שאמר שלא יהיו [נדריו נדרים, ואעפ"כ] נדר, ודאי עקר תנאו שאמר תחלה. פירש רבינו שלמה דאי לא עקריה למה ליה למינדר, עד כאן לשונו. משמע הא אם אמר בפירוש אחר כן שדעתו היה שיהיה התנאי קיים מהני. וזה אינו, דאע"ג [שאמר] בלבי היה לקיים התנאי ושהנדר לא יהיה כלום, הואיל וזוכר בלבו מה שהתנה ועם כל זה נודר ואוסר עצמו על דבר פלוני או אוסר אחרים על שלו ו[פיו ול]בו שוים בזה הענין, הרי ביטל תנאו, ונדרו שנדר, ואעפ"י שהוא חושב שיהא מותר מה שאסר, הוא טועה, דאם כן לוקמה אביי בהכי, ולא לימא תני שלא יתקיימו נדריו ... ושני אביי דאין הכי נמי שאם זוכר התנאי בשעה [שנודר] ודאי עקר תנאו, ואעפ"י שהוא חושב שיהא תנאו קיים לאו כלום הוא, הו[איל] ופיו ולבו היו שוים במה שאמר, נדרו נדר, עד שיאמר בפירוש בתוך [כדי דבור] על דעת התנאי אני נודר. דבכי האי גונא ודאי תנאו קיים. והאי דלא אוקמה אביי למתניתין בהכי, משום דבמתניתין לא תני הכי. ועוד דהואיל והוא זכור התנאי איך יאמר זה, וכי בשוטה עסיקינן שידור ויודיע לכל שאין נדרו נדר. ועוד דלישנא דמתניתין קשתיה, ובלבד שיהא זכור בטל, משמע הא אינו זכור נדרו קיים. כל שכן דנדרו בטל כי אינו זכור. ותני במתניתין שלא יהא זכור התנאי כשנדר עכשו, נמצא שזה הנדר אינו מבטל התנאי, שהרי לא היה זוכרו כשנדר. ואעפ"י שהיה בלבו להיות אסור במה שנדר, הרי התנה כבר שלא יתקיימו הנדרים שיעשה ושהוא מבטלם. הילכך אין נדרו נדר. כתב הר"ם פרק ב' [נדרים ה"ד] ויש שמורה להחמיר ואומר והוא שיזכור התנאי אחר שנדר בתוך כדי דבור, עד כאן. לזה אין שורש מן ההלכה. ודעת אלו המורים שזכירת התנאי אחר שנדר תוך כדי דבור היא כחזרה. וכבר פירשנו שאין צריך לחזרה, שהרי בטל זה הנדר משעת התנאי, והתנאי היא החזרה.
רבא אמר וכו'. רבא לא פליג בסברת אביי כלל, אלא שרצה לקיומי לישנא דמתניתין דתני דנדרו בטל היכא שהוא זכור בשעת הנדר [ושיגר]א דלישנא דמתניתין הוא כדאמרינן. ושכח. ששכח ענין תנאו, אבל יודע הוא שבראש השנה התנה על כל מה שידור עד זמן פלוני. מיהו אינו זכור מה התנה על נדריו. ומיירי שעדיין זכורים שבטול נדריו היה התנאי. אי אמר. השתא כשנדר על התנאי הראשון אני נודר. וזהו פירוש ובלבד שיהא זכור, שיזכור תנאו בשעת נדרו, שיאמר על דעת הראשונה אני נודר. אין ממש בנדרו, שהרי אנו יודעים שתנאו היה לבטל נדריו. לא אמר על דעת הראשונה. כלומר שלא הזכיר התנאי בשעת נדרו שלא אמר על אותה דעת שהיתה לי כשהתניתי אני נודר, ודאי עקריה לתנאיה. דהואיל והיה יודע שהתנה, והיה מסופק שמא התנאי היה בטול נדריו, ולא אמר על דעת הראשונה אני נודר, דעתו היא שאפילו התנה שיהיו נדריו בטלים, ה[רי] עוקר התנאי. והוא הדין נמי אם זכור התנאי כשנדר ואמר על דעת הראשונה אני נודר, שאין נדרו כלום. ושכח משום סיפא נקט ליה, שאעפ"י שהוא שכוח איך התנה, הואיל והוא זכור שהתנה ולא זכר התנאי עתה ונדר, עקריה לתנאיה, ואפילו היה מבטול נדריו. וכתב הר"ם פרק ב' [ה"ו] יש מן הגאונים שאומר שאין אלו הדברים אלא בנדרים בלבד ולא בשבועות. ויש מי שמורה שדין הנדרים והשבועות בענינים אלו אחד הם, ויש לו להקדים התנאי בשבועותיו כדרך שאמרו בנדרים, עד כאן. ולהאי סברא בתרא אפילו שבועה שנעשית בנקיטת חפץ יכול להתנות לבטלה מקודם, דמההיא טעמא דמצי מתני על הנדר יכול להתנות אפילו בשבועה הנעשית בנקיטת חפץ, מיהו היכא דאתני ונדר או נשבע על דעת אחר או אחרים, אין תנאו מועיל לו כלום, שהרי לדעתם נדר, והם לא התנו. ואפילו התנו הם גם כן, אין תנאם מועיל, שהם לא התנו אלא על נדרם, והם לא נדרו עכשו. למדרשה. הא דהרוצה שלא יתקיימו נדריו של כל השנה. מסתם. דבמתניתין לא רצה לשנותה, אלא סתמה ובלבל לשונו, עד שנצרך לומר דחסורי מחסרא. פליגי. כלומר ר' אליעזר דאמר דהדירו כדי שיאכל עמו הוו נדרי זירוזין, פליגי רבנן עליה ד[לא] הוו זירוזין אלא במקח וממכר. או לא פליגי. דתנן. בפרק קונם יין [ס"ג ע"ב]. ואורחא דתלמודא להביא הראיות הרחוקות כדי לברר השמועות ולפרשן, ואחר כך מביא הראיות הקרובות.
<h2>דף כד.</h2>
זהו כבודו. שלא אוכל כלום, שנמצא שהגיע אלי כבוד שנדרת בשבילי. זירוזין. שדעתו היה לזרזו שיקח [ואין פיו ול]בו שוים שיאסר בשל חבירו אע"פ שחבירו לא יקח. רבי אליעזר [היא] ופליגי עליה. ואפילו ר' אליעזר מודי בהא דנדר הוא אי ... [דאמר] דזהו כבודי, מפני שהוא נודר שלא יהנה ממנו, ומדיר עצמו [מהנאתו] אם לא יקח גם הוא משלו. וכי האי גונא לנדר גמור כיון, דאמר וכי כלבא אנא שאקח ולא אתן. אבל במתניתין לא שייך האי טעמא, שהרי הוא אוסר הנאת חבירו אם לא יאכל אצלו, אבל אינו אוסר על עצמו שלא יהנה מ[של חבירו] אם לא יאכל עמו. דכי האי גונא נדרא הוי. ומשלים פירוש רבינו שלמה פירש, התם דמתנה מרובה היא ניכר שכבר נהנה ממנו הנאה יתירא הילכך אמרינן דמדירו בכונת הלב, אבל במתניתין דאכילה בעלמא היא זירוזין הוי. והעיקר מה שפירשנו. וזה המשלים לא פירש כלום במימרא דאביי ורבא, שרבינו שלמה לא פירש אלא עד אי זכור בשעת הנדר. קונם. יהא אסור עליך כקרבן כל מה שתהנה ממני. לאו מלכא. שדרך מלך ליתן ולא ליקח. ולא דמי למתניתין, דהכא קאמר אם לא תתן לי, כלומר שאין אני מלך שאתן ולא אקח, ובמתניתין אמר אם לא תקח ממני, שתאכל עמי. הדירו. קס"ד שאסר עליו הנאתו אם לא יבא לאכול עמו, דהיינו מזמינא, שהוא הקורא הדיר לזמינא, שהוא הקרוי. ומשני דהפך הוא, שהקרוי אמר שלא יהנה עוד מנכסיו זה הקורא, אם לא יקיים מה שאמר לו שיזמין לו לאכול. שלא סמכה דעתו של קרוי שיקיים הקורא מה שאמר. ונדר גמור הוא, דאמר [לאו מל]כא אנא. הילכך לאו נדרי זירוזין. ומיהו נדרי אונסין הוא, שהרי אירע בו [אונס], ומשום הכי [אינו] נדר. משמע מהא דאף באכילה שייך למימר לאו מלכא אנא. והוא הדין נמי אם אמר אם לא תאכל עמי לא אהנה עוד משלך, דהוי נדרא, דאמר לאו כלבא אנא, כדפרישנא לעיל.
תא שמע יתר על כן. ברייתא היא. ודעת רבינו שלמה כמו שכתבנו, דלענין אכילה לא שייך לא כלבא אנא, כמו שכתבנו שפירש לעיל. והביאו האי ברייתא דתני קונם שאיני נהנה לך, שאוסר על עצמו הנאתו אם לא יאכל אצלו. ותני הרי אלו נדרי זירוזין, אלמא באכילה לא אמרינן לאו כלבא אנא. ופירש יתר על כן, דאע"ג דלא נדר שיאכל אצלו [כלום], אלא הזכיר פת חמה וכוס חמין, ואיכא למימר דבכונת[ו שיהא] נדר, אפילו הכי הרי אלו נדרי זירוז. ולא הרגיש בההיא דנדרי אונסין דכי [לא הוי אונסא] הוי נדר, דכי אדריה זמינא למזמינא משום לאו מלכא אנא, ואמרינן דבכונת הלב נדר, ודאי מוכח דהיכא דשייך טעמא דלאו כלבא אנא, כגון שאסר הנאתו על עצמו אם לא יאכל עמו, הוי נדר. והאי דלא אוקמה בהכי, דהדירו קתני. ומשום הכי קאמר הכא יתר על כן, דאע"ג דאסר על עצמו משכח לה דהוי זירוזין היכא דלא אמר אם לא תאכל עמי סתם, דהתם ודאי משמע שלפרוע מה שנהנה ממנו קאמר, ושייך טעמא דלאו כלבא אנא. אבל היכא דאדכר דברים פחותים ומועטים, כגון פת חמה וכוס חמין, ודאי לא כיון לפרוע מה שנהנה ממנו או לא נהנה ממנו, דלא הוה אמר הכי. אפלו בקמייתא. לפירוש רבינו שלמה דהזכיר אכילה אע"ג דאיכא למימר טפי דזירוזין הוו, פליגי. ולפירושא דילן שאסר על חבירו ולא על עצמו, אע"ג דלא שייך לעיל טעמא דלאו כלבא כלל פליגי. ומשום הכי בעי מאי הוי עלה. כלומר גבי בעיין דבעי מי פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר בנדרי זירוזין [דמתניתין] דאע"ג דפליגי עליה בזירוזין דברייתא איכא למימר דמודו ליה [בהני] דזירוזין נינהו, כדפרישנא.
<h2>דף כד:</h2>
תא שמע דאמר רב הונא הלכה כר' אליעזר. עלה דמתניתין אמרה רב הונא. ודקדק הלכה מכלל דפליגי. אלמא פליגי רבנן עליה אף במתניתין, דקסברי דלא שייכי זירוזין אלא במקח וממכר. והא ק[א פסקו] אמוראי כר' אליעזר. הנה ביאר לו שתי הבעיות. ומסתברא ... דהלכה כרבי אליעזר בתרוייהו מדפסקי ותנו הלכה כרבי אליעזר [משמע דאתרוייהו] קאמרי. והיינו דלא אבעיא להו אי הלכה כרבי אליעזר דברייתא או ל[א, משום ד]מכל מקום האי הלכה כרבי אליעזר עלה דמתניתין מתאמרה, דהא דייקינן הלכה מכלל דפליגי.
נדרי הבאי. נדרים של גוזמא, דאמרינן לא נתכוין למה שאמר [ואין] פיו ולבו שוים אלא לגוזמא כיון. כעולי מצרים, ששים רבוא. הכי גרסינן. תנא כשם שנדרי הבאי מותרין כך שבועות הבאי מותרין. היכי דמי שבועות הבאי. כלומר שיהיו מותרין, הא תנן בשבועות שתים, איזהו שבועת שוא, נשבע על דבר שאי אפשר, אם לא ראיתי נחש כקורות בית הבד. אלמא לוקה משום שבועת שוא. ואוקמה אביי לברייתא דהכא כדאוקים למתניתין דשבועות דאוקמה באומר שראיתי, הכא נמי אוקמה להאי ברייתא דתני דבשבועות מותר. והכי גרסינן אמר אביי באומר שראיתי בדרך הזה כעולי מצרים. כלומר דדבר שאפשר הוא, וליכא משום שבועת שוא. ואעפ"י שלא ראה ששים רבוא יחד ואשתכח דמשקר, ליכא משום שבועת שקר שלא היו פיו ולבו שוין ולא כיון אלא להגיד שראה עם גדול. אבל באומר שראה נחש כקורות בית הבד דדבר שאי אפשר הוא אסור ולוקה משום שבועת שוא [דאיכא] בשבועת שוא הבאי, דהא תנן דשבועת שוא דבר שאי אפשר להיות. הכי גרסינן אמר ליה רבא כשם שנדרי הבאי מותרין כך שבועות הבאי מותרין דומיא דנדר קתני. [אלא] אמר רבא דאמר יאסרו כל פירות שבעולם עלי בשבועה אם לא ראיתי בדרך הזה כעולי מצרים. פירוש רבא לא אתא לאפלוגי בסברת אביי כלום, אלא אתא למימר דלישנא דברייתא לא משמע באומר שבועה שראיתי, דכי היכי דבנדר איירי שאסר על עצמו פירות או ככר אם לא ראה, הכי נמי משמע דאמר בשבועה. ובעא לאוקומי ברייתא כדאוקים התם מתניתין דשבועות, באומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי בשבועה אם לא ראיתי נחש, הכא נמי מיירי דאמר יאסרו כל פירות שבעולם עלי בשבועה וכו', דהואיל ודבר שאפשר הוא, וליכא משום שבועת שוא מו[תר], כדפרישנא גבי מימרא דאביי. אבל יאסרו כל פירות שבעולם עלי בשבועה אם לא ראיתי נחש כקורות בית הבד אסור ולוקה משום שבועת שוא. ואע"ג דתני בירושלמי אם לא ראיתי בדרך הזה כעולי מצרים ולא אפשר והא לוליינוס כד נחת לתמן נחית עמיה מאה ועשרין רבבן אלא אנן קיימין בראיה אחת, דמשמע דדבר שאי אפשר הוא, אנן אגמרא דילן סמכינן, ולא אדכר ולא אפשר אלא גבי נחש. ולישנא דמתניתין דשבועות הכי דייקא, דלא תני התם גבי שבועת שוא אם לא ראיתי בדרך הזה כעולי מצרים, מיהו אי אמר בראיה אחת, לוקה משום שבועת שוא. ואית דמפרשי היכי דמי שבועות הבאי, שיהיו מותרות, הרי עובר משום שבועת שוא, ומשני אביי באומר שלא ראיתי. ואותביה רבא והא דומיא דנדר קתני, ובנדר אם לא ראיתי קאמר. ושני יאסרו וכו', ואעפ"י שעובר משום שבועת שוא מותר במה שאסר. ומשום הכי תני מותרין, לא שיהא מותר לישבע, דודאי אסור, אלא מותר במה שאסר על עצמו. ומותיב ודילמא שומשמני וכו', כלומר ואמאי אמרת דאיסורא איכא בשבועה. ואין לזוז מהפירוש הראשון ובמה שיוצא ממנו. מיהו צ"ע הר"ם שכתב בשבועות פרק ג' [ה"ה] שבועות של הבאה ושל שגגות פטור עליהן, ולא אמר מותר. וגם אמר שלשון הבאי הוא נשבע שראה חומת עיר גבוהה עד לרקיע, וזה דבר שאי אפשר הוא. ונראה דעת הרב דטעמא דבדבר שאי אפשר לא שייך לשון הבאי, שאין דרך בני אדם לתאר דבר הנמצא במה שאינו נמצא, אבל בדבר שדברה בו תורה, דכתיב ערים גדולות ובצורות בשמים, משמע לשון [הבאי] וצ"ע. ואית דמפרשי היכי דמי שבועות הבאי שיהיו מותרות, הרי עובר משום [שבועת שוא]. ואית דגרסי תניא נדרי הבאי מותרין שבועות הבאי אסורות, וכן נראה דגריס רבינו שלמה, שנמצא בפירושו שבועות הבאי אסורין, שהוציא שבועה בשפתיו אסור, דבתר דברו אזלינן דבשבועות לא בעינן פיו ולבו שוים, עד כאן.
אמר אביי באומר שראיתי, אי הכי מאי למימרא. פי' ר"ש שבועת שוא בהדיא היא, עד כאן. אלא אמר רבא וכו'. ולא הבנתי כלל מה שנמצא בפירוש רבינו שלמה ולא הגירסא. וגרסת [ספרינו עיקר]. שומשמני. נמלים. והיה בדעתו זה, וקרא אותן עולי מ[צרים ... וא]קשי שיכול לישבע במה שיתאר בלבו ולקרא שם במה שירצה אף שאין בני אדם קורין לו כך, ואמאי קרית להו הבאי, באמת הוא נשבע, [ואמאי קרית להו] הבאי.
<h2>דף כה.</h2>
אדעתא דילן. כמו שמבינים בני אדם נדון הלשון, [ולא כזה] שעשה לשון בפני עצמו. וזה הלשון דעולי מצרים מובן באנשים ולא בנמלים. כשב"ד. בשבועת הדיינין קאמר. איסקנדרי. טבלש בלע'. קניא דרבא. דזוזי ממש יהיב ליה. אקרי אלוה. ודרך בני אדם לקוראה כך. מצות המלך. מצוה שבפרשת המלך. אחת. תורה בכתב, ולא שבעל פה. דלא טריחא ליה. כלומר להוציא מלבן כל הערמה אמר על דעתי. ארוותא. כמו ארוות סוסים דשלמה [מלכים א' ה']. טרוף. פירוש דאית ביה חדקי. גבו טרוף. וההוא דהוה בשני שבור לא היה גבו טרוף. ואית דמפרשי גבו טרוף שגבו מרובע.
<h2>דף כה:</h2>
קונם. יהא אסור עלי ככר זה משום קרבן אם אכלתי היום ש[סבור] שלא אכל היום, ואחר כך נזכר שאכל היום. מותר. שלא נדר זה שיהא אסור בככר, אלא שחשב שלא אכל.
שאוכל. פירש רבינו שלמה כגון שאמר קונם, וכן אם אמר קונם עלי ככר זה אם אני אוכל או אני שותה היום ושכח הנדר ואכל ושתה, מותר בככר, שבשוגג עבר הנדר, והוא לא אסר עליו הככר אלא אם יאכל היום והוא זכור מהנדר. ונמשך אחר דעתו במה שפירש בשבועות שתים בשבועה שלא אוכל זו אם אוכל זו [שבועות כ"ח ע"א]. והר"ם לא ביאר כך לא בשבועות פרק ג' [הט"ז] ולא בנדרים פרק ד' [ה"א]. ולפי מה שביאר ההיא דשבועות שתים פרק [ג'] [הי"ז] נראה דעתו דכי האי גונא ודאי אסור הככר, דפירוש האי אוכל דהכא לא תלייה הוא אלא שאסר עליו מה שיאכל ומה שישתה היום. ואם אכלו בשוגג פטור מכלום, ואפילו שאלה לא בעי, [הואיל] ושכח הנדר בעת שאכל. וכי האי גונא בשבועה פטור אף מקרבן שבועת בטוי. [והר"ם] כך כתב פרק [ד'] [הי"ז]. וכמו שביארנו בשבועות שתים [בלשון] חכמים. מפני שגנבה. פירש טעם האיסור, והואיל ולא עשתה נמצא ששגג כשנדר, שהיה דעתו שעשתה דבר פלוני, אעפ"י שלא תלה האיסור באותו הענין, שלא [אמר] אם גנבה אשתו, מותרת [ב]הנאתו, ששוגג היה כדפרישנא. אבל אם לא פירש, אעפ"י שאמר בלבי היה שעשתה דבר פלוני והואיל ולא עשתה אין נדרי נדר, דברים שבלב אינם דברים, ואסורה בהנאתו, שהרי לענין איסור הנדר היו פיו ולבו שוין. תאינים. שלו. אביו ואחיו. נדרי שגגות הן, דודאי אם ידע שהם היו לא היה מדירן. היו עמהן אחרים. מילתא אחריתי היא. אלו ואלו מותרין. דנדר שהותר מקצתו הותר כולו.
שבועות שגגות מותרות. כדמסיק שאם אמר יאסרו פירות שבעולם עלי בשבועה אם אכלתי היום, ונזכר שאכל, מותר במה שאסר. היכי דמי שבועת שגגות. שלא יהא חייב אם נשבע, לעבור משום נשבע לשקר. כגון רב כהנא ורב אסי. שהיו תלמידים של רב והיו נשבעים הכי אמר רב. וכי אתו לקמיה דרב אמר כחד מינייהו אמר ליה אידך אנא לשיקרא אשתבעי ואתחייב קרבן שבועת בטוי, ואמר ליה דפטור הוא דלבו אונסו, בשעת השבועה, ולא קרינן ביה האדם בשבועה כדאיתא בשבועות שתים [כ"ו ע"א]. אלמא כל היכא דהוי שוגג בשעת שבועה לא הויא שבועה לאחיובי, ופטור. הילכך אי תלא פירי בהך שבועה לא מתסרן הנהו פירי. ובשבועות שתים קאמר היכי חייב קרבן על שבועת בטוי, דהואיל ואיכא קרבן נצטרך שיהא שוגג בקצת. ושם מבואר בגמרא. וכבר ביארנו שם בשבועות שתים תניין [כ"ח ע"ב] דהיכי דמי שבועת שגגות דהכא ארישא קאי דאיתיה בלשעבר, שאם אמר קונם עלי פירות אלו אם אכלתי היום, שהיה חושב שלא אכל ואכל, דפטור ולא חייל איסורא אפירי, בשבועות היכי דמי שלא יהא חייב משום שבועת שקר, ומשני כי הא וכו' שנשבע שלא יאכל פירות אלו אם אכל היום, והיה חושב שלא אכל היום. והואיל והוא שכוח, אנוס הוא ופטור. והתם דקאמר שבועת שגגות היכי דמי לאו כי האי גונא, קאי אסיפא דהך מתניתין דמיירי להבא, כלומר שבועת שגגות דלהבא דפטור, לאו כי האי גונא ששכח מכל וכל שבועתו או שהיה בידו העלם חפץ, כדברירנא התם. וש"מ בהדיא דכל שכח שבועתו, לא שנא בלשעבר לא שנא בלהבא קרינן ביה האדם בשבועה פרט לאנוס, כמו שביארנו שם.
תנן התם. במכלתין פרק רבי אליעזר. פותחין. שאם נדר שלא יאכל כל ימות השנה, עושין לו פתח לנדרו משבתות וימים טובים, שאומרין לו אילו היית יודע שאתה צריך להתענות בשבתות וימים טובים היית נודר, והוא אומר לאו, ומתירין לו. והיו אומרים בראשונה דהואיל והפתח אינו אלא לימים אלו, אין ההיתר אלא לאותו חלק מהנדר שיש לו פתח. עד שבא רבי עקיבא וכו'. אמר רבה וכו' הכל מודים. אפילו בית הלל. היכא דאמר. כשהגיע לאותן אנשים. דכולהון אסורין. דמעיקרא בלשון כולכם קאמר, והשתא אמר שאפילו הכיר שאביו שם היה אוסרן בכלל כמו שאמר אלא שהיה מוציא אביו מכלל האיסור. הואיל ומעיקרא אסרן בלשון כלל והשתא אמר שהיה אומר בלשון כלל, וקאמר חוץ מאביו, שמוציא אביו מכלל האיסור. נמצא שהיה דעתו שהאיסור יהיה בהם, ולא יתפשט באביו, נמצא דאעפ"י שאביו מותר אינו רוצה שיהא בכלל האיסור. ולא שייך למימר נדר שהותר מקצתו, הואיל ומקיים האיסור להם בדרך כלל כמו שאסרם מתחלה. ומסתברא דאי שתק כשהגיע אליהם, ודאי אפילו בית שמאי מודו ולאו מטעמ' דאמרי' נדר שהותר מקצתו הותר כולו. אלא דהואיל והוא נדר בכלל ולא גלה דעתו כשהכירם, סתמא דמילתא שלא היה בדעתו אם אביו היה שם שיאסר אחד מהם, ובית הלל סברי כששותק כולן מותרין מטעם נדר שהותר מקצתו הותר כולו. לא נחלקו וכו' פלוני ופלוני. אעפ"י שמדבר ונותן להם איסור, הרי הוא אינו מקיים לשון הנדר שאמר תחלה, שבכלל אסרם. אע"ג דהשתא אומר שיאסרם בפרט, הרי ממילא מבוטל האיסור הראשון לגבי אביו. ונדר שהותר מקצתו הותר כולו, ואינו אוסרם עתה דהייתי אומר אינו אסור, שהרי אינו אומר עדיין. ונדר שהותר מקצתו הותר כולו, והוה ליה כמאן דשתיק. ובית שמאי סברי הואיל והוא מגלה דעתו שיאסרם אעפ"י שאביו עמהם, אעפ"י שהוא מבטל [נדר] אביו לא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו כמו [בשתק].
<h2>דף כו.</h2>
[רבא אמר דכולי עלמא וכו']. הכל מודים, אפילו ב"ש, דקסבר רבא דאפילו אם מגלה דעתו שיהיו אסורין, הואיל ואומר שלא היה אומר דרך כלל אם היה יודע שאביו שם, נמצא שחוזר מאותו לשון, והוה ליה כאילו שתק. וזה הלשון אינו אסור, כדפרישנא. הילכך אפילו ב"ש בכי האי גונא מודו דנדר שהותר מקצתו הותר כולו. ומשום האי טעמא דנדר שהותר מקצתו שרו ב"ש היכא דלא אמר להם כלום אליבא דרבא. וכי פליגי שאמר כולכם, והוציא אביו, דבית שמאי סברי תפוס לשון ראשון, והואיל ואומר לשון כלל לא חזר מאיסורו, והואיל ולא חזר מאיסורו אלא שקיים לשונו לא אמרינן נדר שהותר מקצתו. ובית הלל סברי בגמר דבריו אדם נתפס, והואיל ואמר חוץ מאבא הרי חזר מאיסורו ובטל לשונו הראשון, שהלשון ראשון אסרם כולם. ונדר שהותר מקצתו הותר כולו, פלוגתא דר' מאיר ור' יוסי בתמורה [כ"ה ע"ב] לגבי קרבן.
כיצד אמר רבי עקיבא הותר כולו. ורבנן פליגי עליה. לרבה דאמר דכי אמר הייתי אומר שכולכם אסורין, אפילו רבי עקיבא מודי דאסור, ובלזה ולזה פליגי, רישא דתני הותר אחד הותרו כולן לרבי עקיבא ורבנן פליגי עליה, מיירי דקאמר אילו הייתי [יודע] שאבא ביניכם הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין ואבא מותר. ושאיני נהנה לזה פירושא דהותרו כולן, והכי קאמר הותרו כולן כיצד כגון דאמר לזה ולזה בפרט. וסיפא דתני האחרון מותר וכולן אסורין מיירי כגון דאמר אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר כולכם אסורין חוץ מאבא. [הילכך] אפילו רבי עקיבא מודי דאסורין, ולא אמר בהא נדר שהותר מקצתו הותר כולו. ומשום דתני ברישא כיצד אמר רבי עקיבא, קאמר דבכי האי גונא לא אמר. אלא לדידך דאמרת דבכולכם פליגי, רישא דתני הותרו כולן לרבי עקיבא ולא לרבנן, ודאי איירי בכולכם, דלזה ולזה אפילו רבנן מודו. ולזה ולזה דתני במציעתא לאו פירושא דרישא היא, אלא מימרא באפי נפשה, והיכי קאמר דרבי עקיבא אמר בהא דמותר ולא רבנן, הא אמרת דאפילו רבנן מודו בה. והוא הדין נמי דמצי לאקשויי ליה מסיפא האחרון מותר וכולן אסורין, לרבי עקיבא היכי משכחת לה דכולן אסורין, אלא כיון דאיירי במציעתא לאשמועינן דלאו פירושא דרישא היא, דרישא איירי בכולכם, אקשי מינה.
<h2>דף כו:</h2>
ולרבה מי ניחא. כלומר ואי הני תרין בבי דסיפא איירו בראה אותן אוכלין תאינים ואסרן כולן והיה אביו ביניהם, אף לרבה מי ניחא, היכי מוקמה לסיפא דאחרון מותר דאמר אילו היתי יודע שאבא ביניכם היתי אומר כולכם אסורין, ומציעתא פירושא דרישא היא כדקאמרינן. מי הוא ראשון ומי הוא אחרון. והיכי שייך בהאי ענינא ראשון ואחרון. אלא רישא. איירי שראה אותם [אוכלים תאינים ואמר] כולכם אסורין, ואמר לדידי אילו היתי יודע [שאבא ביניכם היתי אומר כולכם אסורין חוץ מאבא וסיפא מיירי כשתלאן זה בזה]. ופלוגתייהו איתא במציעתא ... קונם שאיני נהנה ממך, והיו שם בני אדם, פר"ש ואמר [פלוני כפלוני]. והר"ם ז"ל פירש טעמא דמציעתא דהואיל ואמר לזה ולזה כתלאן זה בזה [דמי אעפ"י שלא פירש להדיא]. נראה שפירש לשון המשנה כפשוטה, ולא גריס כגון, אלא מציעתא שתלאן זה בזה ותו לא. וזה יתבאר בפרק רבי אליעזר [ס"ו ע"א]. וקתני ... קונם בצל. התם בפרק רבי אליעזר [שם] היא עלה דהא דרבי עקיבא. וש"מ לאו דוקא בצל, אלא בהא נמי שרי רבי עקיבא. הר"ם ז"ל פסק [נדרים פ"ח הט"ז] כרבה לחומרא, ועוד [דתניא] כותיה דרבה. הילכך לא אמר רבי עקיבא דהלכתא כותיה אלא היכא [ששינה לשונו] שמבטל הלשון שאמר תחלה. אבל אם מקיימו לא אמרינן הותר כולו. ואיכא מאן דפסיק כרבא דהוא בתרא. כתב בעל התשלום ומסתברא דכי אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו דוקא היכא דהוי חד מינייהו נדרי שגגות או היכא דפתח חכם בחלק הנדר בפתחא, דעקר לנדרא כגון הני דמתניתין דפרק ר' אליעזר ושרי ליה דדמי לנדרי טעות כי אמר אדעתא דהכי מי נדרת ואמר ליה לא. אבל אי שרי ליה חכם בחלק הנדר בחרטה אפילו לרבא לא אמרינן הותר כולו, אלא מה שנתחרט הותר ומה שלא נתחרט לא הותר. ולא כן דעת הר"ם, כמו שכתב בפרק ד' [נדרים הי"א], שכתב ונשאל על נדרו או על שבועתו על אחד מהם והתירו הותרו כולן, ונשאל אפילו בחרטה משמע. וכן עיקר דכי היכי דפתח אינו אלא לזה ואפילו הכי עוקר כל הנדר, כך החרטה אעפ"י שאינה אלא מזה עוקרת כל הנדר, דהואיל והותר מקצתו הלך כל הנדר.
<h2>דף כז.</h2>
מאן תנא וכו'. לרבה ליכא היתר לרבנן, ואיכא היתר ואיסור לרבי עקיבא. לרבא ליכא איסור לרבי עקיבא ואיכא היתר [ואיסור] לרבנן.
אונסין. אמר חייב אני, אי לא חלה אסור, דלאו זירוזין נינהו, דהא אוקימנא לעיל [כ"ד ע"א] דאדריה זמינא למזמנא, ואפילו ר' אליעזר מודי בה כדלעיל. [דאתפיס זכוותא]. זכויותיו הניח ביד ב"ד. איבטלו. כל זכויותיו נתבטלו כמו ... דאורייתא. והואיל ונאנס תנאו אינו כלום. ... לרבא דאמר דכיון דנאנס מה שעשה לאו כלום הוא, דהוה ליה כאילו קיים תנאו, שביטל מפני האונס. וקסבר האי מקשה כלישנא בתרא דרבא דריש כתובות [ב' ע"ב], דסבירא ליה לרבא יש אונס בגיטין. היכא דאיכא חיוב מיתה. במה שעשה כי נאנס פטור, אבל במידי אחרינא אינו נפטר באונס. מאי שנא מהא. דאעפ"י שנאנס, שמת, מה שעשה קיים. שאני התם. היכא דמת דלא מרבינן ההוא אונס דמיתה דלא ניחא ליה דתיפול קמי יבם, שכל היוצא לים לא נתן לה גט אלא שלא תהא זקוקה, והכי משני בריש כתובות ללישנא בתרא. אבל אי חלה אין הגט גט.
<h2>דף כז:</h2>
דאמר להו. לעידי הגט, ונתן לה הגט על תנאי זה. מתיא. אין אנו חושבין אותו כאילו בא, ואעפ"י שנאנס. דמגליא. לעולם אם נאנס מפני דבר אחר הגט אינו גט. אבל אונסא דמברא, כיון דמברא זימנין איתיה להאי גיסא וזימנין איתיה להאי גיסא, אנסא דמגליא היא. וכיון דהוה ליה לאתנויי ולא אתני, איהו דאפסיד אנפשיה. והכי מתרץ התם בריש כתובות ללישנא בתרא. ולרב הונא. דאמר דהואיל ולא אתא אבד זכותו. אסמכתא. שנסמך בדעתו שיבא בודאי. לא. שגמר והקנה אם לא יבא. ומשום הכי לא קניא. דמתפיסן. שהוציא שטרי זכותו מתוך ידו. וודאי גמר בלבו להקנות. והתנן. בפרק גט פשוט [ב"ב קס"ח ע"א]. והשליש. שהוציא שטרו מתחת ידו ונתנו ביד שליש, והתנה שאם לא פרעו תוך זמן ידוע שיוכל לגבות כל החוב ושהשליש יחזיר לו השטר. ואפילו הכי קרי ליה רב אסמכתא. לבטילן. שאמר בפירוש שיהיו מבוטלות שטרותיו, כמו שבעל דינו טוען שפרע כל החוב. אבל התם שדבר ידוע הוא שפרע קצת החוב, אע"ג דאמר לו תן שטרו למלוה, כלומר שיגבה כל החוב, אולי נשען בהמנות המלוה שלא ירצה לתבוע ולגבות אלא מה שנשאר מהחוב. והואיל ולא גמר והקנה לו שיגבה כל החוב לא יתן לו השטר שמא יגבנו כולו. אי נמי שאני התם דאמר ליבטלן, וממילא הוא דמתעביד, וכי האי גונא אסמכתא קניא. אבל לעשות מעשה, דהיינו לתת לו שטרו, כולי האי לא עבדינן. וקמא עיקר. דלא אניס. אבל אי אניס, אונס רחמנא פטריה. ומסתברא דאפי' פסקיה [נהר] דשכיח למינס הוי אונס, דהאי דאמרינן הכא ובריש כתובות דילמא אונסא דמגליא שאני, למאן דאית ליה יש אונס בגיטין הוא דאיצטריך ליה למימר. אבל לדידן דקיימא לן אין אונס בגיטין כפשטיה דמתנייתא, טעמא דאמר שמואל לא שמיה מתיא משום דאין אונס בגיטין היא, אבל אי סבירא לן יש אונס בגיטין ליכא לאפלוגי בין אונס דשכיח ואונסא דלא שכיח, דמכל מקום אנוס הוא, ואונס רחמנא פטריה. הילכך בשאר מילי דקיימא לן דאונס רחמנא פטריה, לא שנא חלה דאונסא דלא שכיח ולא שנא עכבו נהר, דאנסא דשכיח, כי אניס מפטר. וכן נראה דעת הר"ם בקנין פרק י"א [הי"ג], שהביא זה, וכתב ואם עכבו נהר או חולי מלבא לא יתנו. ובעל התשלום פירש והוא דלא אניס, כגון חולי או עכבו נהר דלא שכיח דמעכב, דלא הוה ליה לאתנויי. בב"ד חשוב. שהוא מומחה לרבים. וכתב רבינו האיי דהאי דקאמר הלכתא הכא דאסמכתא קניא אי קנו מיניה בב"ד חשוב ולא אניס, דוקא דמתפיסן זכותיה בבי דינא. וכן כתב הר"ם. וכן עיקר. פירש רבינו שלמה והלכתא, כלומר לא שנא אמר לבטילן ולא שנא אמר תנו אי קנו מיניה בב"ד חשוב ולא אניס מהני, כדאוקימנא לעיל דאתפיס זכותיה בי דינא. הילכך אי הוי ב"ד חשוב והתפיס שטרותיו בידם וקנו מיניה, אפילו אמ' תנו לו השטר שיגבה כל החוב, קנה ויחזירו השטר למלוה ויחזור ויגבה. וכן נראה מלשון הר"ם שכתב הרי אלו נותנין. וכן עיקר. ומשום הכי כתב רבינו האיי דבעינן שיתפיס זכויותיו, ולא כתב דבעינן דיימר דלבטילן. ואיכא מאן דאמר דתרוייהו בעינן נמי שיהיו שניהם מעוררין על דבר אחד, שזה טוען כך וזה טוען כך, זה מביא ראיה וזה אומר שיש לו ראיה. אבל במה שאנו יודעין [שפר]ע, כגון ההוא דמי [שפרע מ]קצת חובו, לא מהני שום ענין דלבטילן נמי דוקא כדאוקימנא, וכדפרישנא בפירושא קמא. וכן נראה מהתוספתא [פ"ק דב"מ], דברישא תני היאך זוכה בממון שאינו שלו, ובסיפא תני ומודה ר' יהודה בשנים שהיו עוררין וכו', וההיא ודאי מיירי בדקנו מיניה בב"ד חשוב והתפיס זכותו ואמר דלבטיל זכותיה [כדאמרינן] בגמרא. ובסנהדרין בפרק זה בורר נבאר דינא דאסמכתא פירושה תכלית הביאור.
תוספתא וכו' הכי פירושה, משכן לו בית ואמר לו הלוה אם לא פרעתיך מכאן ועד יום פלוני אין לך בידי כלום, כלומר אלא הבית יהא שלך. מיהו לא אמר ליה קני מעכשו ואחזיק ביה בתורת מכירה אם לא פרעתיך מכאן ועד יום פלוני, דבהא אפילו רבי יהודה מודה דלאו אסמכתא, דהא קנה כדרך הקונים על תנאי זה, ותו לא הויא אסמכתא. אלא לוה לא אקני ליה מידי ולא אחזיק ביה בתורת קניה כלל. יתקיים התנאי דברי ר' יוסי, דקסבר ר' יוסי אסמכתא קניא, ולית הלכתא כותיה כדאיתא בגט פשוט [ב"ב קס"ח ע"א]. ואהדר ליה ר' יהודה היאך זוכה זה בדבר שאינו שלו, ר' יהודה סבירא ליה דאסמכתא לא קניא, הילכך לא קנה, והיאך יזכה זה בממון שאינו שלו. אלא ינתחנו. כלומר יכריחנו ויוציאנו משם על כרחו. ומדקאמר בדבר שאינו שלו, ש"מ דמאן דאית ליה אסמכתא לא קניא, מדין תורה קאמר. ומודה ר' יוסי בשנים שהיו עוררין. פירוש שהאחד מביא ראיה והאחר אומר שיביא ראיה, או שאין אחד מהם מוציא ראיה, ואמר האחד אם לא באתי עם ראיותי ביום פלוני אין לך בידי כלום, כלומר אין לך בידי שום ערער ושום טענה, שהכל יהיה שלך. ומשכחת לה דהוי הלכתא כמו שקנו ממנו בב"ד חשוב לבטוליה זכותיה, כדפרישנא.
הרגן. ישראל לסטים מזוין להרוג וליטול פירות, ונודרין שהפירות שלו תרומה כדי שלא יטלם. חרמין. כעין הרגין הם. ואית דמפרשי לסטים שאינו מזוין. ולמוכסין. נודרין שהיא של בית המלך, ולא יטלו מכס, והני נמי נדרי אונסין הם.
<h2>דף כח.</h2>
משבועה. שלא יאמר יאסרו פירות עלי בשבועה, דשבועה חמירא מנדר. לא יפתח לו. לא ידור לו עד שיבקש הימנו לידור. במה שהוא מדירו. שלא יוסיף לו על מה שאמר לו שידור. ולמוכסין אמאי נודרין, וזה דבר שאינו, מאי אונס איכא הכא, הרי אסור להבריח את המכס, דהא אמר שמואל וכו', כלומר כל מה שיסד וחקק המלך הוא דין ואין בו משום גזל, ואסור לגזול מה שיסד. במוכס שאין לו קצבה. כלומר כי אמרינן דינא דמלכותא דינא, הני מילי שיסד ועשה חוק שוה לכל שדבר פלוני יפרע כך וכך ודבר פלוני כך וכך והעמיד שם אדם שאינו לוקח אלא כמה שיסד המלך, היינו דינא דמלכותא דהוי דינא ואסור לגזול ולהעביר המכס. אבל אם המכס אינו מיוסד בזה הענין, שלא חקק המלך כמה יפרע דבר פלוני אלא שצוה ליקח שם מכס והמוכס נוטל כרצונו, מותר להעבירו ולידור לו כמה שירצה, שזה שלוקחין שם מכס גזילה הוא ולא דין. ואסור ליהנות מאותן מוכסין, שחזקת ממונם מן הגזל. וכן נמי אפילו יסד המלך המכס בדבר קצוב לכל דבר ודבר, והעמיד שם מוכס שנוטל לעצמו יותר מן הקצוב, מותר להעבירו ולידור לו, דהואיל ומעמיד שם גזלן לית כאן דינא דמלכותא וכל המכס היא גזילה. וכל שכן בהא שאסור ליהנות מממונם. ואתא ר' ינאי למימר שאף על פי שיסדו המלך [כמו] שאמרנו, ועומד שם אדם שאינו נוטל אלא כמו שיסד המלך ו[לא] העמידו שם המלך ליטול המכס אלא שזה מבקש מאיליו, מותר להעבירו ולידור לו. דלא שייך למימר דינא דמלכותא גבי מכס אלא כשנוטלו במצות המלך, שדין המלך הוא כך לפרוע למלך כך וכך כשיבקש לו [מי ש]העמידו המלך שם. וזה שלא העמידו המלך שם מותר להעביר המכס, שאין שם מי שיתבענו, וזה שתובעו גזלן הוא, ואסור ליהנות הימנו. וכל אלו לא איירו אי בעינן מוכס ישראל דוקא או אפילו מוכס גוי. ורב אשי אוקמה בפרק הגוזל בתרא להא דהורגין דאיירי בה ברישא והא דמייתי התם בתר הכי כדאמר רבי עקיבא דמותר להבריח את המכס במוכס גוי, דהואיל והמוכס גוי אע"ג דדינא דמלכותא דינא מותר להעבירו, דלאו גזילה ממש היא, דהא לא נקיט ליה בידיה אלא הפקעת זכותו. הילכך מותר להעבירו ולידור לו כמו שביארנו בהגוזל בתרא. וכן תבין דעת הר"ם, לפי מה שכתב בגזילה פרק ה' ובשבועות פרק ג' [ה"ב]. ורבינו שלמה פירש שם בענין אחר.
אתסור עליה. דהכא ליכא למימר בלבו היה לדבר פלוני שהוא פטור, שהרי אין זה הלשון סובל שום פטור. ומשני דקאמר היום. כלומר שעה או יום או דבר שלא יהיה הנדר לעולם. לא מקבלי. אינו מאמינו, שהרי שומע שאינו אסור אלא לפי שעה. ומשני שאינו מוציא בשפתיו היום. אלא אומר סתם יאסרו עלי. ואע"ג דדברים שבלב אינן דברים. כלומר אע"ג דאמרי' בנדרים סתמא משמע לעולם, הני מילי היכא דליכא אונס, אבל הכא הואיל ואינו יכול להוציא בשפתיו [פן ישמע] האנס, לא אמרינן דסתמא הויא כמאן דאמר בפירוש [לעול]ם. דאי אמר בפירוש ודאי אסור, דלא מהני מה שבלבו אם מה שהוציא בשפתיו הוא הפך [כונתו] או אינו סובל כונת לבו. וכן נמי אם נדר או נשבע שלא יאכל בשר סתם, והיה בלבו בשר חזיר, אע"ג דבשר סתם משמע כל בשר [כה"ג] דאיכא אונס לא אמרינן ומיד מותר בבשר, שלא חל האיסור בבשר המותר. י[רושלמי] (נדרים פ"ג ה"ח). תולין. כלומר שיאמר של גוי פלוני הוא. ועצה טובה קמ"ל. קדמייתא. שיבקש כל המכס ממה שעבר למפרע. בשבועה. שאעפ"י שאינו מבקש הימנו שישבע, יכול לומר יאסרו עלי בשבועה. אין שאלה בשבועה. אם נאסר על דבר בשבועה או שנשבע דבר אחד, אינו יכול להשאל, שאין כח לחכם להתיר השבועה אלא נדרים, דשבועה חמירא טפי. ובית הלל סברי דחכם נמי מתיר שבועות. ירושלמי לפתוח. שהם פקחים, שיודעים לעשות פתח, ולומר אדעתא דהכי מי נדרת. כזקן כחכם. שאין זקן אלא שקנה חכמה, שהואיל והם יודעין ענין פתיחת הנדר איך ראוי לעשותה, ואעפ"י שאינם חכמים, די להם בזה ויכולים להתיר. ובפרק כל פסולי המוקדשין [בכורות ל"ז ע"א] אסיקנא שאעפ"י שאין אחד מהם חכם מתירין הנדר.
אם אינן נקצצות. היום, ועבר היום ולא נקצצו, כדמפרש בגמרא. פדיון. שאם פדאן פקעה קדושה מינייהו. עד שיקצצו, להוו קרבן. ומשמע משנקצצו ואילך לא להוו קרבן, והוה כאילו אתני שעד שיקצצו לא להני כלום. ומשום הכי אפילו פדאן חוזרות וקדושות. ובגמרא מפרש אי אחר שנקצצו צריכין פדיה.
<h2>דף כח:</h2>
היכי נדר. האי אם אינן נקצצות מאי קאמר. זיקא. רוח. וקאמר אם אינן נקצצות מפני הרוח או נשרף הטלית מפני הדליקה. דלא מיתצלן. ולא גמר בלבו להקדישן, ולהוו כחולין ולא צריכי פדייה קמ"ל. לעולם. כלומר אפילו לאחר שנקצצו. פודן. דקדושה שהיתה בהן לא פקעה בכדי. אינו פודן. שהקדושה לא חלה עליהן משנקצצו.
<h2>דף כט.</h2>
בלא גט. הכא נמי עד שיקצצו, לאחר שנקצצו, דלא נפקי בלא פדיון. אשה קדושת הגוף היא ולא פקעה בכדי. וקדושת הגוף וכו'. שור זה. האומר שור זה עולה כל ל' יום. קס"ד דקדושת הגוף היא והכי קאמר אם אקריבנו תוך שלשים יום. אלמא פקעה. דלאחר ל' יום פקעה קדושת עולה והוו שלמים. אלמא קדושת הגוף נמי פקעה הואיל וקדושתו בדבור. וטעמא דקדושי אשה לא פקעי לאו משום דקדושת הגוף לא פקעה, דודאי פקעה, אלא משום דנתינת [הקדושין] לאשה כמעשה דמי, ותו לא פקע בדבורו דקאמר ולמחר אין את אשתי ... דגזירת הכתוב היא שאין האשה יוצאה אלא בגט. אלא לדידך דאמרת דטעמא דקדושי אשה הוא משום דקדושה לא פקעה בכדי קשיא הא. לדמי. לעולם קדושת הגוף לא פקעה בכדי, והכא מיירי שקדש דמיו ואמר אם אקריב דמיו כל שלשים יום יהיו הדמים לעולה ואם לא אקריבם [עד לאח]ר ל' יהיו לקנות מהם שלמים. אי הכי. דקדושת הגוף לא פקעה בכדי. תרתי. דתנא חדא [ל]גלוי חדא, דאי לא תנא אלא חדא הוה מוקמינא לה לדמי.
<h2>דף כט:</h2>
מקדושה חמורה. היכא דאמר כל ל' יום עולה. והיינו רישא. מקדושה קלה. שלמים, והיינו סיפא דקאמר כל ל' יום שלמים ולאחר ל' עולה. בשלמא לדידך, אע"ג דאיכא לאקשויי הכי, קא מתרצת אידי ואידי לקדושת דמים, וזו ואין צריך לומר זו קתני. אלא לבר פדא קשיא, דאמר דאפילו בקדושת דמים פודן לאחר שנקצצו. אלמא לא פקעה קדושה בכדי, ואפילו בקדושת דמים. אם לא אמר מעכשו. כלומר הא דתני לאחר ל' יום שלמים, דהוי שלמים ופקעה קדושת עולה מינה, מיירי דאמר שור זה עולה כל ל' יום. ומעכשו יהיה שלמים לאחר ל' יום, דהואיל ומעכשו קאמר לא חלה קדושת עולה כלל אלא על מנת שלא תהא בה אלא קדושת שלמים מל' יום ואילך. אבל אי לא אמר מעכשו אלא לאחר ל' יום שלמים, אע"ג דאמר לדמי, לא פקעה קדושת עולה מינה אפילו לאחר ל'. האומר לאשה וכו'. דאע"ג שאין המעות בעין לאחר ל', ממה שנתן לה עתה קדשה לאחר ל'. הכא נמי אעפ"י שנתאכל הזמן, שהלכו הל' יום, ממה שאמר עתה בתוך ל' תהא עולה הויא קדושה לעולה אפילו לאחר ל'. דכיון דאמר השתא עולה, אע"ג דאמר בתר הכי לאחר ל' שלמים, לאו כלום הוא. פשיטא. דהא מעתה קדשה, ואת אמרת דקדושה בכדי לא פקעה. ולמה אנו צריכין לזה הדמיון לאשה. דהדר ביה. דלאחר שאמר שור זה עולה ל' יום ולאחר ל' שלמים חזר ואמר ומעכשו לאחר ל' יום יהיה שלמים, לא מהני כלום. התם. גבי אשה דאמר ריש לקיש דכל ל' יום חוזרת האשה בקידושין. אמירתו. וכיון דאמר עולה, תיכף הויא קדושה לעולה. והר"ם פסק במעשה הקרבנות פרק ט"ו [ה"ז] כשנויא דעולא דקדושת דמים פקעה בכדי, דאוקים הא דעולה לדמי. לבר פדא. אפילו עולא מודי בהא. ומשום דבר [פדא אמרה נקיט בר פדא]. [פדאן חוזרות] וקדושות. אלמא עד שיקצצו לאחר פדיה נמי הוי קדוש.
<h2>דף ל.</h2>
[תפשוט] דבעי רב אושעיא. בקידושין פרק האומר [ס"ב ע"א], דלאחר גירושין נמי הוו קידושי. אתער. נתעורר משנתו ושמע מה שהיו אומרים. חוזרות. שהרי שלו הם עדיין. אינן חוזרות. אינן שלו, ואשה הרי יוצאה מרשותו על ידי הגט. והואיל ואינה שלו איכא למימר דאין דבורו כלום דהוי דומיא דפדאום אחרים. ואיכא למימר נמי כדאסיקנא בקידושין [דילמא] כי היכי דתפסי קידושי השתא שהיא דעת אחרת ונתרצית לקידושין דהשתא, [נתרצתה] לקידושין דבתר גירושין, ומעתה הויא מקודשת כשתתגרש, שהרי יש בידה להתקדש ונתרצית. הילכך מהא ליכא למשמע מינה, וזהו עיקר הפירוש, דאי אמרת דמילתא פשיטא קא עביד דאינה מקודשת, הוה ליה למימר תפשוט מהא דאינה מקודשת. מיושבי יבשה. שאינם הולכים בים כלל, למאן דמתני אסיפא. בכלל יושבי יבשה. שהרי ליבשה יוצאים כשגמרו הלוכן. לא באלו. מפרש בגמרא. לא כאלו. שאינם פורשים לאמצע הים, דהנך יושבי יבשה נינהו.
תוספתא [פ"ב דנדרים]. גרים בכלל ישראל הם ואין ישראל בכלל גרים, וכהנים ולויים בכלל ישראל ואין ישראל בכלל כהנים ולויים. ישראל הוא סוג שכולל כמה מינין. ונשא על כל המינים גדר הסוג, שגדר ישראל נשא על כולם. וכהנים או לויים הוא מין שכולל אישים ולא מינים. מותר בלויים, דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם, ואלו קורין כהנים ואלו לויים. המודר. זה תוספתא [שם] ומייתינן לה בחלק [סנהדרין קי"ב ע"א] ופ"ק דבבא בתרא [ח' ע"ב]. בבני בנים. דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם. עד כאן התוספתא. וכל אלו הדינין הוא הדין לנשבע. וכן כתב הר"ם פרק ט' דנדרים [הכ"ג]. ומסתברא שהנודר או נשבע מישראל, מותר במשומד. ואע"ג דאמרינן [סנהדרין מ"ד ע"א] אעפ"י שחטא ישראל הוא, בנדרים הלך אחר לשון בני אדם.
גרסינן בבכורות [נ"ה ע"א] וכו'. דכרותיה. מוצאו ויניקתו, כלומר שהמים באין משם מתחת הקרקע, וזהו דכרותיה שנסתר ואינו נראה. ממערת פמיס. דאמר דאתו, כדמפרש ואזיל. כדר' יצחק. נפקא מינה לענין טומאה. מפרת הוא דלא שתינא. כך משמע הלשון, ואמאי אסור בשאר נהרות שיש להם שם אחר. ואעפ"י שהמים [באים] משם, הרי לא אסר המים אלא שם הנהר. משלשה. הנזכרים בבראשית [בראשית ב']. [עינתא דמדליין]. מים שגבוהות למעלה מפרת והואיל והם גבוהות אינן [ממי פרת]. סולמי. מפרת הם באים ועולים [מחמת] חוזק הנהר.0...
<h2>דף ל:</h2>
בלבד וכו', סליק. אבל יורדי הים דרישא אסור אף בהולכים מעכו ליפו, דיורדי הים משמע כל מי שירד כל עיקר. ופסק הר"ם פרק ט' דנדרים [הי"ט] כמאן דמתני אסיפא. וכן פסק בעל התשלום. ומסתברא שהנודר מיורדי הים מותר ביורדי הנחלים, דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם, ואין קורין ים לנחלים כלל.
ירושלמי [פ"ג ה"ו]. לאחר שלשים. שאמר הנאת יורדי הים עלי לאחר שלשים יום, ובשעה שחל הנדר נעשו יושבי יבשה. לרבי ישמעאל, דאזיל לאחר זמן שהנדר חל, מותר בהם דההיא שעתא לא היו יורדי הים, ולרבי עקיבא, דאזיל אחר אמירת הנדר אסור, דההיא שעתא היו יורדי הים. ופלוגתייהו באלו נדרים [פ"ט ה"ב]. ובאילין טיילתא צריכה. כלומר אלו שהולכים לטייל על שפת הים בדוגיות קטנות צריכה עיונא אם הם בכלל יורדי הים אם לאו, כלומר ספק הדבר. ומסתברא דוקא במקום שאין להם הסכמה על זה, אבל במקום שאין קורין יורדי הים אלא להולכים בסחורה או ממקום למקום מותר בהם, דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם.
הרואין. משמע לאפוקי סומין. דגים. שהמים מכסין אותן. ועוברין. שבמעי אמן. בקרחין. אעפ"י שאין להם שיער. ובעלי שיבות. אעפ"י ששער ראשם לבן. שעיר משמע ולא קרח, שחור משמע ולא לבן. [נשים. מלובשות] בבגדים לבנים, ואינן בכלל שחורי הראש. מגלו. ואפילו הכי כיון דלא נהיגי הכי [תמיד], דזימנין הם מכוסים ולפעמים מגולים, ליתנהו בכלל שחורי הראש. כל זה [במקום] שאין להם הסכמה אחרת אבל במקום שקורין שחורי הראש לנשים וקטנים אסור, [וכן] כתב הר"ם פרק ט' [הי"ט]. ילודים. משמע שכבר נולדו. נולדים. מן העתידים להולד. ולא מיבעיא. דהא תני אף בילודים. מן הנולדים אסור בילודים. שלא נתכוין זה דקאמר נולדים אלא ממי שדרכו להולד. אבל מן הילודים אתא למעוטי העתידים להולד. דעתידי. לרבי מאיר מותיב. אחר לשון בני אדם. דקסבר ר' מאיר דעתידי משמע להו. ואית דמפרשי דאדרבנן קאי וארישא דתנן הנודר מן הילודים מותר בנולדים. אחר לשון בני אדם. וכי אמר מן הילודים ודאי לאפוקי העתידים להולד אתא. וכי אמר נולדים לכל שדרכו להולד קאמר. ואית דמפרשי דרבנן לא שנא ילודים ולא שנא נולדים אמרי דלא נתכוין אלא למי שדרכו להולד. ולהאי פירושא שלש מחלוקות בדבר. ולא נהיר. דגים ועופות. שאין דרכו להולד אלא מטילי ביצים נינהו.
<h2>דף לא.</h2>
שובתי שבת. משמע מצווים ועושים, כדמפרש בגמרא. אוכלי השום. בערב שבת, שמרבה הזרע. ומשום עונה אוכלים אותו. אפילו גוים. אם מקיימין שבת. כותים. מצווין לעלות לירושלים כמו ישראלים, ואינם עושים. כתב הר"ם בפירוש המשנה הכותים יתעבו ירושלים וישנאו אותה יותר מכל הארצות. וסיבת זה מה שהתבאר בספר עזרא. כל שכן שלא יעלו לחוג אליה. עד כאן. ור"ל כי סנבלט החורוני וחיל שומרון שהיו שם הכותים, כמו שכתוב במלכים [מלכים ב' י"ז] ויבא המלך אשור מבבל ומכותה ומעוה ומחמת וספרוים וישב בערי שומרון תחת בני ישראל וירשו את שומרון וישבו בעריה. וסנבלט החורוני וחיל שומרון היו מלעיגים על הבונים ירושלים ומבזים אותם וכועסים על הבנין ומשתדלים בכל כחם שלא תבנה ירושלים, כמו שכתוב בספר עזרא [נחמיה ג']. היא דעבדי. פי' אפילו עושין אותו, העשיה יש להם, אבל אינן מצווין. קונם. יהא אסור עלי משום קרבן מה שאהנה מבני נח. שאני נהנה מישראל. שלא אהנה מישראל. ביתר. אם בא לקנות דבר יקח ביותר מכדי ערכו, שאם היה פחות הרי נהנה מהם. ואם היה שוה בשוה, הרי יש לו הנאה על שלוקח. ומוכר לו. אם בא למכור להם דבר, מוכרה בפחות שאם היה בשוויו הרי יש לו הנאה מהם על שמוכר להם. דמתניתין מוקמינן לה בזביני מציעאי שכשמוכרן בשויהם פעמים יש לו הנאה למוכר ופעמים יש לו הנאה ללוקח. ומשום הכי שוה בשוה אסור, יהיה מודר מהם או הם ממנו. שישראל. שאסר הנאתו על ישראל לוקח. מותר ליקח מהם בפחות מערכו. אבל שוה בשוה לא, שהרי מהנה אותם ...דק... שהנאה היא למוכר. ואם בא למכור להם מוכר להם ביתר מערכו, אבל שוה בשוה לא, שכשמוכר להם בשוה הנאה היא ללוקח. דכולה מתניתין בזביני מציעאי, וכשמוכרין אותן בשוה לפעמים הנאה למוכר ולפעמים הנאה ללוקח, ולא ודאי, וספק איסורא היא ולחומרא. שיש לחוש שמא יש לו הנאה לנאסר יהיה [למוכר] או ללוקח. ואין שומעין לו. כלומר לא ימצא ישראל שימכור לו בפחות מערכו ולא שיקח ממנו ביתר מערכו. והם לי. הואיל ושניהם אסורין זה בזה אין לו תקנה לישא וליתן עמהם, אלא ישא ויתן עם שאר האומות.
חייב באונסין. כגון שבא אחר ושברו בעוד שהיא בידו. אבל אם הוא שברו, אדם מועד לעולם וחייב דפושע הוא. ואוקימנא בהמוכר את הספינה ודוקא דקיצי דמי. וכתב הרא"ם שם דדוקא באונסין חייב. אי נמי דמוכר לא מצי הדר ביה, אבל לוקח מצי הדר ביה, דמצי אמר שפיר מהאי בעינא. הנאת לוקח. דבההיא הנאה דזבין מיניה ומניחו לבקרו הוי כנושא שכר. דרמי על אפיה. דלא קפיץ עליה זבינא, והמוכר מחזר למכרה בשוייה, וכי מוכרה הויא הנאת מוכר ולא הנאת לוקח. ביותר. אבל שוה בשוה לא. נמי. שהרי הנאה היא למוכר שאינו אסור בו, ולא ללוקח שהוא אסור בו. מוכר ביותר. אבל שוה בשוה לא. אפילו שוה בשוה. שהנאה היא לו שמוכר והוא מותר בהנאתם. ולא לישראל שלוקחים ממנו, שאסורים בו. חריפא. דקפיץ עליה זבינא. וכל אדם מחזר ללוקחה בשוייה. לוקח בפחות. כשאסר להם שלא יהנו ממנו. שוה בשוה. אין להם הנאה.
<h2>דף לא:</h2>
מציעאה. שלפעמים המוכר מחזר למכרה בשוייה ולפעמים הלוקח מחזר לקנותה בשוייה. הילכך כשאחד מהם אסור, אסור לקנותה או למכרה בשוייה, דשמא הנאה היא לנאסר, וספק איסורא לחומרא. ודשמואל. דאיירי לענין דינא איירי בזבינא חריפא, דודאי הנאה היא ללוקח, ומשום הכי חייב. אבל בזביני מציעאי לא עבדינן אפוקי ממונא, דשמא ההנאה למוכר, והמוציא מחבירו עליו הראי'. וזביני דרמי על אפיה לענין איסורא כשהמוכר [אסור בלו]קח אינו מוכר בשויו. אבל לוקח בשויו שהנאה היא למוכר. וכשהלוקח אסור במוכר, לוקח בשוויו ... מוכר. ובכל זביני בפחות הנאה ל[לוקח], ביתר הנאה למוכר.
טובת הנאה ... שנתכבד בה. חייב. דאית ליה הנאה, וגמר ומקני, דעדיין הוא לוקח, והנאה של לוקח הוא. בחזרה. אינו לוקח, שהרי לא קבלום, וכנושא שכר הוא. פירש רבינו שלמה כדי שלא נהנה בהליכה, דחייב קאי אמפני שהוא כנושא שכר, דאית ליה הנאה, וגמר ומקני נפשיה. וכן נמי לעיל כשהוא מבקרו אם אחר שאמר איני חפץ בו נאנס בידו פטור. ספסירא. סרסור שיודע מה שנוטל כשמוכרה. חייביה. דבההיא הנאה דאית ליה כשמוכרה גמר ומשעבד נפשיה. לא מזבין ליה. בתמיהא. הילכך יש לו הנאה אף בחזרה. אבל לעיל הרי הת[נה] שלא יקחנו, הילכך אין לו הנאה ולא משעבד נפשיה.
מותר בערלי. דסתמא דמילתא דנתכוין אל [מי שאינו מצווה על המילה. וכן] כתב הר"ם פרק ט' [הכ"ב]. והוא הדין נמי אם אמר למולים שאסור בערלי ישראל ... שלא נתכוין אלא למי שמצווה על המילה. וכן כתב הר"ם. ולהאי פירושא מי שאמר למולים אסור הוא בישראל שלא מל, מפני שהוא משומד לערלות, שהרי מצווה הוא על המילה. וכונתו היתה לכל מי שמצווה על המילה. וכל שכן אם מל ואחר כך נשתמד, ואם אמר לערלים מותר בו, שלא נתכוין אלא למי שאינו מצווה על המילה. וכן נמי אם נשתמד אחר שמל והגדיל, בכלל מולים הוא, ואינו בכלל ערלים, שהרי נצטוה על המילה, ולא הזכיר שם ישראל. ואיכא מאן דמפרש דמולין, מצווין ועושין משמע, דומיא דשובתי שבת דלעיל, וערלי משמע שאינו מצווה אעפ"י שעושה או אינו עושה אעפ"י שמצווה. ומותר בערלי ישראל, כגון שמתו אחיו מחמת מילה. ולשון רבינו שלמה הוא, ישראל ערלים בכלל מולים הם, כגון שמתו אחיו מחמת מילה. ולהאי פירוש הואיל ומולין מצווין ועושין משמע, ואם אמר מן המולין אסור בישראל ערל שמתו אחיו מחמת מילה, דכמו שמל דמי. ואם משומד לערלות מותר בו, שהרי לא עשה. ואם מל ואחר כך נשתמד נמי מותר בו, שהרי אינו עושה, שהרי אינו מודה במילה. ואי נדר מן הערלים מותר במי שמתו אחיו מחמת מילה, דכמי שמל דמי, ואסור במשומד בין מל בין לא מל. דוחה שבת. דכתיב וביום השמיני ימול ואפילו בשבת. הנגעים. ימול, אעפ"י שיש שם בהרת יקוץ.
<h2>דף לב.</h2>
ותרין. וכל שנותיו היו קע"ה. אלמא בן ג' הכירו, דהא קאמר כמנין עקב שמע בקולי.
<h2>דף לב:</h2>
וארבע. וימות השנה הם שס"ה. אלמא ביום הכפורים אין רשות לשטן. ראש הגויה. האבר. ובבראשית רבה בראש פרשת נח פליגי אמוראי בהא מילתא, ריש לקיש סבר בן שלש שנים הכיר בוראו, ומוכח מעקב אשר שמע בקולי, כדאמרינן הכא בגמרין. ר' אבא ור' חנינא ור' חנן אמרי בן ארבעים ושמונה שנה הכיר אברהם את בוראו, ולא מייתו שום סמך מפסוק. ועיקר הגירסא היא בן ארבעים. והטעם דבן ארבעים לבינה. ואפשר שכולם רצו לומר ענין אחד, שבסוף שליש הראשון מחיי האדם, שהם מאה ועשרים, הכיר בוראו. וריש לקיש שלקח בן שלש רמז בזה לשליש חיי האדם, שהם ארבעים שנה, כדכתיב והיו ימיו מאה ועשרים שנה. מפני שתשעה הוא סוף חשבון האחדים, ושלש הוא שליש התשעה. וסמך זה לעקב על דרך מליצה והסתרת סוד. והאמוראים האחרים אמרו סברתם או קבלתם בגלוי, כי אין בזה סוד שיצטרך להסתירו. על כן אמרו בן ארבעים הכיר. ולשון הר"ם בע"ז פרק א', בן ארבעים שנה הכיר את בוראו. נראה דגריס שם כמו שכתבנו.
[המודר] הנאה. אסור. דריסת הרגל. שלא יעבור דרך חצירו, דאית ליה הנאה, או שמקצר [דרכו, או] מפני דבר אחר. ואסור נמי בכל [כלים שאין עושין] בהם אוכל נפש, משום דא..., ומודר ממנו הנאה המביאה לידי מאכל ... לה בגמרא מותר, ואם משכירין כיוצא באלו הכלים אסור, ... בדמי השכירות שמעכב לעצמו ויכול ליקח בהן מאכל. מאן תנא [דס"ל ויתור] אסור במודר הנאה. אע"ג דלא מחזי הנאה גמורה. ויתור. כשמוכר פירות, מוותר לו אחת או שתים. אסור. ליקח הימנו. ואע"ג דמחזי כמקח, דאי לא זבין מיניה לא הוה יהיב ליה אסור. דכיון דאמר ליה כך וכך בפרוטה ויהיב ליה ההוא סכום, תו לא מצי למישקל מיניה. הכא נמי בדריסת הרגל, אע"ג דלא הויא הנאה גמורה אסור.
<h2>דף לג.</h2>
מן המאכל. וכלים שעושין בהם אוכל נפש לאו מאכל [הם]. הנאת מאכל. משמע שלא יהא לו הנאה ממאכלו או דרך אכילה או שלא כדרך אכילה, דהיינו שלא ללעוס חטים. אבל כלים לא משמע. צנא. סל להביא בו פירות, ואלו הדברים שמיוחדים למלאכה אחרת אינו אסור אלא להביא בו פירות, דהיינו כשעושה בהם אוכל נפש. לרכוב עליו. לילך בבית המשתה. לראות בו. אדם גדול בבית המשתה, וינהגו בו כבוד. בארעיה. לקצר דרכו לילך לבית המשתה. מי הוי הנאה המביאה לידי מאכל, שהרי נותנין לו מנה יפה מפני זה, או הוא ממהר לאכול מפני זה. או לא, הואיל ואינו מביא אצלו המאכל בזה, אלא הוא הולך לשם, והוא קרוי לסעודה בלא זה. לראות בו. בבית המשתה. ולא אפשיט ולחומרא, ואינו לוקה אם עבר. דרישא. דכלים שעושים בהם אוכל נפש אסור אפילו במקום וכו'. מאן תנא. דהנאה מועטת כי הכא דאי לא שאיל מהאי שאיל מאידך בלא שכירות, אפילו הכי אסורה. המודר הנאה. שנדר שלא יהנה ממנו. שוקל את שקלו. חצי שקל שנותנין בכל שנה ושנה. ופורע חובו. דלא חשבינן כאילו יהיב ליה ומטיא ליה הנאה. ופירוש פורע ושוקל, אם ראובן נאסר בהנאת שמעון, מותר לשמעון לפרוע חובו ולעשות לו הענינים השנויים במשנה. ובגמרא מפרש לכולה מתניתין. אלמא. מדקתני ששמעון מותר לפרוע חובת ראובן ולשקול שקלו, אלמא לא חשבינן כ[מאן] דיהיב ליה בידיה דראובן [שיהנה ממנו] אלא כמי שהבריח ארי מעליו ... ולא הגיע לו שום הנאה. אלמא. ... מי שפרע חוב אחר אינו חייב הלוה למי שפרע חובו כלום.
<h2>דף לג:</h2>
חנן היא. בפרק שני דייני גזירות [כתובות ק"ו ע"ב]. ולא בני כהנים גדולים, דאמרי ישבע כמה הוציא ויטול דמדחייב לשלם מטיא ליה הנאה ואסור. שלא לפרוע. שהלוהו המלוה על מנת שלא יפרענו, ונמצא ששמעון שפרע זה החוב לא ההנהו כלום. ושוקל את שקלו, כגון ששלח ראובן שקלו ביד אחד שהוא שומר שכר, ונגנב או אבד בלסטים מזוין לאחר שנתרמה התרומה, דאפילו גזבר אין לו על המשלח כלום אלא נשבע השליח לגזבר והמשלח פטור. ונמצא שלא ההנהו שמעון, דראובן פטור היה. ולענין הלכה אין אנו צריכין לטעמא דרבא, דבהא הלכה כחנין. שלא לפרוע. אי שרית ליה בהא, אתי למפרע חובותיו שהוא חייב לפרוע. ואי מתניתין בני כהנים גדולים היא, אפילו בשלא לפרוע אסרו משום האי גזירה. בשנכסי שמעון. שהוא מחזיר האבידה. אסורין על ראובן. שהוא בעל אבידה. קתני במתניתין דשמעון מחזיר אבידה לראובן, שהרי אין ראובן נהנה מממון שמעון, שהרי מה שלראובן הוא מחזיר לו, והם במקום שאין נוטלין עליה שכר, נמצא שאין לראובן הנאת ממון כלל. ומשום הכי קתני סיפא שאם היו במקום שנוטל המחזיר שכר, יוצא השכר ההוא מיד ראובן, שאם לא יתן נמצא נהנה מממון שמעון, מאותה פרוטה שהיא שכר שמעון, וקאמר שאם אינו רוצה לקבלה שמעון, מתוך שהוא עשיר או מחמת בזיון, לא תשאר ביד ראובן, ותפול להקדש. מיהו אם רוצה שמעון לקבלה, יקבלנה. שהרי שמעון אינו אסור בנכסי ראובן.
אבל נכסי ראובן. בעל אבידה. אסורין לשמעון. אסור לשמעון ליטול האבידה ולהחזירה לראובן, שהרי אם יקח אבידה נהנה משלו בפרוטה דרב יוסף, שאם בא עני ובקש לו פרוטה קאמר רב יוסף דפטור, דמתעסק במצוה פטור מן המצוה. לא שכיח. שי[פטר מלתת פר]וטה לעני אעפ"י שהוא מתעסק בחזרת אבידה. הילכך לית ליה הנאה ... וקאמר ... מחזיר לו אבידתו אעפ"י שנדרו זה מזה. שראובן בעל האבידה אסור בשמעון ושמעון אסור בראובן בעל האבידה, דליכא הנאה כלל, שהרי אין נוטלין עליה שכר. מיהו במקום שנוטלין עליה שכר אם ראובן בעל האבידה נאסר בשמעון, לא יעכב ראובן בידו ההיא פרוטה, כדי שלא יהנה משמעון. ושמעון לא יקבלנה, שהרי נאסר בנכסי ראובן בעל האבידה. הילכך תפול להקדש. איכא דמתני וכו'. דדברי הכל היא, דמשום פרוטה דרב יוסף ליכא הנאה. ופליגי אם החזרה שמהנה אותו בגופו במקום שאין נוטלין שכר, אי אסור או לא. דקא מהני ליה. שמחזיר לו האבידה, אע"פ שהיא שלו, הנאה היא לו. דקא מתרץ מקום. דמיירי שנדרו שניהם זה מזה, משום הכי ראובן חייב ליתן שכר ושלא יקחנו שמעון. לא מהדר. וכי קתני מתניתין דמחזיר לו אבידתו, איירי דוקא בשנכסי בעל האבידה אסורין על שמעון דוקא, ולא נכסי שמעון אסורין לראובן. היכי מתרץ מקום וכו'. דקאמר תפול הנאה להקדש. ליעכב ראובן בעל אבידה השכר לעצמו, שהרי אינו אסור בנכסי שמעון. קשיא. ומסתברא דהלכתא כלישנא בתרא דפרוטה דרב יוסף לאו הנאה היא. והלכתא כמאן דאמר דאפילו נכסי מחזיר אסורין על בעל האבידה מהדר, דכי מהדר ליה דנפשיה מהדר, דהואיל ואינו נהנה בממונו מותר, דהא קם ליה אידך בקשיא, הילכך מי שנדר שלא יהנה בחבירו, אינו אסור אלא בממונו, אבל לעשות לו הנאה מאיליו בגופו בדבר שאין נוטלין שכר באותו מקום על הדבר ההוא מותר. ... אם דרכו לעשות אסור כדלקמן. מיהו אם הוא דבר מצוה חייב לעשותה מאיליו, והיינו דנקט מתניתין מחזיר לו אבידתו, דמצוה היא וחייב לעשות. ואם נוטלין בה שכר עושה המצוה ולא יקח השכר כדאסיקנא. ובספרי הר"ם שנמצא בפרק ז' [ה"א] הרי אלו מותרין להחזיר אבידה זה לזה מפני שהוא מצוה. מסתברא דהאי מותרין חייבין הוא ... לישנא.
<h2>דף לד:</h2>
הפקר. כשלו דמי, שהרי יכול להחזיק בו. לפי כולה. שאם אכלה כולה משלם דמי כולה להקדש. לפי טובת הנאה. שיש לו כשמורישה לבניו. ככרי עליך. דמשמע אסורה עליך, כדאיתא בפ"ק [ו' ע"א] הרי היא עלי הרי זה עלי אסור.
הכי גריס רבינו שלמה אלא ככרי לאפוקי מאי לאפוקי מגנב גנבה. כלומר רב חייא אקשי זה לרבה דאמר דככרי עליך אסורה אפילו נתנו לו במתנה. ככרי, דמשמע מיעוט באיסור, מאי אתא לאפוקי. לאפוקי שאם נגנבה והגיע אחר כך לנאסר, שמותר בה, שלא אסרה לו אלא כל זמן שהיא בביתו וברשותו, אעפ"י שיתננה לו יהא אסור בה. אבל אם יצאה מביתו ומרשותו יהא מותר בה אם יגיע הככר לידו. ושני רבה לא. דאפילו נגנבה אסור בה, דככרו היא כל זמן שלא נתיאש. אלא ככרי אתא לאפוקי שאם הזמינו תחלה לאכול עמו מהככר ואחר כך אמר ככרי עליך, אינו נאסר בככר, דככרי שלי משמע, וכיון שהזמינו קנה חלקו בככר, ותו לא מצי למסריה עליה ההוא ככר בלשון ככרי, שאינו אוסר בזה הלשון חלקו של מזומן. אבל אי אמר ככר זה, חזר ממתנתו ויכול לאסור שהרי לא זכה במתנה עדיין. והאי פירושא לא דייק, דהיכי קנה חלקו בהזמנה, דנימא דככרי לא משמע כל הככר. אי אמר ליה קני מעכשו ומשך פשיטא, ואי לא משך היכי קני בהזמנתו ממונו הוא ומצי למיסריה. ועוד אי לא אזמניה עלה מעיקרא, ככרי לאפוקי מאי, על כרחיך לאפוקי מגנב גנבה. ועיקר הגירסא דהכי גרסינן, דאי לא עליך לאפוקי מאי לאפוקי דאגניב מגנב. ודברי רבה הם, כלומר פשיטא שאסרו עליו אפילו לאחר המתנה, דאי לא אמאי אמר עליך, כלומר אמאי נדר ועשאו עליו קרבן, הרי היה יודע שאם לא היה נותן לו לא היה יכול לאכול הימנו אם לא יגנב לו ויגיע לידו. וכי אדם מעלה על דעתו לאסור נכסיו על חבירו מפני שמתפחד שמא יגנבו ויגיעו לידו. אלא ודאי לאסרו אפילו לאחר מתנה כיון, דלא לסרהיב ביה דליתן מיניה. ודחי רב חייא לעולם לא אסרו עליו לאחר מתנה, וזה שאסרו עליו בא לומר שאפילו יזמין אותו לאכול עמו יהא אסור באותו ככר אעפ"י שאם [נתנו] לו לעשות בו כל מה שירצה מותר בו, שהזמנה ... רבה מאי דבעי ... והאי פירושא נמי לא דייק, דגמרא דייק [דעליך לטפויי] איסורא אתי. והכי פירושא, דאי לא [אמר עליך] לא יהא מותר. אלא אסור לאפוקי ש[אם נגנבה ממנו שיהא] אסור בככר, פשיטא, אפילו לא אמר אלא ככרי אסור בה, כי [אמר עליך לטפויי אתי, מ]אי אמרת דאתא למיסרה עליה אפילו קנאה ביאוש דאתיא ליה מכחו, כל שכן אם נתנה לזה במתנה שיהא אסור בה שהרי מכחו של אוסר בא לידו. ודחי ליה רב חייא כדפרישנא לעולם נתנו לו במתנה מותר בה, ועליך אתא לטפויי שאם הזמינו יהא אסור בככרו. ואע"ג דככרי נמי הכי משמע דהזמנה דמזמין היא, ס"ד דנודר שאם אמר ככרי יהא אסור לך לא משמע אלא כל זמן שירצה שיהא שלו אבל אם ירצה להזמינו יהא מותר בו דהא בעי למפקיה מרשותיה וכמאן דאפקיה דמי. משום הכי אמר שהאיסור יהא עליו עד שהוציאו מרשותו דהיינו שנתנו לו. והא מילתא דחויא היא, והלכתא כרבא, דהא רב אשי דייק לקמן כותיה דאפילו נתנו במתנה אסור. מיהו להאי פירושא בתרא ככרי אסור לך אם נתנו לו מותר, ואם הזמינו לאכול עמו אחר שאסרו אסור, דהזמנה לאו מתנה היא וככרו הוא עדיין.
<h2>דף לה.</h2>
איתיביה. לרבא דאמר נתנו לו אסור. קונם עליך פרה שאני קנוי. כלומר קונם תהא עליך הפרה האחרת שיש לי כלומר שאין לי פרה אחרת, או שאמר לו נכסי עליך אם יש לי פרה אחרת, ונמצא שיש לו פרה אחרת. כל זמן שיחיה אסור בפרה, אבל אם מת או שנתנו לו מותר. שאני קנוי, הוא כמו ככרי. וקונם הוא עליך, דעליך ודאי קאמר. אלמא מותר. אחר. כגון שנתנוה הבעלים לאחר, דהואיל והיה מאחר קודם שיגיע ליד הנאסר הלך האיסור מיד כשנתנוהו לאחר. דככרי או שאני קנוי, משמע שלא יהא האיסור אלא כל זמן שהיא שלו, ובהיתירא אתא [לידיה, אבל אם הפסיקו אחר לא] ...דיה ואסור, שהרי לא היה מותר, והוא הדין נמי אם נגנב מביתו וקנאו. [ורבינו] שלמה כתב וניתנה לו על ידי אחר, [אבל נגנב] לא, דה[ואיל ושלא מ]דעתו דבעל הככר יצא מרשותו, כעודה ברשותו [דמי ואסור]. והעיקר מה שכתבנו, וזה אין בו ספק. הוא מעל. דלדידיה הוא כהקדש למעול בו. ומיהו אפילו לאחר פדיה הוא, [דלשון] נדר הוא ולא הקדש, שהרי חבירו אינו מועל, שאינה אסורה לו. לא מעל. ואין לה פדיון. דברי הכל היא.
<h2>דף לה:</h2>
הני כהני. כשמקריבין קרבנותינו הם שלוחינו, שאנו משלחים הדורון בידיהם. ויש הנאה למשלח כששלוחו עושה מצותו. או שלוחי דרחמנא. כמו שהמלך שולח עבדיו שיקבלו הדורון בשבילו. מחבירו. כהן. אם יכול להקריב קרבנותיו של ישראל הנאסר בו. מהני ליה. שעושה שליחותו, והואיל ועביד שליחותיה אעפ"י שאין נוטלין שכר על השליחות אסור, שהנאה היא לו כשעושה שליחותו. שרי. דהואיל ולא מקריב האי קרבן בשליחותיה לא מהני ליה. מהני להו. דעביד שליחותייהו. ולטעמיך. דאמרת דשלוחי דשמיא נינהו ליתני קרבנות סתם, דמשמע כל קרבנות שירצה. מדלא אמר הכי לא תדוק מהכא כלום, דלעולם בשאר קרבנות שלוחי דידן נינהו ואסור ושאני הני קרבנות דודאי שלוחי דרחמנא נינהו ומותר שהרי יכול להקריבן שלא מדעת בעלים. אלמא אינו בהם שלוחן. הכל. כל קרבנות. צריכין דעת בעלים. קרבן של מחוסר כפרה. כגון שהיו בניו זבין. וקטן לאו בר דעת [הוא].
<h2>דף לו.</h2>
[ודם אשמו]. שנאסר הישראל בו. אלמא שלוחי דשמיא. וקס"ד בחטאת ואשם של שגגות, שאינו טמא ואינו מחוסר כפרה. ומשני דבמחוסר כפרה איירי כגון חטאת ואשם של מצורע. ולא אפשיט כאן. ובפ"ק דקידושין אסיקנא דשלוחי דשמיא נינהו. קרבן עשיר. שהיתה עניה ולא הספיקה להביא עד שנשאת לעשיר.
<h2>דף לו:</h2>
זכות היא. שנותן תרומה משלו עליו ומרויח, הילכך אעפ"י שלא הודיע לבעל הכרי הוי כריו מתוקן. או דלמא. דחוב הוא, שהוא מסלקו ממצוה שחובה עליו, ואין חבין לו לאדם אלא מדעתו, ואין כריו מתוקן. תא שמע. דבמתניתין תני שאם ראובן נאסר בהנאת שמעון תורם שמעון תרומותיו לדעתו. וקא מפרש ואזיל לדעתו דמאן. דידיה. של שמעון התורם, דהואיל ואינו עושה בשליחות ראובן, אעפ"י שהוא עושה בשבילו מה שאינו מוטל על שמעון מחמת מצוה, כי הכא שאין שמעון מצווה לתרום תרומת ראובן, לא חשבינן הנאה, ומותר, הואיל והוא דבר שאין מקבלין עליו שכר, דבר מועט הוא קריאת שם לתרומה. שאם מקבלין עליו שכר לא ישאר ביד ראובן, דהא מטיא ליה הנאת פרוטה שכרו, כדפרישנא לעיל. אכתי היכי מתוקמא מתניתין בהכי, היכי קרי לה תרומה, הא קיימא לן [ב"מ כ"ב ע"א] מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם. אלא וכו'. והואיל ועביד שליחותיה אסור כדפרישנא. משלו על של בעל הכרי. ומותר, דלא מטי ליה ביה הנאה, דהוה ליה כפורע חובו. לא לעולם. כלומר ממתניתין לא אשתמע כלום אי צריך דעת או לא, דמתניתין לא מצית לאוקומה משלו על בעל הכרי, דהא מהני ליה ואסור. ולא דמי לפורע חובו, דהתם לא הגיע לו הנאה משלו אלא שמנע ממנו התביעה, אבל הכא הגיע לו הנאה, שהרי היה אסור בסאה שהיתה בכרי, ועכשו מותר בה, שהרי קודם שיתרום היה אסור בכל ואם תרם היה אסור בסאה, ועכשו מותר בה. ומתניתין מיירי משל בעל וכו'. וליכא הנאה, שלא ציוהו בפרט, ותרומתו תרומה, שהרי הרשה לתרום כל מי שירצה. כן הוא עיקר הפירוש. ונפקא מינה מי שמודר מממון חבירו ומותר בגופו, שמי שאמר ממונך אסור עלי ודאי בגופו מותר, ואפילו הכי אם הרשהו לתרום תרומתו, שהרי מותר בהנאת גופו, אסור לתרום משלו על בעל הכרי, אעפ"י שמותר לפרוע חובו.
טובת הנאה. דבר מועט יש לישראל בתרומותיו, שאם יבא לו ישראל ויאמר לו תן תרומותיך לפלוני כהן קרובי ואתן לך דינר, דניחא ליה למשקל כל דהו, דהא בעל כרחיה יהיב ליה לכהן, מותר ליקח. ובעא למי הוי לההוא טובת הנאה. קא מהני ליה. דמטי לידי ראובן ההוא טובת הנאה מנכסי שמעון, דקס"ד דמקשה דמתניתין מיירי מתורם משלו על של חבירו, ומשום תרומה עצמה ליכא הנאה, דהוי כפורע חובו. ושני ליה דלא מתוקמא מתניתין בהכי, וכדפרישנא לעיל. המקדיש. אם הוא פודה הקדשו, הוא מוסיף חומש. ואם אחר פודה אינו מוסיף חומש, דכי יגאל איש את ביתו כתיב [ויקרא כ"ז]. ומפריש. קרבן לחטאתו של חבירו, המתכפר הוא עושה תמורה, דכשלו היא. ולא המפריש, שהרי אין להם רשות בה כלל. מהני ליה. דמתניתין דאמרה לא ילמדנו מקרא, בחינם איירי. דאי בשכר, הרי נוטל שכרו ומותר, שהרי שמעון לא נאסר בראובן. ואי בחינם הוא הרי מהנהו, שמעכב ראובן לעצמו השכר שהיה נותן לאחר.
על המקרא. ואסור ללמדן בחנם. ואין נוטלין שכר על המדרש. הילכך ליכא הנאה, דמחמת עצמו הוא מלמדו, [ואינו מלמדו] בשליחותו. הילכך הכי דינא, במקום שנוטלין שכר על המקרא אסור לשמעון ללמד ראובן בחינם, שהרי מהנהו. ובשכר מותר, הואיל ושמעון מותר בראובן, הרי נוטל שכרו ממצות המקרא. דהכי אוקימנא לעיל מתניתין דתני מקום שנוטלין עליה שכר תפול הנאה להקדש, בשנדרו שניהם או בשאין שמעון רוצה ליקח. והואיל ואין השכר נשאר לראובן מותר. מיהו מצינו למימר שאעפ"י שיטול שכרו לא ילמדנו במצותו, דהנאה אית ליה, דעביד שליחותיה. והעיקר דלא שייך למימר הנאה אית ליה דעביד שליחותיה אלא אי עביד בחינם, אבל כי עביד בשכר לא, שמחמת שכרו עושה ולא מחמת שליחותו. שלא הוזכר בגמרא הנאה אית ליה דעביד שליחותיה אלא כי עביד בחינם. ואי אין דרכם ליטול שכר אפילו במקרא, מותר ללמדו שלא בשליחותו אלא מעצמו מקרא בחנם. ואם דרכם למעבד איסורא וליטול שכר על תורה שבעל פה, איכא מאן דאמר אסור, שהרי מהנהו. ואיכא מאן דאמר מותר, דהואיל ואסור ליקח לית כאן הנאה, וכן עיקר. מאי פסקה. דמתניתין דתני הכי, אפכא נמי מצי למתני ונוקמה במקום שנוטלים שכר על המדרש ולא על המקרא.
<h2>דף לז.</h2>
בחנם. דכאשר צוני משמע בין מקרא בין מדרש. שימור. הוא נוטל שהקטנים לומדים מקרא, ומשמר אותם שלא ילכו בחוצות ויעסקו בדברים בטלים. ולא ילמדנו מקרא. איירי דאדריה לקטן, כדמתרץ. פסוק טעמים. ואפילו גדול שהטעמים אינם מסיני, הילכך מותר ליטול שכר. אין קורין. קס"ד דמקשה דאין לומדין בפני רבן שהוא שכיר חדש או שנה מה שלא קרא להם עדיין. שונין בראשון. מה שקרא להם פעם אחת לפני השבת, חוזרין וקורין לפני רבן פעם ראשונה בשבת, וכש"כ שמשלשין דאין קורין, שעיקר השכירות שנוטל המלמד הוא על ידי למדו הפרשה פעם ראשונה. ואע"ג דעביד מצוה ולא עביד שום איסורא אסור ליקח שכר שבת, משום דמחזי כמאן דאגר גופיה בשבת. שימור. שאפילו לאחר שקרא להם תחלה שייך שכירות דשימור. וליטעמיך. דסברת דבמלמד שכיר שבת או חדש איירי, אמאי קשיא לך למאן דאמר שכר שימור כי אמר שונין בראשון. ואמאי ניחא לך למאן דאמר פיסוק טעמים כי אמר אין קורין בתחלה אע"ג דשקיל שכר שבת, מילתא דלא עביד איסורא מותר הוא בהבלעה. והאי ברייתא מוקמת לה בשכיר שבת או חדש על כרחך, דאי בשכיר יום אפילו שונין בראשון אסור, שהרי שכירות נוטל היום על זאת החזרה. אלא ברייתא לא איירי בשכיר, אלא שאביו מלמדן, ובעינן שיהא פנוי למצות שבת, ואם יקרא להם בתחלה לא הוי פנוי דטירחא יתירא היא מה שלא קראו עדיין.
<h2>דף לז:</h2>
אי בעית אימא. דמשום תינוקות עצמן הוא שכבד עליהם ללמוד מה שלא קראו עדיין מתוך שאוכלים הרבה ואיכא טירחא יתירא, ואסור בשבת למעבד טירחא יתירא. ובפרק כל כתבי ביארנו שכירות שבת האסור ליטול. גדולים. ולא ניחא ליה לאוקומי מתניתין בקטן, דהא איצטריך ליה חסורי מחסרא. דאורייתא. ואסור למשקל אגרא. הפסוקים. שמפסיקין בין פסוק לפסוק בשתי טיפות דיו.
<h2>דף לח.</h2>
במזונותן. דלא הוי הנאה גמורה. בהמתו. דלפטומי עבידא, והוי הנאה גמורה.
<h2>דף לח:</h2>
להשיאו. לתת לו בתו. שפחה. דקס"ד דמיירי בנערה, שיכול האב להשיאה למי שירצה. מדעתו. של אבי הכלה. ואית דגרסי ומדעתה, כלומר ולקשי אי בתו דקאמר ר"י מדעתה, דמיירי בבוגרת שהכל תלוי בה ואין לאביה רשות בה. פירש רבינו שלמה דכיון שאין לאביה רשות בה לא הוי הנאה גמורה, וכולי האי לא היה בדעתו להדירו. וגריס תניא נמי הכי המדיר את בנו וכו', כלומר דלהנאה מועטת לא גמר איניש בדעתיה למיסר עליה בשעת הנדר. המדיר את בנו, שהדירו מנכסיו לפי שלא היה עוסק בתורה, מותר, הבן באלו המעשים שעושה לו אביו, דלא הויא הנאה גמורה. והוא הדין למדיר חבירו מנכסיו, והאי דקתני המדיר בנו, מילתא דשכיחא קתני. וזה הפירוש רחוק מאוד, דלשמעינן בחבירו וכל שכן בבנו. והעיקר דבנו דוקא. והטעם שאין כונת הנודר אלא להנאה חשובה, ולגבי הבן אינן חשובין אלו הדברים. אבל לגבי אחר חשובין, שמי שאוסר הנייתו על חבירו ואפילו על בנו מהנאת ממונו כיון אפילו בכל שהוא. מהניית גופו לבנו לא כיון אלא להנאה חשובה, ודברים הללו לגבי הבן אינן חשובין. אבל לגבי אחר הן חשובין ונאסר בהן. ואפילו הכי משיא לאחר בתו בוגרת, דלאו איהו קא מהני ליה, שהרי הכל תלוי בדעתה, ואינה ברשותו כלל. הילכך אעפ"י שיש לראובן הנאסר בהנאת שמעון הנאה כששמעון משיא לו בתו הבוגרת מדעתו, לאו איהו דקא מהני ליה, אלא איהי שנתרצית להיות אשתו היא מהניא ליה. ודעת הר"ם ופירושו תבין פרק ו' [ה"ה] כמו שפירשתי.
ואית דגרסי תניא נמי הכי המודר הנאה מחבירו אסור להשיא לו בתו אבל משיא לו בתו בוגרת ומדעתה. וכן נמצא בקצת הספרים, וגרס אמר ר' יעקב, ומילתא באפי נפשה היא, ומפרשי הכי המדיר את בנו, שנדר האב שלא יהנה בבנו, כדי שלא יבטל מתלמוד תורה, מותר לבן לעשות לאב דברים הללו שאין בהם ביטול תורה. וכי האי גונא אשכחן בתוספת בכורות [פ"ו] מעשה באחד שהרצה את בנו לתלמוד תורה הדירו מלעשות מלאכה והתיר לו יוסף בריבי למלאות לו חבית של מים ולהדליק לו את הנר. ולהאי פירושא לא קאי שפיר המדיר את בנו, דמשמע שאיסור הנדר יהיה בבן, משום הכי מפרשינן שהדיר בנו מנכסיו אם יעסוק במלאכה ויבטל מתלמוד תורה. ומותר באלו המעשים שיעשה אותם לאביו, כלומר שלא יאסר בנכסים, דדברים מועטים הם, ולזה הביטול לא כיון כשנדר. ולישנא דתוספתא ניחא טפי להאי פירושא. ומסתברא שהתוספתא נמי הלכה, אפילו לא נפרש הא דר' יעקב בר אידי כענין התוספתא, דגרסינן בירושלמי דבכורות [בסוף ביכורים] המדיר את בנו לתלמוד תורה מותר למלאות לו חבית של מים ולהדליק לו את הנר, ר' יעקב בר אידי בשם ר' יוחנן אף ליקח לו חפצים מן השוק. ולא פליגין בין איש בין אשה. אם היה אדם מסוים עשו אותו כאשה. נראה שפירוש ולא פליגין וכו', ר"ל במה הן חולקין וכו' בין איש בין אשה, כמו מר איירי באיש שדרכו לחזר בשוק, ומשום הכי לא אמר שיוכל לקנות לו חפצים מן השוק. ומר איירי באשה שהדירה בנה, שאין דרכה לחזר בשוק, ומשום הכי אמר שמותר ליקח חפצים מן השוק, דלהא מילתא נמי לא נעשה האיסור. ולא פליגי. וקא מסיק שאם היה, כלומר האוסר או הנאסר, לפי הפירושים שפירשנו, אדם מסוים, כלומר נכבד, שאין דרכו לחזר בשוק, דינו כאשה ולוקח לו חפצים מן השוק. מסתברא דלאו הלכתא כירושלמי דאנן אתלמודא דילן סמכינן דר' יעקב בר אידי גופיה לא אמר אלא למלאות לו חבית של מים ולהדליק לו את הנר, ור' יצחק לא אמר אלא אף לצלות לו דג קטן. וכן נראה דעת הר"ם שלא הביא אלא אלו השנויין בגמרין. מיהו שמעינן מזה הירושלמי שדין המדיר את בנו לתלמוד תורה ומדרת את בנה לתלמוד תורה הכל אחד.
של בית האבל. כוס של תנחומין, ופירוש להושיט לו ולשתות מידו, והכוס משל הנאסר, שאין בזה הנאה, שאינו שותה לרוות צמאו אלא להתנחם. ובבית המרחץ, לרפואה, שהיו רגילים לשתות כשיוצאים מבית המרחץ. וגוף שלה. המותר לו לאכילה, הילכך יש לו תועלת בתוספת בשרה. וגופה. [טמאים], שכיון שאסורים באכילה [אין] ... תועלת בה ... ותוספת בשרה. למנהרותא. הם נמכרים מצד זריזותם ועבודתם, ולא מצד שמנם. אבל בהמה נמכרת מצד שמנה הילכך מגיע לו הנאה במה שמוסיף בבשרה. עומד. בגמרא מפרש לכולה מתניתין.
<h2>דף לט.</h2>
בשנכסי. לאו דוקא, דמודר הנאה באומר הנייתי עליך, משמע דהוי בין בהנאת גופו בין בהנאת ממונו. אפילו יושב נמי. מותר, [שההנאה] למבקר היא, שעומד תחת צל ביתו, שאין כאן הנאה לחולה, והמבקר מותר בהנאת החולה. אפילו עומד נמי. אסור, דהואיל והמבקר נאסר בנכסי החולה, אסור ליכנס בביתו. אסורין. והיינו טעמא דאינו יושב, משום דהוי הנאת החולה, דמיירי במקום שנוטלין שכר כל מי שישב עם החולה, וקא מהני ליה שמניח לו הפרוטה. מיהו אם נוטל הפרוטה המבקר או שמוציאה החולה מרשותו מותר, כדלעיל דתני תפול הנאה להקדש. ואין נוטלין שכר על העמידה. ואע"ג דעביד ליה צותא, לאו הנאה גמורה היא, שאין זה אלא כמדבר עמו, ומותר לדבר עמו. אי נמי דהנאה מועטת כי האי לא מסיק אדעתיה למיסר בשעת הנדר. מאי פסקה. הואיל והאיסור אינו אלא מחמת השכר, אמאי פסיק ותני עומד אבל לא יושב, אפכא הוה מצי למיתני ומוקמינן לה במקום שנוטלין שכר על העמידה ולא על הישיבה. אי נמי ליתני יושב ותפול הנאה להקדש. ומשני דהאי דינא אשמעינן לעיל, ולא אתא לאשמועינן אלא שהעמידה מותרת לעולם, דליכא הנאת ממון, והישיבה מצי למיקם באיסורא היכא דאיכא הנאת ממון. לא בעי למישקל. משום דלא הוי צותא מעליא. אשתכח השתא לשמואל במקום שאין נוטלין שכר מותר לישב, שאפילו ישב שם הרבה ליכא הנאה לנאסר כלל. אי בעית אימא. דמיירי במקום שאין נוטלין שכר, ואפילו הכי הישיבה אסורה, גזירה שמא ישהה שם הרבה, מתוך שהוא יושב ואין לו צער ועביד ליה מידי דבעי למיתן אגרא. אי נמי שרוב הישיבה הויא לה הנאה גמורה ובעי למיתן ליה אגרא ומהנהו. אבל כשהוא עומד לא חיישינן לשמא ישהא שם הרבה, שצער הוא לו.
בעמידה. בעכבת השדה, ולקמן היא בענין שדה. ולהאי תירוצא הישיבה אסורה אפילו במקום שאין נוטלין שכר. ומסתברא דהלכתא כשמואל, וכן פסק הר"ם פרק ו' [ה"ט]. על המבקר. וכי תימא אפילו עומד נמי אסור, מיירי שהוציא מכלל נדרו שלא הדירו מה שהוא חיותו של עצמו, וביקור הוא מאריך חיי החולה כדלקמן. אפילו יושב נמי. יהא מותר, דהא לא אדריה מן חיותיה, וישיבתו שם הוא חיותיה דחולה. ומשני דאפשר בעמידה, דחיותיה דחולה הוא בעמידתו כמו בישיבתו, שהחיות הוא מצד שמבקרו. הילכך לא ישב דאית ליה הנאה. ואי משום חיותיה אפשר בעמידה. נמצא שהנאת הישיבה באיסורה עומדת, זהו דעת עולא. חלה הוא. או המדיר או המודר, כדמפרש. שואלו. שמותר לדבר עם המודר הנאה. בשוק. שהרי אסור ליכנס בביתו. שפיר. דחיותיה דידיה אפיק מנדריה, חיותיה דבריה לא אפיק. מאי שנא בנו. הרי נכסי החולה אסורין על המבקר ומותר ליכנס בביתו. מאי פסקה. אמאי פסיק שמואל ומוקים מתניתין דלא כברייתא.
<h2>דף לט:</h2>
על החולה. דאי בשנכסי חולה אסורין על המבקר ולא אדריה מן חיותיה, קסבר שמואל דאפילו יושב מותר, דהיכא דהוי חיותיה לא חל עליה איסורא כלל. ואע"ג דאפשר בעמידה מותר לו לישב. ובהא פליג שמואל אדעולא. ומסתברא דהילכתא כשמואל, דהא רבא מתרץ אליביה. תוספתא. מעידו. שהרי הוא חייב להעיד מה שיודע. נכנס. כגון דלא אדריה מן חיותיה. ומיירי בשנכסי חולה אסורין על המבקר. בשלומו. של זה האחר שיש לו בתוך ביתו. אי נמי שמי שאסר הנאתו על חבירו מותר לשאול בשלומו, שדבורו לא הויא הנאה גמורה ומותר. כתב הר"ם פרק ו' [הי"ח] מי שנשבע או נדר שלא ידבר עם חבירו הרי זה מותר לכתוב לו בכתב ולדבר עם אחר והוא שומע הענין שירצה להשמיעו. וכזה הורו הגאונים, עד כאן. מן התורה. נזכרת בתורה. ולאו למימרא שהיא מצוה דאורייתא, דמקרא לא מוכח דהוי מצוה אלא שדרך בני אדם לעשות כן. גדול חייב לבקר קטן והרבה פעמים ביום. ולוקמוה. ויקום מחליו. דבי רבי. דאמר בכתובות [ס"ח ע"א] נוטלת שניה עישור נכסים במה ששיירה ראשונה. ונמצא שלעולם יש שם מותר. גילו. בחרותו, הוא שנוטל אחד מס' בחליו.
<h2>דף מ.</h2>
באיש. חולה. לא יסעור. לא יבקר החולה. תרגום פוקד עון אבות [שמות ל"ד] מסער. רויחא דעתיה. וכסבור שנתרפא ולא יבקש רחמים עליו. תקיף. וכסבור שמת ולא יבקש עליו רחמים.
סהדא רבה. עדות גדול הוא לבני בבל שהיה מטר בארץ ישראל כשרבין מי פרת, שמי הנהר אינן רבין אלא ממי גשמים. ועיקר הא מילתא דרב לענין מילי דעלמא מתאמרה, כלומר כשיגדל פרת תשמחו ותדעו שמטר היה בארץ ישראל. מיהו נפקא מינה לענין טבילה, שמי גשמים מטהרין באשבורן, כלומר דקוו וקיימי, ולא בזוחלין. ומי הנהר מטהר בזוחלין. ואם גדול הנהר עד שהיה הרוב מי גשמים, נדון כולו כמי גשמים ומטהר באשבורן, ואם היה מיעוטו, נדון כמי נהר ומטהר בזוחלין. רב דאמר שגידול הנהר אינו אלא ממי גשמים, פליגא אדשמואל. והא דשמואל נמי לענין מילי דעלמא מתאמרה. מיהו אם רצה לומר לעולם אין הנהר גדל ממי גשמים אלא ממקורו נפקא מינה לענין איסורא שאפילו ירבו מימיו מטהר בזוחלין והוה פליגא דשמואל אדשמואל, אלא ודאי זה רצה לומר פעמים הוא גדל ממקורו בלא מטר הילכך לית כאן סהדא רבה. ואפילו שמואל מודי שלפעמים גדל ממי המטר, ויש לחוש שמא גידולו ממי המטר הוא. ולענין איסורא לא פליגי רב ושמואל. ופליגא דשמואל אדשמואל. לפרושי מילתא אתא כדפרישנא ולא קשיא דידיה אדידיה. זה עיקר הפירוש. אדשמואל דאמר שהנהר מתברכין מימיו וגדלים מעצמו. כיפיה כמו סלע שמימיו מכונסין שם ויוצאים לפעמים. אין המים. הנזחלים בנהרות מטהרין. בזוחלין. אלא באשבורן. דחיישינן שהנהר ההוא בא או ממי גשמים או ממים שנטפו ממעין ולא יטהרו אלא באשבורן, והיינו פליגא דידיה אדידיה, אם ר"ל שאין הנהר גדל אלא ממקורו, דכאן חייש למי גשמים, ולעיל אמר מכיפיה מבריך. פרת. שהוא ראש לכל הימים והנחלים, ואין לחוש שאלו המים באו מנוטפין, אלא כולן זוחלין. שהמים המנטפין מן המעין אין מטהרין אלא באשבורן. ואם חזרו ונתערבו עם הזוחלין מן המעין אם רבו הנוטפין על הזוחלין אינן מטהרין אלא באשבורן כמו גשמים.
<h2>דף מ:</h2>
וביומי תשרי. נמי שאינו גדל ממי גשמים כל כך שיהיו מי גשמים רוב. הילכך פרת ביומי תשרי כל המים הזוחלין ממנו יש להם תורת מעין. והוא הדין לכל נהר שידוע מוצאו שממעין פלוני הוא בא ואינו בא ממים נוטפין, כגון נהרות שלנו שידוע מקורם והמים נזחלים מהמקור, שמטהר בזוחלין כל זמן שלא יהיה גדל כל כך שיהיו מי גשמים רוב. ביומי ניסן. פירש רבינו שלמה [נדה ס"ז ע"א] לפי שנמחה השלג והקרח והיו גשמים הרבה ומגדלין הנהרות, והוו מי גשמים רובה ואינן מטהרין אלא באשבורן, וביומי תשרי, שהנהרות אינן יוצאין משיויין, והמים מטהרין בזוחלין, היה נותן מפץ בנהרות למטה מן המים מפני רקק, כדי שלא יהא הטיט חוצץ בהן. וכבר כתבנו בנדה פרק תנוקת דמייתי בגמרא להא דאבוה דשמואל, דהואיל ונכנס במים לא שייך ביה חציצה. ואית דמפרשי שהמפץ או המחצלת היה נותן על שפת הנהר, שכשיכנס בנהר לא ידבק טיט ברגליו, שיהא חוצץ בינו לבין המים. והר"ם נראה שפירש לפי מה שכתב במקואות פרק ט' [הי"ג] כשהמים היו יוצאים משויים בניסן מחמת הפשרות השלגים היה עושה להם מקואות, וכשהמים היו יוצאים משוויים בתשרי מפני מי גשמים, ולא היו גדולים כל כך שיוכל למשכן למקום אחר או שלא תהיה להם סכנה אם יטבלו בתוך הנהר, היה נותן מפצים בתוך המים ומקיפן סביב המים, והיו באשבורן. שהיה חושש שירבו נוטפין או מי גשמים על הזוחלין. ולקח ניסן ותשרי, שברוב יוצאים המים משיוויים בזמנים אלו.
גרסינן בפרק בתרא דבכורות [נ"ה ע"ב] תניא וכו'. הא דר' מאיר מילתא דאגדתא היא. מסייעא ליה לשמואל. לא אתברר לתלמודא עיקר פירושא דשמואל עד דמסיק ופליגא דשמואל אדשמואל, כדפרישנא. ומכל מקום מסייעא לשמואל, דודאי סבירא ליה שלפעמים גדל ממקורו, ופליגא דרב דסבר שאינו גדל לעולם אלא ממקורו. סבר לה כרב. אכתי לא אתברר לתלמודא פירושא דמילתא דשמואל, והיה חושב דקסבר שמואל שלעולם אינו גדל ממי המטר, והיינו דקאמר ואם זה רצה לומר שמואל. פליגא דידיה אדידיה. אלא ודאי לפעמים קאמר, ולענין איסורא חיישינן שמי גשמים נינהו, כדפרישנא. הילכך רב ושמואל ואבוה לענין איסורא לא פליגי. והכי דינא, כל נהר שאינו ידוע המשכתו ומקורו, יש לחוש שמא הוא בא או ממי גשמים או ממים נוטפין ממעין, ולא יטבלו בו אלא באשבורן או שימשכו ממנו שיעור מקוה או שיקיפו בתוכו מפצים ומחצלאות ויהיו המים נקוים בתוכו. וכל נהר שידוע מקורו והילוכו ואינו בא ממים נוטפין, כל זמן שלא יצא משיווייו טובלין בו בזוחלין. ואע"ג דאמרינן בפרק בתרא דבכורות [נ"ה ע"א] דדכרותא דימא פרת, ומאן דאמר לא שתינא ממיא דאתו מפרת אסור בכל מימות שבעולם ואיכא למיחש הכא דילמא מיא דפרת הוו השתא רובא מי גשמים, וכל מימות שבעולם אית להו דינא דמיא דפרת, הני מילי לענין נודר דהואיל ומקור כל המים הוא בא מפרת ואמר לא שתינא ממיא דאתו מפרת אתסר ליה בכולה מיא אבל לענין אשבורן וזוחלין אעפ"י שפרת עתה רובו מי גשמים אין אלו המקורות רובן גשמים שהרי לא נוספו המים ממה שהיו ואעפ"י שטבע מקורן בא ממי פרת אין המקרה הנמצא במי פרת נמצא במקורן. וזה אין בו ספק. ואית דמפרשי נהרא מכיפיה מבריך לעולם, ואין הנהר גדל לעולם ממי גשמים, ופליג דידיה אדידיה. ואית דמפרשי [הכי] ופסקי כקמייתא דשמואל משום דברייתא דר' מאיר דמעשר בהמה מסייעא ליה. ואית דמפרשי נהרא מכיפיה מבריך הכי, ופסקי כרב וכאבוה דשמואל, דהלכתא כרב באיסורי. ומה שפירשנו הוא הנאות לקיים דברי שמואל, ולא פליגי. וכן היא הלכה למעשה.
<h2>דף מא.</h2>
עני מדעת. שאין לו דעת. דדא ביה. שזאת בו, כלומר דעת. חלצתו. שהחזיקתו חמימות.
<h2>דף מא:</h2>
נפשות בחנם. כמו אם יש את נפשכם [בראשית כ"ג], ומתרגמינן אם אית רעוא ית נפשכון. אלא. כולה מתניתין בחנם איירי, ורפואת גופו שנותן הסם בידיו על החולה מותר דמצוה קעביד ואין לו ליטול שכר. ומסתברא דבמקום שנוטלין עליה שכר לא ישאר השכר ביד החולה הנאסר בהנאת הרופא, דהשתא מהנהו. אבל לא ירפא בידיו בהמתו בחנם, דהשתא מהנהו. אבל אומר. דדיבורו מותר למי שנאסר הנאתו, דבדיבור ליכא הנאה. אי נמי כדאמרינן באין מעמידין [ע"ז ז' ע"ב] גבי רפואת גוים, דכי היכי דשאיל לדידי שאיל נמי לאחריני, הילכך אעפ"י שמלמדו רפואה לא הויא הנאה גמורה. וטעמא דמילתא דרפואת גופו מותר, דמצוה קא עביד ואין לו ליטול עליה שכר. ורפואת בהמתו אסור, דמהני ליה שמרפא ממונו ולא עביד מצוה. וכולה מתניתין איירי באומר הנאתי עליך, דמודר הנאה הכי משמע. ואסור בהנאתו בין בגופו בין בממונו. מיהו הנאת גופו לא אסיק נודר למיסר עליה, אלא הנאה גדולה. וכל שכן דלא אסיק אדעתיה למיסר עליה הנאת גופיה ד(ל)הוי עליה מצוה למעבד. והנאה דממוניה אסר עליה בכל שהו, ואפילו כי עביד אין נוטלין עליה שכר אסר עליה דלא ליעכב עליה ההוא שכר. כן נראית שיטפה ופירושא דכולה מתניתין לפום כל שיטתא דגמרא דילן. ואע"ג דבירושלמי משמע לכאורה דאיכא שיטה אחרינא, הכי פירושא דירושלמי [נדרים פ"ד ה"ב]. כאן במדירו. כלומר מתניתין דתני אבל לא רפואת ממון, דהיינו בהמתו, איירי שהדירו אף מגופו. אבל אם לא הדירו אלא מממונו מותר בהנאה שעושה לו בגופו. וחד אמר. כלומר אף בשהדירו מגופו משכחת לה דמותר לרפאות בהמתו, דהא דתני אסור מיירי שיש שם מי שירפאנו. אבל אין שם אחר לרפאות בהמתו, אע"ג דאדריה מגופיה, מותר. דקסבר האי אמורא דרפואת בהמתו מצוה היא, דהואיל דאין שם אחר שירפאנה הוה ליה כהשבת אבידה ומותר. ומותיב אי בשיש לו מי שירפאנו אפילו רפואת נפשות נמי אסור, כלומר הואיל ואתה מחלק בבהמה בין יש לו מי שירפאנה ואין לו, באדם נמי נחלוק בזה ודברי הכל היא. דהא דתני ברישא דמתניתין מרפאהו רפואת נפשות מיירי אפילו אדריה מגופיה ואפילו יש שם מי שירפאנו. ומשני דאפילו הכי מותר, דאדם אית ליה מזלא, כדאמרינן בריש בבא קמא [ב' ע"ב] אינו זוכה להתרפאות מכל אדם. אבל בבהמה יש לחלוק בזה. כן נראה פירוש הירושלמי, דודאי ליכא מאן דאמר דרפואת נפשות לא הויא מצוה, והואיל ומצוה היא אפילו אדריה מגופיה מותר. ועוד דאי אמרת דהאי כאן דתני כל חד וחד איירי חד ארפואת נפשות, מאי קא מותיב אפילו רפואת נפשות נמי לא, הא אוקימנא בשאין שם מי שירפאנו, אלא לאו כדפרישנא. ומסתברא דהלכה כאמורא קמא, ורפואת בהמתו לא שריא אלא דאדריה מממוניה, דאמר נכסי אסורין עליך. אבל אדריה מגופיה דאמר הנייתי אסור עליך, אסור לרפאות בהמתו, דליכא מצוה ולאו השבת אבידה היא, דאפשר דמרפא לה ואפשר דקטיל לה. הילכך לא שייך בה מצוה דהשבת אבידה. אבל גבי אדם בספק נפשות שייך ביה מצוה, דכתיב והשבותו לו ודרשינן [סנהדרין ע"ג ע"א] לרבות אבידת גופו, כלומר שאם יראה הפסדו ויכול להצילו או בגופו או בממונו או בחכמתו מצוה עליו להצילו. וכן נראה דעת הר"ם, שלא הביא כלל הירושלמי. ובעל התשלום הביאו, ונראה שפירשו בענין אחר, ולא נתבררו לי דבריו.
אמבטי. טינא בלעז. גדולה. שיש שם מים הרבה, ואין כאן הנאה. בקטנה. לא שכשנכנס במים מגביה עליו המים. בימות החמה. מותר לישן עמו במטה, שהחימום שמחממו אין לו הנאה. תמחוי. מפרש בגמרא. גדולה. מטה רחבה מותר. והוא שיתרחקו זה מזה, שאין מחממין זה את זה, וליכא הנאה. בימות החמה. דאית ליה צער בחימומו. ומזיע. אשטובא בלעז, ואין בה מים. וכשנכנס שם ליכא הנאה אלא צער, שמקררו ונוטל חלקו מחום המזיעו. והלכה כרבי יהודה. ואעפ"י שלא הביא זה הר"ם [נדרים פ"ו ה"ט], אלא כרבי יהודה דמתניתין, משום דמטה גדולה לאו ישן עמו הוא דודאי במרוחקין איירי. ומזיע ודאי צערא אית ליה וודאי מותר. מטה ושלחן. כל הני מיירו שאינם מהאוסר, אלא מבעל הבית הם. על השלחן. זה בפני עצמו וזה בפני עצמו. מן התמחוי. כלי שנותנין בו מזון לשניהם. איכא מאן דאמר שהטעם שמה שנותנין שם הוא משניהם, ושמא יאכל ראובן הנאסר בנכסי שמעון יותר משמעון, ונמצא שמחלק שמעון נהנה. וזה אינו, שהרי אין להם במה שמניחין לפניהם אלא מה שאוכלים. והואיל ואוכל שמעון מה שיטב לו אין לראובן שום הנאה ממנו. והר"ם [שם] פירש שמא יקרב אותה שמעון לפני ראובן, אי נמי שיניח שמעון החתיכה היפה ולא יאכל ממנה כדי שיאכל אותה ראובן. ורבינו שלמה פירש שמא יתן שם בעל הבית חתיכה יפה לכבוד שמעון ויאכלוה שניהם, ונמצא שנהנה ראובן כשמעון. לבעל הבית. פירש הר"ם אם אכל שמעון בקערה אחת לבדו אעפ"י שיודע שכשיסלקנה בעל הבית מלפניו יניחנה לפני ראובן, מותר לראובן לאכול ממנה, ואין לחוש שמא יניח שמעון נתח טוב לראובן, דהואיל ולא אכלו יחד ודאי אכל שמעון כל מה שרצה. ורבינו שלמה פירש שאחר שאכלו האורחין מביאין המותרות שעשו לבעל הבית, ואם באו המדיר והמודר אחר שסלקו המותרות מלפני האורחין, מותר שיאכלו שניהם בקערה אחת מאותן מותרות, דבאותו מותר לא עבדי שום ריבוי. ואית דמפרשי דרכם היה אחר שאכלו האורחין היו נותנין לפניהם לכבוד התבשיל שעשוי לצורך בעל הבית ובני ביתו, ולפעמים אוכלים ממנו מעט, ומיד נותנים אותו לבעל הבית. ומאותו תבשיל אוכלים שניהם יחד, שלא הושם המאכל לצרכם. וזה הוא לפירושא קמא.
אבוס. כלי גדול שנותנין שם פירות לפני הפועלים. ואסור מטעמא דפרישנא בתמחוי. באומן. שורה. לא יעדרו שניהם בשורה אחת, שכשהם קרובים מרפי ארעא חד לחבריה ומסייעין זה לזה שנוח לו לחפור כד מרפי ארעא.
<h2>דף מב.</h2>
לא ירד. הנאסר, שהרי אסור ליכנס בתוך שלו, כדמפרש בגמרא. מן הנוטות. הפירות הנוטים חוץ לשדה. ובשביעית. אם הגיעה שביעית שהפירות הפקר, ומותר בהן ואסור בכניסת השדה. מאכל. ומותר בכניסת השדה ואסור בפירות שהם שלו. כשיצא מרשותו. כגון הכא דבשביעית יצאו מרשותו. בנכסים אלו. לשמעינן ר' יוחנן וריש לקיש דאפילו אמר נכסים אלו, דמשמע לעולם, אפילו הכי אמרינן בסתם אין אדם אוסר, וכל שכן כי אמר נכסי, דמשמע כל זמן שהם שלו.
<h2>דף מב:</h2>
שאני התם. כלומר אי משום הא לא איריא, דהתם קאמר בהדיא, אבל הכא דאמר סתם ולא אמר ליה נכסי עליך לפני שביעית ובתוכה קסברי ר' יוחנן וריש לקיש דאין אדם אוסר אפילו בנכסים אלו. קשיא. ליפלגי בנכסים אלו. ומסיק דבנכסים אלו לא פליגי, ובחייו ובמותו דקאמר כגון שאומר הנייתי אסורה עליך, דצריך לפרש בחייו ובמותו, דהנאתי כנכסי הוא, משום הכי צריך לפרש בחייו ובמותו, דהוי כנכסים אלו, הואיל ופירש ודוקא למה שפירש כדלקמן. ולא שנא נכסי. כלומר דנכסי [לא] משמע איסורא אלא כשהם שלו. ביתך. משמע כל זמן שהוא שלך. וכי אמר מדיר נכסי, הוי דומיא דכי אמר נודר ביתך. בנכסי. דנכסי לא משמע אלא כל זמן שהם שלו. ואע"ג דאמר אלו, דאלו אתא למעוטי שלא יאסר בשאר נכסיו. בנכסים אלו. דנכסים לא משמע איסורא עד דאמר אלו, דמאיזה נכסים קאמר. ומשום הכי הזכיר עתה אלו בנכסים ולא בנכסי. מיהו אע"ג דאמר נכסי אלו מותר בהן לכשיצאו מרשותו, עד דפריש בהדיא, כדפרישנא שבכל השיטה לא דקדקנו אלא נכסי ונכסים. וזה אין בו ספק. והזכיר דברי ר' יוחנן וריש לקיש אעפ"י שהם אמרו כך, כי היכי דלא תטעה ותאמר דבנכסי אלו איירו. ולא פליגי. דמר אמר חדא ומר אמר חדא. ארעא נמי. דהואיל והפקירה תורה הפירות הפקירה כניסת השדה, שהרי אי אפשר לאכול הפירות בלא כניסת השדה. על הגבולין. דוקא תני מתניתין דאסור ליכנס, דהואיל ויכול לתלוש בלא כניסת השדה אסור ליכנס, אבל עומד תוך השדה מותר ליכנס. ר' שמעון. אמר אפילו בשאין עומדין על הגבול נמי אסור ליכנס, שמא ישהה לעמוד שם אחר אכילה. ושלא לצורך אכילה לא אפקריה רחמנא. ישאילנו. כלים. שאלה שייך בדבר החוזר בעיניו.
<h2>דף מג.</h2>
בשלמא לא ישאילנו. והוא הדין דמכולהו בעי. ולקח הנזכר ראשון במשנה. אינה פנויה. אני עושה בה מלאכתי. קונם. שכעס עליו על שלא הלוה אותה לו. אם היה. כלומר אם השאיל אותה לאחר זמן. ורבינו שלמה פירש לא תחשוב שאני שואלה לחרישה, שאם תשאיל אותה לי קונם וכו', והשאילה לו. הוא אסור. טעם המשנה דודאי כיון במה שהורגל. איש פלוני מודר. הוא נותן אם רצה להשען במדיר שיתן לו. ונוטל מזה. כלומר אם רצה ליתן לו מותר, שאין זה אלא כפורע חובו, דלא יהיב ליה בשליחותיה ולא מחייב לשלומי ליה מידי. ופירוש אם נתן לו החנוני מותר למדיר אם ירצה לפרוע החנוני. ואוקימנא בפרק המדיר [כתובות ע' ע"ב] דכל שכן כל הזן אינו מפסיד דשרי. אבל כל השומע קולו יזון לא, דשליחותיה עביד. מותר בה. דכבר בהיתירא אתא ליד ... אחר, ולא מצי למיהב ליה במתנה ... שכבר נסתלק שמעון שנכסיו אסורין לראובן משעה שהפקיר. הילכך לא זכה זה בשלו. אוסר. בגמרא מפרש. לרשות מקבל. לא יצתה מרשות נותן ולא הויא מתנה עד שיזכה בה המקבל. לרשות זוכה. לא יצתה מרשות מפקיר ולא הוי הפקר עד שיזכה בה הזוכה. ומכח איסורא אתא לידיה. נוטל ואוכל. כשהפקיר שמעון. וא"ר יוסי בברייתא. אימתי. אני אוסר. (שנדרן) שנדרו. וחל האיסור במה שהפקיר. לרשות זוכה. לא יצא מרשות המפקיר ולא הוי הפקר. האיסור חל בכל ממונו, וההפקר ממונו הוא עדיין. אלא ודאי לאו טעמיה דר' יוסי דנימא דממונו הוא כל זמן שלא זכה בו. אלא ודאי כבר יצא מרשותו ונסתלק קצת משעה שהפקיר, ואפילו הכי קאסר ר' יוסי כשהאיסור חל במה שהפקיר, אי משום דבעינן שיזכה בו תחלה מי שלא נאסרה עליו הנייתו כלל, או משום דבעינן שיסתלק מכל וכל. ואית לן למבעי טעמיה.
<h2>דף מג:</h2>
הוא מותיב. לעולם טעמיה דרבי יוסי דלא יצא מרשותו עד שיזכה בה הזוכה. ומשום הכי קאמר דכשהפקיר קודם שיאסור מותר אעפ"י שאסר קודם שיזכה, שאין דעתו שיחול איסורו על מה שהפקיר כבר. לראשון. שכיב מרע שכתב מקצת נכסיו לאחד, הואיל ושייר לעצמו, אם קנו מידו קנה ואם עמד אינו חוזר. ואע"ג דלא אתא לידיה עדיין. והיכי אמר ר' יוחנן דבמתנה עד דאתיא לרשות מקבל הויא ברשות נותן, הרי כי האי גונא נסתלק הנותן מיד. דבית חורון. לעולם במתנה איכא אנפא דקני ונסתלק הנותן אע"ג דלא אתא לידיה דמקבל כדאמרינן, ובהפקר קסבר ר' יוסי דלא מסתלק מפקיר לעולם מכל וכל עד דאתי לידיה דזוכה מן התורה, שכל זמן שלא זכה בו אחר יכול לחזור בו מהפקרו. הילכך בעינן שיסתלק מפקיר מכל וכל, דהיינו שלא יוכל לחזור בו, או שיזכה בו אחר תחלה ואחר כך יבא ליד הנאסר. ואע"ג דמדרבנן אמרינן דלאחר ג' נסתלק ולא מצי למהדר ביה. והטעם כדי שלא תשתכח תורת הפקר כדלקמן, הכא הואיל וליכא בהדיה אלא מודר אוקמוה אדאורייתא ליסתלק, ויוכל לחזור בו עד שיזכה בה הזוכה, ואסור לזכות בו המודר דקאמר ר' יוסי אפילו לאחר ג', דמכח איסורא אתא לידיה. והאי דאוקמה אדאורייתא, שמא לא הפקיר אלא כדי שיזכה בה המודר דומיא דמתנת בית חורון שלא נתן אלא בשביל בנו ולא הוי הפקר. ורבנן סברי דמן התורה אינו יכול לחזור בו, ונסתלק מפקיר מכל וכל. ואע"ג דאמר לקמן דתוך ג' יכול לחזור בו, הני מילי במפקיר שדהו שלא להפטר ממעשר מפני הרמאין, אבל הכא לא שייך האי טעמא ונסתלק מיד ומותר בו הלה מיד. ולא דמו לבית חורון דהתם פריש בהדיא שבשביל שיבא הנאסר ויאכל נותן לו, והכא לא פריש אלא שהפקיר סתם ולא גזרינן סתם אטו מפרש. כל שלשה ימים. יכול לחזור ממה שהפקיר, הואיל ולא זכה בו אדם, וחייב במעשר. אין יכול. אעפ"י שלא זכה בו אדם. וקס"ד דתלמודא דהא אתיא כרבנן דאמרי דמדאורייתא אעפ"י שלא הגיע ליד הזוכה הוי הפקר ונסתלק מפקיר ופטור מן המעשר. ומפני הרמאין דמפקרי לפטור המעשר והדרי בהון אמור רבנן דכל ג' ימים יכול לחזור בו אם לא הגיע ליד הזוכה כדלקמן.
<h2>דף מד.</h2>
מופקרת. לזמן קצוב. עד שלא זכה. וקס"ד דתלמודא דהא אתיא כר' יוסי דאמר כל זמן שלא הגיע ליד הזוכה אינו הפקר גמור ויכול לחזור בו. רישא וכו'. תיובתא היא כדפרישנא. דלא שכיחי. כלומר רבנן סבירא להו כדפרישנא דמן התורה הוי הפקר ופטור מן המעשר, אעפ"י שלא הגיע ליד הזוכה. מיהו מפני הרמאין אמור רבנן דכל שלשה ימים יכול לחזור בו אם לא הגיע ליד הזוכה. ומי שהפקיר לזמן קצוב, הואיל ולא הפקיר כדרך המפקירין, מודו רבנן דלעולם יכול לחזור בו וחייב במעשר, דלא שכיחי אינשי לאפקורי הכי, הילכך אין לו תורת הפקר שלא יוכל לחזור בו.
ריש לקיש וכו'. ר' יוסי דקסבר כל זמן שלא הגיע ליד הזוכה אינו הפקר גמור ויכול לחזור בו, והיינו דתני סיפא עד שלא זכה יכול לחזור בו, ואפילו לאחר שלשה ימים, דהואיל והפקר לזמן קצוב מילתא דלא שכיחא היא העמידוהו חכמים בדין תורה. ורישא דאיירי בהפקר מצוי, משום הכי קאמרינן דלאחר ג' אין יכול לחזור בו ופטור מן המעשר, כדי שלא תשתכח תורת הפקר, שכל אדם יחזור ממה שהפקיר, ולא יהא הפקר בעולם. משום הכי הפקירו חכמים ממונו ואמרו שחזרתו אינה כלום מג' ימים ואילך, ופטור מן המעשר בדין תורה דהפקר בית דין הפקר. אי הכי. איכא מאן [דמפרש] דבין לרבנן בין לר' יוסי מקשי, לרבנן כדין תורה, לר' יוסי כדי שלא תשתכח תורת הפקר, שכל אדם יחזור בו תוך ג'. מפני הרמאין. שמפקירין לפטור פירותיהן ממעשר, וכשבאין בני אדם לזכות בהן אומרין להם חזרנו מההפקר. והם חושבים דהואיל וחזרו מהפקרן לא יוכלו לזכות בפירות. ונמצא שאלו הבעלים פוטרין פירותיהן ממעשר, דחזרתן אינה כלום כדין תורה, משום הכי תקנו חכמים שאם יחזרו תוך ג' יהא חייב במעשר. ולר' יוסי משום הכי העמידו הדבר על דין תורה שיוכלו לחזור ולא יהא ההפקר כלום ויתחייבו במעשר. וסתמא דמילתא דתוך ג' ימים יזכו בני אדם בהפקר. ומותיב לרבנן אם דאורייתא הוי הפקר אעפ"י שחזר ופטור, אמאי תקנו חכמים שיעשר, הא אתי לידי תקלה. דלמא אתי לאפרושי. ממה שהוא חייב מן התורה על זה ונמצא טבל ביד כהן, או מזה על מה שהוא חייב מן התורה ונמצא טבל ביד ישראל. ולר' יוסי לא קשיא מידי דר' יוסי סבר דתוך ג' ימים או הפקר שאינו מצוי נשאר בדין תורה שיכול לחזור בו, הפקר מצוי מג' ימים ואילך הפקירו חכמים ממונו, וחזרתו אינה כלום ופטור מן התורה, דהפקר ב"ד הפקר. ורבינו שלמה גריס אבל דאורייתא לא הוי הפקר. כלומר כל זמן שיחזור בו. ולר' יוסי מותיב אמאי פטרוהו ממעשר משום כדי שלא תשתכח, שמא יפריש מזה ההפקר על עציץ שאינו נקוב שהוא פטור מן התורה, ונמצא מפריש מהני פירות דהפקר שהם בני עישורי מן התורה על זה העציץ שהוא פטור מן התורה. כי מעשרת. מזה ההפקר. ופי' שלא לשכח אמור רבנן שלא יחזור בו. מיהו אם חזר בו חייב במעשר מן התורה. ולא נתבררו לי דבריו כלל, דאם כן אין כאן תקנה כלל. ועוד דהואיל ומן התורה חייב אמאי אמרינן ליה עשר מיניה וביה, נימא ליה עשר מיניה בתורת חייב. ועוד הוא עצמו פירש אין יכול לחזור בו ופטור מן המעשר. סוף דבר, דבריו הם מבולבלים מאד. ומה שפירשנו הוא העיקר.
<h2>דף מד:</h2>
ובצרו. שחזר בו מהפקרו ובצרו בתורת שלו, שלא הניח ליכנס שם אדם. לעולא. דמוקים לברייתא כרבנן, הא נמי רבנן היא, ופטור מן התורה, דחזרתו תוך ג' ימים מן הדין לאו כלום הוא, ופטור דתני הכא מן התורה וחייב מדרבנן. אלא לריש לקיש. דמוקים לה כר' יוסי, אמאי תני הכא פטור, הא מדאורייתא ומדרבנן חייב, דהא למחר קתני. אמר לך. אע"ג דאוקימנא לההיא דלעיל כר' יוסי, הא ודאי רבנן היא.
<h2>דף מה.</h2>
ואיבעית אימא. דהא נמי רבי יוסי היא, וכי אמר ר' יוסי דלא הוי הפקר עד שיגיע ליד הזוכה, הני מילי כשלא הפקיר אלא בפני שנים, אבל בפני שלשה מיד הוי הפקר, והכא מיירי דאפקר בפני שלשה. דא"ר יוחנן וכו'. הוי הפקר מיד. לא הוי הפקר. עד שיגיע ליד הזוכה. וסבירא ליה כר' יוסי. אפילו באחד. הוי הפקר מיד, אעפ"י שלא הגיע ליד הזוכה. וריב"ל סבירא ליה כרבנן. אשתכח השתא אליבא דדברי הכל, כל הפקר שאדם עושה, לא שנא לזמן קצוב ולא שנא בינו לבין עצמו או בפני שנים או שלשה, הוי הפקר, ואם זכה בו אחר קודם שיחזור בו זכה. מיהו אם יכול לחזור בו אם לאו, פלוגתא דר' יוסי ורבנן וב ... לעתם, והלכתא כרבנן. וענין מפקיר ליחידים ולא לכל אדם ביארנו בפרק אלו מציאות [ב"מ ל' ע"ב]. הילכך מי שהשכיר בהמתו לגוי ועושה בה מלאכה בשבת אין לו תקנה אלא שיפקירנה אפילו בינו לבין עצמו נסתלק הימנו ואינו עובר עליה, ואם זכה בה אחר הרי היא שלו כדאמרינן בשבת פ"ק לב"ש דאית להו שביתת כלים דמפקר להו אפקורי.
לחצר. המשותפת. דזה נכנס לתוך של זה. וחצר מקרי מה שלפני הבתים, ומה שלאחר הבתים נקרא רחבה. ולכל דין אחד לזה הענין, כמו שביארנו פרק חזקת הבתים [ב"ב נ"ז ע"א]. רבי אליעזר אומר. שמותרין ליכנס, שיכול לומר כל אחד ואחד לתוך שלי אני נכנס, הואיל ואין עושים שם תשמיש קבוע.
<h2>דף מו.</h2>
להעמיד ולגדל. כל הני תשמיש קבוע נינהו, וכיון דקבע להו מקום ודאי נראה כמשתמש בשל חבירו. היה אחד. כאן אשמעינן פלוגתייהו אפילו כשלא נאסר אלא האחד בחבירו וחבירו מותר בו. וכופין. פי' אתאן לרבנן, הואיל ואסור ליכנס כופין אותו שימכור חלקו לחבירו שהוא מותר ליכנס ואל יכנס לחצר. ואית דמפרשי דדברי הכל היא, ואפילו רבי אליעזר קאמר לה, והטעם שמא ישתמש בחצר תשמיש האסור לו. וזה הפירוש סותר הירושלמי, כמו שנבאר לקמן. היה. כאן אשמעינן פלוגתייהו כשאחד מן השוק נאסר באחד מהן. בנדרו. פירוש שאסר על עצמו מדעתו ממון חבירו, הוא דקאמרי רבנן דאסור ליכנס בחצר השותפות, אבל הדירו זה את זה, שכל אחד אמר לחבירו הנאתי אסורה עליך, מודו רבנן דמותרין ליכנס דכאנוסין הם ויכולים לומר בתוך שלי אני נכנס. והאי דקתני נדרו דוקא הוא. או דלמא נדרו לאו דוקא, דבין נדרו מעצמן או הדירו זה את זה לא שייך הכא אונס כלל להתירו ליכנס, דהואיל ונאסרו קסברי רבנן דאסורין ליכנס. והאי דנקט נדרו אתא לאשמועינן שאפילו כשהוא אסר עליו הנאתו ואיכא למימר שלא היה בדעתו שיאסור על עצמו את שלו, אפילו הכי אסור. וכל שכן הדירו, שלא היה האיסור תלוי בדעת הנאסר אלא בדעת האוסר, ואסר עליו כל מה שתגיע לו הנאה ממנו. תא שמע. דקתני מודר ופליגי. תני נדור. שאסר על עצמו הנאת חבירו, ועדיין תבעי אי נדרו דוקא או לא. הכי נמי. דמתניתין כולה איירי בנדרו, אבל בהדירו תבעי אי פליגי רבנן או לא. דנדר הוא. מדעתו, היינו דכופין לרבנן, כדפרישנא שהרי הוא אסר על עצמו מדעתו, והואיל ואינו יכול ליכנס לשם כופין אותו שימכרנו. דאדריה. חבריה. דמדתני ברישא היה אחד מודר ולא תני בסיפא כופין המדיר ותנא הנודר, ש"מ דהנאסר קאמר דכופין למכור חלקו לאוסר. אמאי כופין הרי הוא לא נדר והאחר אונסו באיסורו שימכור לו חלקו, ומעתה כל אדם שיהיה לו שותפות בחצר עם חבירו יאנוס חבירו שימכור לו שיאסור אותו בנכסיו ויכוף אותו למכור חלקו. ואדרבה היה לנו לכוף את המדיר דבהא אפילו רבי אליעזר מודי, שהרי הוא מעכב עליו לעשות תשמיש קבוע ברשותו, כדאיתא בירושלמי. אלא ש"מ מתניתין כולה איירי דנדר הוא, ותבעי בהדירו אי פליגי. הילכך לפום שיטה דגמרא דילן כולה מתניתין איירי דנדר הוא. ולרבנן כופין הנודר שימכור חלקו, כפירוש רבינו שלמה. אבל לרבי אליעזר אין כופין אותו, שהרי מעצמו נדר, והרי הוא מותר ליכנס. אבל הדירו חבירו, דברי הכל הוא דכופין המדיר למכור חלקו, שהרי מעכב חבירו כשאסר עליו נכסיו מלעשות בחצר תשמיש קבוע. והשתא לא פליג גמרא דילן עם הירושלמי לענין דינא. דתני בתוך שלי וכו', אלא שמפרש היה אחד מהן מודר, שהדירו חבירו. ומפרש כופין את הנודר, כמו המדיר. ואפילו רבי אליעזר קאמר לה. ואתמר כופין. כלומר הרי שניהם אסורין ולמה כופין, ואי אסיפא קאי אמאי כופין, מה לו להשתמש ברשות שאינה שלו, אלא ודאי אמציעתא קאי. לא, לא אמר רבי אליעזר דכופין, שהרי מעצמו נדר, אמאי כופין אותו, יכנס בחצר ולא ישתמש. ולא פליג גמרא דילן וגמרא דבני מערבא לענין דינא כלל כדפרישנא. ודעת הר"ם פרק ז' [נדרים ה"ה] כמה שפירשנו. והביא לשון המשנה כפשוטה. ופירש וכופין את הנודר, המדיר. וכתב בתחלה ונדר אחד מהם שלא יהנה בו חבירו. ואפסיקא הלכתא כר' אליעזר. ולא דק פירושא דמפרשינן, דהאי וכופין אפילו ר' אליעזר קתני לה, ואפילו נדר מעצמו כופין, הוצרכו לומר דגמרא דילן פליג אירושלמי, ועליהם להביא ראיה.
תוספתא [פ"ב הי"א] כשם וכו' רגיל להדיר אחרים. פירוש כי מדיר שותפו כופין אותו מיד, שהרי מעכב עליו להשתמש שם תשמיש קבוע. וכי מדר אינשי דעלמא כופין אותו אם הורגל בכך, שהרי מעכב על שותפו שלא ישתמשו בני אדם שהוא רוצה שיהנו מנכסיו בחלקו. ובעין אי פליגי עליה דרבי אליעזר לא אפשיט. ואית דמקשו ליפשוט ממתניתין דלקמן, הריני עלך חרם ואת עלי, שניהם אסורין בבית הכנסת, ואי מודו ליה בהדירו הא מאן קתני לה. ומתרצי דלמא הכי קאמר, שניהם אסורין בדבר שיש בו דין חלוקה, ואסורין בבית הכנסת, אהרי את עלי קאי, שאסר הוא על עצמו הנאת חבירו. ועיקר התירוץ הוא דההיא אפילו רבי אליעזר היא, ולעמוד שם ולהתפלל קאמר, כדלקמן.
<h2>דף מו:</h2>
כדי חלוקה. ד' אמות לכל אחד ואחד. ומשום הכי אמרי רבנן, הואיל ואפשר בחלוקה אסור. וקתני דאסורין בבית הכנסת. ומאן קתני לה. בשאין בה. הוא דקשרי ר' אליעזר. אית דמפרשי ומאן תנא אסורין בבית הכנסת רבנן, הילכך לרבי אליעזר מותרין בבית הכנסת, וכן כתב בעל התשלום. ולא נהיר, דאמאי מותר, הרי אפילו באין בה דין חלוקה אסור בתשמיש קבוע, ואינו מותר אלא בכניסתו דרך שם לבתים. וכשהם יושבים בבית הכנסת ולוקחים שם מקום, אין לך מקום תשמיש גדול מזה. אלא ודאי הכי פירושה, הרי בית הכנסת דקאסר ולא פליג בין בכניסה בין בתשמיש, ומאן קתני לה דאסר הכניסה כשאין בה דין חלוקה. ומתניתין דבית הכנסת דברי הכל ואף הכניסה אסורה, דלר' אליעזר ... נהי שהכניסה והיציאה מותרת מיהו לישב שם ולקחת שם מקום אפילו לרבי אליעזר אסור. ותשמיש בית הכנסת לשבת שם הוא. והואיל ואינו יכול להתעכב שם במקום אחד אף כשהוא בבית הכנסת, שתשמיש בית הכנסת לעמוד שם ולהתפלל. וכן דעת הר"ם שכתב המשנה כמו שהיא [נדרים פ"ז ה"ב], ולעמוד שם ולהתפלל קאמר. הלכה כרבי אליעזר. וכן הלכתא כדאמרינן, דהואיל ואסיק רבינא בפרק שור שנגח את הפרה [ב"ק נ"א ע"ב] דרבי אליעזר סבר יש ברירה, האי לדנפשיה עייל והאי לדנפשיה עייל. ורבנן סברי אין ברירה. וקיימא לן בעלמא [ביצה ל"ח ע"א] בדאורייתא אין ברירה, [אלמא] לית הלכתא כרבי אליעזר דקיימא לן כרבינא דהוא בתרא. ואיכא מאן דאמר דהואיל ורב הונא ורבי אלעזר סבירא להו דהלכה כרבי אליעזר, ולאו בברירה פליגי, דאם כן אפילו תשמיש קבוע ואפילו יש בה דין חלוקה הוה שרי רבי אליעזר. אלא טעמיה דרבי אליעזר דהואיל ואינו לוקח שם תשמיש אין לו כח לאסור לו כניסתו, הואיל ואינה ראויה ליחלק. דהואיל ויש לו חלק בחצר, כל אחד ואחד בשלו נכנס. דמשום כניסה אינו נראה כמשתמש בשל חבירו. ומשום הכי קבעי הלכה כותיה. והוו להו תרי לגבי רבינא ומסתבר טעמייהו, ובפרק חזקת הבתים נמי משמע דלאו בברירה פליגי. ואע"ג דרבינא בתרא הוא לא דחינן מסקנא דהני תרין אמוראי משום שקלא וטריא דרבינא. והעיקר דרבינא ורב הונא ורבי אלעזר לא פליגי, וברירה דהתם לאו ברירה דעלמא היא. ורבי אליעזר מודה בברירה דעלמא דבדאורייתא אין ברירה, כמו שכתבנו שם. וכולי עלמא מודו דהלכתא כר' אליעזר. וכן פסק הר"ם [נדרים פ"ז ה"ד]. ורבינו חננאל פסק התם כרבנן. ולא נהיר כדכתבינן התם. הילכך הכי דינא, כשיש בה דין חלוקה אסורין ליכנס בחצר. דבהא אפילו רבי אליעזר מודה. וכשם שאסורין בחצר כך אסורין ברחבה שאחורי בתים, כמו שביארנו פרק חזקת הבתים [ב"ב נ"ז ע"ב], דהלכה כרבינא כמו שביארנו שם. אין בה דין חלוקה מותרין ליכנס אפילו בחצר כרבי אליעזר.
ויש לו. לשמעון שנאסר בו ראובן. לשליש ולרביע. לאו דוקא [אלא] כלומר שהניח לעצמו חלק קטן בגוף המרחץ. אבל בבצים. שלא השאיר לעצמו אלא שיכול לייבש במרחץ ביצין של יוצר או כלים של חרס שלא נתייבשו בתנור, לא הוי תפיסה ומותר. אביי אמר וכו' בטסקא. ששכרו בדמים ואין לו למשכיר שום תשמיש שם. ואית דגרסי אבל בבציר מהרביע לאו תפיסת יד מעליא היא ומותר, וכן נראית גרסת הר"ם [פ"ו הי"ב]. ופסק כאביי. ומסתברא דהלכה כאביי, שאם שייר כלום ואפילו לייבש ביצים אסור.
<h2>דף מז.</h2>
שאתה. במתניתין חזינן שאדם אוסר על עצמו נכסי חבירו אעפ"י שיצאו מרשותו. אבל בעל הנכסים מי יכול לאסרן על חבירו לאחר שיצאו מרשותו. קונם. הנייתי אסורה עליך. יירשנו. שזה כמי שאמר נכסי אסורין לך. ש"מ אדם אוסר. דהא אוקימנא בפרקין דלעיל [מ"ב ע"א] דבחייו ובמותו דקאמר בהדיא משום דאמר הנייתי אסורה עליך כקרבן, והנייתי כנכסי הוא, וכי פריש בהדיא הוה ליה כמאן דאמר בסתם נכסים אלו לגבי מיתה. אבל אם מכרן ודאי מותר בהן. ושמעינן מהא היכא דאמר נכסי אסורין עליך, ואתני בהדיא אפילו לאחר מכירה או אפילו לאחר מתנה או אפילו לאחר מיתה, במאי דאתני בהדיא אסור, ובמאי דלא אתני מותר דהא נכסי קאמר. ירושלמי [נדרים פ"ה ה"ג] ביתך משמע כל זמן שהוא שלך, ואפילו נפל ובנאו, זה משמע קודם שנפל, אבל נפל ובנאו אחר הוא. תנן התם. לקמן בפרק הנודר מן הירק [נ"ז ע"א]. קונם פירות האלו. אסורין כקרבן. חילופיהן. אם מכרן בדמים או החליפן בדבר אחר, אסור בחליפין ובמעות. בעי רמי. האי טעמא דמתניתין דאסר בחליפין משום דהואיל ונאסרו הפירות האלו הוה ליה כאילו אסר בהדיא החליפין גבי דידיה כשהוא אסר הפירות על עצמו נוכל לומר דהוה ליה כאילו פירש ואסר החליפין. ויכול לאסרן שהרי יכול לאסור פירות חבירו עליו, שהוא אדון עצמו, והואיל ואמרינן שאף בחליפין אסר עצמו, משום הכי אסור בהן, ואעפ"י שלא החליף עדיין. אבל גבי הדירו חבירו, אעפ"י שהחליפין במשמע הלשון, הלא בשעת האיסור לא היו החליפין ברשותו, אלא של חבירו היו, ואין לו כח לאסור פירות ראובן על לוי.
<h2>דף מז:</h2>
או דלמא. טעמא דמתניתין דאסר בחלופין הוא דהואיל ונאסר בפירות נאסר בסתם בכל דבר שיבא מכח הפירות, דמה גידולין נאסר בהם בסתם מפני שבאין מכח הפירות והטעם דגוף הפרי הם, הכי נמי כי אמר קונם פירות האלו עלי, שאסר הפירות עליו או לפיו כקרבן, יש דין הפירות לחלופין לאסר בחליפיו כמו שיש לגידולין תורת הפרי לאסר בגדוליו. קונם. כלומר הנאה שיש לי מממונך, כגון מנכסי מלוג שלה או ממעשה ידך, תהא אסורה עלי כקרבן. כיצד יעשה שיהא אוכל פירות נכסי מלוג. לוה. מאחרים. והם באין ונפרעין מאותן הפירות. מזה. מזה הדבר שנאסר בו. ואמאי באין ונפרעין משם, אם נפרעין משם הוה לה הלואה, שהלווהו חלופי זה האיסור. ואמאי מותר בזה הענין במה שנאסר, הלא כמו שנאסר בפירות נכסיה נאסר במעות ההלואה שהם חלופי הנכסים שנאסר. אלא ש"מ דחילופין לאו כגידולין הן. וטעמא דנאסר בחליפין כי אסר פירות על עצמו, משום דהוה ליה כאילו פריש בהדיא החילופין, וכי אסר על עצמו החליפין לא נאסר במעות ההלואה, שאינם בכלל חליפין. אבל כי אמרינן שיש תורת גדולין לחליפין, כשם שנאסר בפירות נאסר בכל מה שיבא לידו מכח אותן נכסים. ומעות ההלואה באו לו מכח אותן נכסים, שהרי נפרעו מאותן נכסים שנאסר בהם. ושני רבא לעולם אימא לך דבאיסורי הנאה כשם שהגדולים אסורין מכח הפרי כך החלופין אסורין מכח הפרי. מיהו החלופין אינן אסורין אלא ליהנות בחליפין, אבל אם עבר ונהנה נהנה. והכא לעולם בדיעבד הוא, דהואיל ולא לוה שלא יפרעו אלא מאותן נכסים אלא לוה סתם, נמצא שבשעת ההלואה ליכא איסורא, דאכתי ליכא חליפי. ואחר שנעשית ההלואה אעפ"י שהם באין ונפרעין מהנכסים שנאסר בהם, ונמצא דמאי דשקל מינייהו הוו חליפי מה שנאסר בו למפרע, הוה ליה בדיעבד. דמלוה להוצאה ניתנה [קידושין מ"ז ע"א], וכאילו הוציאה דמי. ובההיא שעתא שהוציאה, דהיינו כשלוה, ליכא איסורא לנאסר. ובשעת פירעון הוא אינו עושה דבר אסור. משום הכי מותר בזה הדרך ליהנות במה שאסר. ורבינו שלמה לא פירש כלום בזאת הבעיא, ולא בקונם שאני נהנה לך, אלא שכתב אמר רבא, כלומר לעולם אימא לך דכגדולין הם והאי דלוה ואוכלת, דלמא לכתחלה הוא דאסור ללות על נכסיו, עד כאן. ואם פירש רבינו שלמה שהוא הדירה מנכסיו, איך לא ביאר באיזה דרך חל הנדר, דהא משעבד לה מן התורה כדאיתא בהמדיר [כתובות ע' ע"א]. ועוד דכל שלשים יעמיד פרנס, כדאיתא התם. ועוד דקונם שאני נהנה לך לא משמע הכי, אלא שהוא אסר על עצמו, כדתנן קונם שאני נהנה לבני נח מותר בישראל. ומה שכתב לכתחלה אסור ללות, לא דייק לישנא הכי, דלוה ובעלי חוב באין, עצה טובה היא שנותנין חכמים משמע. אלא לאו ודאי כדפרישנא. והאי דלא אותביה ממתניתין דסוף פרקין דלעיל דחנוני, דקאמר נותן ובא ונוטל מזה. משום שהמדיר אינו חייב ליתן לו כלום אעפ"י שנתן לו החנוני. אלא הכי קאמר אם רצה לפרוע אותו חוב מותר, כדפרישנא בדוכתיה.
ולא, כלומר ולאו טעמא דנאסר בקונמות בחילופיהן משום דכאילו פריש בהדיא הוא, הרי ערלה דאיסורי הנאה היא ומותר בחילופיו, אלמא האי דנאסרו חליפין בקונמות משום דכאילו פריש בהדיא הוא. ולא שייך האי טעמא במה שאיסורו מאיליו, דאי טעמא דקונמות משום דחלופין כגדולין, שייך ההוא טעמא נמי בשאר איסורין. ומשני הכי נמי. כלומר טעמא דקונמות הוא דאסור בחליפין כטעם גדולין שנאסר בכל מה שיבא לידו מכח הפרי. והוא הדין נמי לשאר איסורי הנאה. והאי דתני מכרן וקדש, דוקא דיעבד, שאם עבר ונהנה בחליפיו נהנה, ומותר במעשה הנאתו, דהיינו שקנה האשה ומותר בה. אבל לכתחלה אסור לקדשה בחליפי איסורי הנאה. ובעיין לא אפשיט. הילכך אם הדירו חבירו בפירות אסור בחלופיהן, ואינו לוקה מספק, ואסור לקדש האשה או ליהנות בחליפי אסורי הנאה אעפ"י שאין תופסין דמיהן, ואם עבר וקדשה מקודשת. אבל בגדולין מסתברא שאינה מקודשת, דגדולין מלתא פשיטא היא דגוף הפרי הן, ולא אבעיא לן אלא טעמא דחלופין. ומה שנמצא בספרי הר"ם פרק ה' הרי גדוליהן וחלופיהן ספק, ודאי טעות סופר הוא. והלשון כך הוא, הרי אסור בגדוליהן וחלופיהן ספק. חרם. וסתמא חרמי שמים קאמר. ומשמע שלא יהנה בו, כחרם שאין נהנין בו. ואדם אוסר את שלו. מיהו אם עבר ונהנה אינו לוקה, דהואיל ולא אמר הנאסר כלום ליכא לאו דלא יחל. וכן כתב הר"ם פרק ה' [ה"א]. הרי את עלי. אסר עצמו בהנאת חבירו. ואם עבר לוקה דאיכא לאו דלא יחל. עולי בבל. שהם של כל ישראל, דהואיל ושל כל ישראל הם, כמו הפקר הם לגבי שאין אדם יכול לאסרן. פירש רבינו שלמה שעולי בבל הפקירו הכל לכל ישראל. אבל דבר אותה העיר שלהם הוא, שהרי אין לאחרים חלק עמהם. ואם הוא מבני העיר יש לו חלק שם, ויכול לאסור הכל עליו. והר"ם פירש בפירוש המשנה, עולי בבל אעפ"י שנבנה ונעשית ההוצאה מכלל ישראל ולכל אחד מהם בם חלק, החלק ההוא מעט מזעיר, אין לחוש עליו. אבל דבר של אותה העיר לא ישתתפו בה כי אם אנשי המדינה, ויש באלו הדברים לכל אחד מהם חלק ראוי, ויהיה כל אחד מהם נהנה בחבירו בהשתמשו בקנין חבירו.
<h2>דף מח.</h2>
באר. שעשוי להשקות בהמת עולי רגלים. רחבה. שבעזרה. ספרים. ספרי תורה נביאים וכתובים, כדתני בבבא בתרא כופין בני העיר לקנות להם ספרי תורה נביאים וכתובים שכל אלו מבני העיר הם ואין לאחר חלק עמהם. ואיכא מאן דמקשה והיאך נאסרים לקרות בספרים, והלא מצוה היא ומצוות לאו ליהנות ניתנו. ולאו קושיא היא, דלא שייך טעמא דמצוות לאו ליהנות אלא במצוה שהיא תלויה במעשה, שכשאדם עושה אותה אינו מתכוין לדבר הנאה, שאינו עושה אותה להנאת גופו אלא לעשות מה שנצטוה מאת השם, כמו שפירשנו באלו מותרין. אבל מצות לימוד, שהוא ענין ציור הלב וידיעת האמת, עיקר הציווי הוא כדי לצייר האמת ולהתענג וליהנות במדע לשמח לבבו ושכלו, כדכתיב פקודי י"י ישרים משמחי לב. ומשום הכי אבל אסור לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים [מו"ק כ"א ע"א], מפני שהם משמחים לבו על כרחו. הילכך לא שייך למימר במצות תלמוד דלא ניתן ליהנות, שעיקר מצותו היא ההנאה והתענוג במה שמשיג ומבין בלימודו. הילכך כשהדירו זה את זה או הדיר זה את זה אסור לקרות בספר האוסר, שהרי על כרחו מגעת לו הנאה מממונו. ואיכא מאן דמתרץ [דאי בעי פטר נפשיה] בק"ש שחרית וערבית [ח' ע"א]. ואיכא מאן דמתרץ דהואיל ויכול לצאת.0...
ובית הכנסת. לרבי אליעזר עמידה שם ולא כניסה ויציאה לחודה, כדפרישנא בריש פרקין [מ"ו ע"ב]. לנשיא. בגמרא מפרש מאי קאמר. לזכות. פירוש אף שאין הנשיא שם קנה הנשיא, ולא צריך שיזכה בו אחר בשבילו, דאלים כחו שהוא רודה בעם ויש בו כח להיות נכסים אלו אצלו כהפקר. בהווה. במה שהוא דרך. אמאי מתסר. דקס"ד דהכי קאמר מי שכתב ונתן חלקו לנשיא יהא אסור שם. תקנתו. שיהיו מותרין, יתן חלקו לנשיא אחר הנדר. דהא תנן מת או שמכרו לאחר מותר. קנתרנין. כעסנים ובעלי מריבה. לנשיא. ונמצא שאין להם כח לאסור, שאינו שלהם. כל מתנה. שאינה כענין זה שיהיה שלו ויוכל להקדישה. הילכך זו אינה מתנה ואביו אסור בה. לסתור. דהא קאמר והלה מותר בה. וקא תני מעשה שהיה אסור בה. הוכיח סופו. שלא גמר ונתן לאחר אלא כדי שיתן למודר. דהא קאמר בשעת מתנה ואינן לפניך. מדעתו. כלומר אם תרצה. וודאי גמר ונתן לאחר לעשות מה שירצה, ואם נתן למודר מותר בה. הכי גרסינן אבל אמר ליה ויבא אבא ויאכל מותר. כלומר הואיל ואמר ויבא בשעת המתנה משמע דוי"ו מוסיף על ענין ראשון אלא אפילו אמר יבא אבא. כלומר שאחר המתנה משמע, כלומר רצונך שי[אכל], דהא לא אמר וי"ו דמוסיף על ענין ראשון. וכן נראה שפירש הר"ם פרק ז' [הט"ו].0...
סעודתו. שטרח והכין סעודה גדולה. מוכיח. שכשנתן לאחר הסעודה לא גמר ונתן אלא כדי שיבא האב ויאכל, דהא קאמר יבא אבא ויאכל. ואעפ"י שנתן לו בסתם, הואיל ואמר אחר המתנה יבא אבא ויאכל, הסעודה מוכחת שלא נתן לו המתנה אלא בשביל מה שאמר אחר כן, הילכך אם אמר הרי זה נתון לך ויבא המודר ויאכל אסור, שהרי הוכיח סופו על תחלתו, ואעפ"י שלא עשה סעודה. אבל אם נתן סתם ואמר אחר המתנה יבא המודר, הואיל ולא עשה סעודה מותר, שאין כאן הוכחה שלא נתן אלא מפני זה, הואיל ולא אמר זה בלשון שהוא מוסף על ענין ראשון, כלומר בוי"ו, נמצא שאין זה הדבור קשור עם המתנה, אלא המתנה היא חלוטה, ומאי דקאמר בתר הכי, מדעתו הוא דקאמר, עשה סעודה ונתנה לאחר בסתם, ואחר המתנה אמר לו יבא פלוני המודר ויאכל, אסור, שהסעודה שטרח מוכיח שלא נתנה לזה אלא מפני זה שאמר בסוף. ומיהו אם לא אמר לו כלום אלא שנתן לו סתם ולא הזכיר המודר כלל מותר, שאין כאן אלא מתנה. ורבינו שלמה גרס לה אבל אמר והן לפניך כדי שיבא אבא ויאכל מותר אלא אפילו אמר והן לפניך כדי שיבא אבא ויאכל אסור, כדמשמע מה שכתב בסוף פרקין. ירושלמי. כני. פי' בהערמה, שלא גמר ונתן לו אלא כדי שיתן לאביו, שכשהקדישה לא היה לו כח להקדיש, אבל נותן מתנה על מנת שלא יקדישנה, מתנה בלא הערמה ומתנה גמורה היא, והוא שיקיים התנאי שהתנה בו שלא יקדישנה. וכן נמי מתנה על מנת להחזיר מתנה גמורה היא, ובידו לעשות ממנה כמה שירצה, והוא שיקיים התנאי שיחזירנה לו.
<h2>דף מח:</h2>
שמיט. גוזל. כיפי. עמרים. לקני הדין. דאי הוי בריה צורבא [מרבנן] יוכל להקנות הנכסים לבנו. והא מילתא [לאו] בקנין סודר הוא, דבן לגבי אביו אין צריך קנין. על מנת להקנות לאחר שאין לבן בנכסים כלום אלא שיקנה אותם לבנו, וכי האי גונא בעלמא לא קני, הילכך אינו יכול להקנות לבנו. ורב נחמן סבר בעלמא כי האי גונא קני, שיכול להקנו' לאחר והכא נמי יכול להקנות לבנו. סודרא. קנין סודר, שהאחד קונה סודרו של זה, לא שיהא הסודר שלו, אלא כדי שיקנה לבעל הסודר נכסיו כשאומר לו קנה זה הסודר, אעפ"י שאינו קונה הסודר אלא להקנות נכסיו לאחר. הכא נמי אעפ"י שלא הקנה לו נכסיו אלא שיקנה אותם לאחר הוי קנין, ויכול להקנותם לאחר.
אי תפיס. אם רצה המקנה ליקח הסודר לעצמו ודאי הרשות בידו דשלו הוא, אבל הכא אם רצה הבן לעכב בידו המתנה אינו יכול, שהרי הוא אסור בה. ועוד. אפילו יהי כדבריך לא דמי, וקני השתא הסודר ומקני מהשתא הנכסים. אבל הלין נכסי. אם רצה ליתנם הבן לבנו בשעת דבור הזקן שהוא במקום קנין אינו יכול, דאכתי לא הוי בר ברא צורבא מרבנן. הילכך לא קנה כלל, שהלך הדבור, ובשעה שהוא ראוי לקנות אין כאן סודר שיקנה בו. על מנת להקנות. לאב, שהוא מודר. ולא קני. דהא אסור בה. זימנין אמר ליה. דיהיב טעמא אפילו אמר יבא אבא ויאכל אסור. דסעודתו מוכחת. שלא כיון אלא שיהא של מודר, והואיל ומכחו של זה האוסר בא ליד הנאסר אסור. אבל הכא לא מכוין להנאה דמודר, אלא להנאה דבר בריה. הילכך קני, דאע"ג דמכח הזקן בא לידו אין כאן איסור. וזימנין אמר. דיהיב טעמא ללישנא דמתני' דתני ואינן לפניך דהוי קני על מנת להקנות ... אפילו ויתור. מה שמותרין ללוקח כשלוקח פירות אעפ"י שמחמת המקח מותר לו והוא מוותר במקח, הכא נמי אע"ג דבעלמא קנה אמצעא שיכול להקנות לאחר, הכא הואיל והמקבל השני הוא מודר אסור. ושניהם עולין לטעם אחד, אלא זימנין אמר ליה דיהיב טעמא לכוליה דינא, וזימנין אמר ליה בהאי לישנא דיהיב טעמא ללישנא דמתניתין. ושני הטעמים הם דאע"ג דבעלמא קני, גבי מודר אסור שמכחו מגעת לו הנאה. בכפילה. כלומר האי דכפל דיבוריה דאמר לקני הדין דלקנייה לבריה.
לישנא בתרא דרבא. כתב רבינו שלמה דאמר לעיל והן לפניך שיבא אבא ויאכל אסור. משמע דגריס לעיל כמו שכתבנו גרסתו. אבל הכא קני על מנת להקנות הוא וקני. ומסתברא דהלכה כרב נחמן. ואע"ג דרב אשי פליג עליה, דדיינא הוא ובקי היה בדינין [כתובות י"ג ע"א]. וכ"פ הר"ם בנדרים פרק א' [ה"ז] הילכך האי סודרא אי תפיס היאך מפקינן ליה מיניה, דקני על מנת להקנות הוא וקני. ומה שכתב בעל התשלום קני על מנת להקנות הוא כלומר על מנת להחזיר, וכתב ואע"ג דרב אשי קאמר ומאן לימא לן וכו', אין זה אלא דחיה אבל איהו כרב נחמן סבירא ליה, דהא רב אשי מסיק בהאשה נקנית [קידושין ו' ע"ב] דמתנה על מנת להחזיר קנה בכל דבר חוץ מאשה. לא נתבררו דבריו, דודאי קני על מנת להקנות אין פירושו על מנת שיחזור ויקנה לו הסודר, אלא שלא הקנהו הוא לו להיותו שלו, אלא שיקנהו כדי שיקנה הוא נכסיו, כדפרישנא. ומתנה על מנת להחזיר מילתא אחריתא היא, שנותן לו המתנה שיעשה ממנה [מה] שירצה ושיהנה בה, והוא שיחזירנה. ואילו קני על מנת להקנות פירושו מתנה על מנת להחזיר, ודאי היה זה אסור במודר, ולא היה דעת רב נחמן שקנה זה הבן המודר להקנות לבנו. ורב אשי סבירא ליה שזה הקנין שאדם עושה מקנה לו הסודר קנין גמור, או קנין עולם או אם תרצה על מנת להחזיר. ומשום הכי קאמר רב אשי בשנים אוחזין האי סודרא כיון דאית ביה שלש על שלש, כלומר דכלי בעינן ובציר מהכי לא הוי כלי, כמאן דפסיק דמי וקני ליה. אלמא בעי שיקנהו. ואעפ"י שהרי"ף הביאה שם, נוכל לומר דמשום שלש על שלש הביאה ופסק כרב נחמן, או נוכל לומר שפסק כרב אשי. ומיהו רבינו האיי פסק כרב נחמן בספר המקח.
גרסינן בריש ערכין [ד' ע"א] הכל מצטרפין לזימון כהנים לויים וישראלים, פשיטא, לא צריכא דקא אכלי כהנים תרומות וקדשים וזה קא אכיל חולין סד"א הואיל ואי בעי זר למיכל בהדי כהן לא מצי אכיל אימא לא ליצטריף, קמ"ל נהי דזר בהדי כהן לא מצי אכיל, כלומר מהתרומה, כהן בהדי זר מצי אכיל, כלומר מהחולין. וש"מ בהדיא דשנים שנאסרו הנאה זה על זה אינם מצטרפין לזימון עם אחר, דהואיל ונאסרו בהנאה זה על זה לא מצי למיכל כל חד וחד ממאי דאכיל חבריה. ואע"ג דאי בעי כל חד וחד מתשיל אנדריה, ואמרינן לגבי עירובי תחומין אפילו לסומכוס דבעי סעודה הראויה לו [עירובין כ"ו ע"ב] דמערבין לנזיר ביין, דמשום דאי בעי מתשיל אנזירותיה ראויה לו קרינן ביה, כדאיתא פרק בכל מערבין [שם ל"ו ע"ב], הכא נמי נימא הואיל ואי כל חד וחד מתשיל אנדריה ליצטרפי לזימון, שהרי אם ירצו כל חד וחד מצי למיכל ממאי דאכיל חבריה. לא דמי, דהתם שהוא שם בין השמשות, שקונה לו שם שביתתו, בזמן ההוא ראוי הוא לו אז אם ירצה, דהיינו שישאל על נזירותו. אבל הכא מה שאוכלין הוא מצרפן לזימון, והזימון הוא אחר שאכלו, והואיל ואכלו ולא נשאלו, שוב אין למה שאכלו שום תיקון בשעת חיוב הזימון, כלומר דאי עביד הכי יצטרפו. וביארנו זה תכלית הביאור פרק שלשה שאכלו.
<h2>דף מט.</h2>
מבושל. פירש רבינו שלמה שאינו חי ולא מבושל, כמאכל בן דרוסאי. צלי. באש. שלוק. שנתבשל הרבה, כדאמרינן גבי כבד [חולין ק"י ע"א] מבושלת אוסרת ואינה נאסרת, כלומר שיש בה דם הרבה ופולטת דם עדיין ואינה בולעת דטרודה לפלוט, שלוקה אוסרת ונאסרת, כלומר כשנתבשלה יותר מדאי פלטה כל דמה וחוזרת ובולעת מהדם, אלמא שלוק הוא מבושל הרבה. ואית דמפרשי מבושל כל צרכו שלוק מבושל יותר מדאי. והר"ם פירש מבושל בתבלין, שלוק שנתבשל בלא תבלין שלא כיונו לעשות בו ציר. אוסר. בצלי, מי שנדר מן המבושל. דצלי נמי אקרי מבושל. ויבשלו. ופסח היה צלי. אסמכתא. ללשונם. והוא הדין נמי אי קרו בההיא דוכתא לשלוק מבושל שאסור. והוא הדין לכל מילי דנדרים, דלפום אתר ואתר דנהיגי למיקרי אזלינן. וכתב הר"ם פרק ט' דנדרים [ה"א] דהוא הדין לשבועות אם נשבע או נדר שלא יאכל. ירושלמי. הנודר וכו' מטוגן. קלוי במחבת. ומסתברא דכל הני דבעי בירושלמי הולכין בהן אחר לשון בני העיר, וכן כתב הר"ם [שם]. והא מן תבשיל נדר. כלומר אמאי אסור במעשה קדירה רך, כלומר ואפילו בבשר הואיל ונעשה בציר דהיינו רך, ואמאי מותר בתבשיל עבה. היה לנו לאסרו בתבשיל ואפילו עבה ולהתירו בבשר. האי תנא. כלומר במקומו של זה התנא דתני למתני'. דמתאכיל. שדרך ללפת בו את הפת, וציר אוכלין בו הפת וכן הבשר. אבל תבשיל עבה אוכלו בפני עצמו, ואינו מלפת בו הפת.
צלי שלוק ומבושל. דכל עניני בישול בשר אקרי תבשיל. אבל עבה לא אקרי תבשיל הואיל ואין אוכלין בו הפת. חטריות. דלועין. רכות. פירש רבינו שלמה שהתבשיל רך. והעיקר שהדלועין רכות כדלקמן, אבל לא בקשות שאין דרך שום אדם לאכלן שם כדלקמן. אבל באתרא דלא קרו תבשיל לבשר וקרו לכל תבשיל תבשיל אסור בכל תבשיל ואפילו עבה ומותר בבשר. איני. דחטריות יפין לחולה. רכיכי. פירש רבינו שלמה רכיכי קשות לחולה, אשוני יפות שעושין מהם תבשיל רך. והעיקר איפכא, כשהן רכות יפות לחולה, וכשנתקשו רעות הן. ורכות דלעיל לא תבשיל רך קאמר כמו שפירש רבינו שלמה, אלא שהדלועין רכין, דלפירוש רבינו שלמה הדלועין הרכין הואיל וודאי דרך הבריאים לאכלן, אעפ"י שעושין תבשיל עבה אמאי מותר, הלא מתאכיל ריפתא לבריאים והמורגש יעיד פירושינו.
ירושלמי [נדרים פ"ו ה"א]. מגולגלת. שלא נתבשלה עד שקפתה אלא נתבשלה מעט. שכן דרך וכו'. כלומר אעפ"י שהחולה אוכל בה פתו, מותר בה, הואיל ואין דרך כל אדם לאכול פת עמה אלא שמבשלין אותה עד שקפתה ואוכלין אותה עם פת. ואע"ג דבגמרא דילן אמרינן ואסור בחטריות רכות שהחולים אוכלים בהן פתן, לא רצה לומר שאותו מאכל הוא של חולים ולא של בריאים, אלא מאכל בריאים הוא גם כן ומשום הכי אסור בהם. וזה שהזכיר חולים [לבאר] רכות הדלועין, שאם היו קשות אין דרך בני אדם לאכול אותן בתבשיל, ואעפ"י שבשלן אחד על ידי הדחק מותר בהן, שלא כיון זה לאסור אלא [מה] שדרך בני אדם לאכול בתבשיל. והיינו דתני בגמרא דילן רכות שהחולין, ובירושלמי תני מגולגלת שכן דרך החולה. ולא פליג ירושלמי אגמרא דילן. והיינו שהר"ם [נדרים פ"ט ה"ז] הביא ביצה מגולגלת ולא הביא טורמיטא הנאמר בגמרא, שהכל עולה לטעם אחד, ולקח הדבר המבואר בעצמו יותר.
<h2>דף מט:</h2>
מתניתין. דקאמר דבתבשיל עבה אין אוכלין בו הפת. נהמא. אוכלין פת בדייסא. ולדידהו מקרי תבשיל והנודר מן התבשיל אסור בעבה, ואפילו לא קרו תבשיל אלא מה שאוכלין בו הפת. דחמימי. אם בלעת דבר חם ואתה קמי רבך, בלע אותו ואל תפלוט לפניו, כדאמרינן [עירובין צ"ט ע"א] הרק בפני רבו חייב מיתה. בר מקרא ודייסא. שחומם חזק ויש בו סכנה. דפתילה. חומם חזק כמו האבר הניתך ששורפין בו המחויב שריפה שלוקחין כעין פתילה מאבר ומתיכין אותה ופותחין פיו וזורקין לתוכו. מלכא. שמואל, שבקי בדינין. נקיטת עמרא. קונה צמר. דהטבי. טלית משובחת.
<h2>דף נ.</h2>
דלי ליה. הגביה לו מחצלת שהיתה פרוסה על גומא מלאה דינרין. חזי מאי ממונא איכא הכא. ולא צריכנא לאתהנויי מיניה. והאי דלא לבישנא משום דלא ניחא לי וכו'.
<h2>דף נ:</h2>
ואיחייבת. נתחייבה בדין. הכי דיין. בתמיהא, כלומר וכי היה מחייבני. ידעת ליה. את מכירו. שמתא. ש"מ שמי שמבזה החכם ואפילו שלא בפניו חייב לשמתו. סריך עלה. מתדבקת במקום החולי, וכשיוצאה מן הגוף מכיר הרופא לפי מה שנדבק בה מהחולי איזה סם ירפאנו. ואין דרך הבריאים לאכלה עם הפת, אלא לרפואה אוכלין אותה, ומשום הכי מותר בה.
<h2>דף נא.</h2>
קרי קרקוזאי. דלועין של מקום זה, שאינן בכלל תבשיל. ברמץ. האפר שנשאר בו חום האש נקרא רמץ, קליב בלעז. ויש מין מן הדלועין שלא יוכשרו לאכילה עד שיטמינם באפר חם. מעשה קדירה. משמע דבר שאינו נעשה ונגמר אלא בקדירה, כגון תבשיל מחמשת המינין, והיינו מעשה ריתחא, כדמפרש בירושלמי. ריתחא. שמרתיחין אותו בקדירה הרבה. היורד. משמע כל דבר שמתבשל שם. ירושלמי [פ"ו ה"ב]. איזהו וכו' חלקא טרגיס וכו'. כל אלו מאכל תבואה שחולקין התבואה לתרי או לתלת, כדאיתא בברכות [ל"ז ע"א].
ירד לקדירה. דרכם לבשל תחלה בקדירה ואחר כך קולין אותו במחבת. ביורד לקדירה. קודם שירד לאילפס. דאילפס אסר ולא קדירה. מן הנעשה בקדירה. משמע שנגמר בקדירה ואינו צריך לכלי אחר כלל, ומותר במעשה אילפס שאעפ"י שירד לקדירה תחלה לא נגמר שם ומותר. בנעשה בקדירה. אעפ"י שירד תחלה באילפס, הואיל ולא נגמר שם. היורד בתנור. משמע מי שדרכו להורידו בתנור, והיינו פת.
<h2>דף נא:</h2>
מן הכבושין. אית דמפרשי כגון דאמר קונם כבוש עלי, דסתם כבוש של ירק משמע. וכל הני במקום שאין קורין כבוש סתם אלא לירק, אבל אם קורין כבוש לכל הנכבשין אסור בכולן. וכן הדין בשלוק וצלי ומליח. שאיני טועם. משמע דמכולן קאמר. ולזה הפירוש קשה מהו דברי רבי יהודה, דמשמע שיש חולק בדבר ויחיד קתני לה, והיכי משמע שאינו טועם כולן טפי מקונם כבוש עלי. ומפרשי דכביש. אי אמר קונם דכביש עלי, מי הוי כקונם כבוש עלי או דילמא כשאיני טועם דמי, וכן בהנך. תיבעי. (ודרכי) ולא איפשיט ולחומרא. והעיקר כמו שפירש הר"ם בפירוש המשנה, וזהו לשונו מן הכבוש וכו' כבר ידעת ההפרש בין השם הידוע והזר, כי כאשר אמר מן השלוק בה"א הידיעה הנה יורה על השלוק הידוע, וזה ברוב בכל הירקות. וכאשר אמר שלוק בלא ה"א הידיעה הנה יורה על כל מה שנשלק, וזה כולל לכל הלשונות. ששם הזר יפול על כל המינים והידוע יחד. ולא יצא זה משורש בנדרים הלך אחר לשון בני אדם. ואין הלכה כר' יהודה. עד כאן לשונו בפירוש המשנה שהועתק אצלינו. נראה דעתו דרבי יהודה אתא למימר שדבר שיש לו שני שמות, אחד ידוע שמורה על מין מיוחד, ובדרך הזרות נאמר גם כן על מינים אחרים וכשאמרו בה"א הידיעה מורה על המין הידוע לבדו וכשאמרו בלא ה"א הידיעה מורה על כל המינים. וזה כלל מוסף לרבי יהודה על הכלל הידוע בנדרים הלך אחר לשון בני אדם. ודעתו שאף זה הכלל שכלל מה"א הידיעה אמת. ומפני זה פסק ואין הלכה כרבי יהודה שאין לנו אלא כלל בנדרים הלך אחר לשון בני אדם, ואין הפרש בין השלוק בה"א הידיעה ובין שלוק בלא ה"א הידיעה, שאם דרכן לקרא שלוק לשאר המינין אפילו בדרך הזרות אפילו אמר השלוק אסור בכולן, כמו שכתב פרק ט' [ה"ג] נדר או נשבע מן הכבוש אם דרכן לקרא כבוש לכל הכבושין הרי זה אסור בכולם וכו'. הילכך הבעיא דכביש מאי דשליק מאי, אליבא דרבי יהודה היא ולית הילכתא כותיה.
ירושלמי וכו'. ביארתיו בפרק ואלו מותרין. דג [דגים]. הזכיר שניהם. אית דמפרשי במקום זה התנא היו קורין לדג גדול דג ולקטנים דגים. והר"ם פירש בפירוש המשנה וזהו לשונו, דע כי בלשוננו כאשר יחובר השם אל הקיבוץ יורה הריבוי וההפלגה בגודל, כמו אמרו שיר השירים הבל הבלים. ולזה אמר דג דגים, הכניס כל המין כולו באיזה ענין שיהיה. ותפל הוא הבלתי מלוח. עד כאן. וודאי זה הלכה, ואם לא נמצא זה בספרי הר"ם הוא ודאי טעות סופר. טרית. הם דגים מרוצצים, ובשלימים נדר ולא בטרופים. ובציר. אע"ג דאית ביה קרבי דגים [שהוא] מעורב בו, וכל שכן במורייס שאין בו אלא קצת שומן שניתך. צחנה. מין דגים והם קטנים ודקים הרבה. ומשמע אפילו טרית טרופה, ומותר בציר ומורייס דליתנהו לדגים שיהיו ניכרים. רבינו שלמה גריס הנודר מטרית טרופה אסור בציר ומורייס דהני כדגים טרופין הוו. ולא נהיר. והעיקר מותר בציר ומורייס, דטרית משמע שיש שם חתיכות דגים, והם ניכרות שם כדלעיל, ובהני ליתנהו לדגים. ממעי הדגה. ואותו דג [גדול] היה. דילמא פלטיה ובלעיה. וקרי ליה קטן אעפ"י שבולע אדם. אלא דגה דקרא בין גדול בין קטן משמע, ודג דקרא גדול משמע כהסכמת מקום התנא. והאי דאמרי הכא דדגה משמע קטן ולא גדול, מפני שכך לשונם, דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם, והוא הדין לשבועה. וכן נמי קורין דג לדג שהוא גדול, דאי לאו הכי לא משמע אלא כלשונם, שכיון שהוא אוסר על עצמו בין בנדר בין בשבועה יש לדון הלשון כפי המנהג שמה שנהוג לקרא זה אסר על עצמו ולא דבר אחר. הילכך הכל תלוי בלשונם ומנהגם, אם קורין דג לכל הדגים אסור בכולן, ואם קורין דגה לכל הדגים אסור בכולן כי אסר על עצמו או דג או דגה. ואי קרו דג לגדולים או לקטנים, ואסר דג על עצמו אסור באותן דגים, וכן בדגה או דגים. וכן נמי קטנים וגדולים לפי הסכמתם הוא. והאי דבעי בירושלמי [פ"ו ה"ג] איזהו גדול ואיזהו קטן, לפי מנהגם קא בעי, ומסיק דפחות מליטרא היה מנהגם לקרא קטן. ליטרא. שהיו שוקלין הדגים וקונים אותם במשקל.
ציחין. אי משמע זוהמא, מן ותעל צחנתו, אסור בציר ומורייס. ואי משמע צחנה ממש מותר בציר ומורייס. ולא אפשיט. הר"ם פירש בפירוש המשנה צחנה הוא הדג הנושן אשר כבר נתעפש וסרח. והוא נגזר מותעל צחנתו. ולזה הפירוש בעי אי ציחין הוי כצחנה ומותר בציר ומורייס. או לא, דמשמע אפילו הציר ומורייס. ופירש מורייס הוא משקה הנעשה מן הדגים, מזה המשקה דבר בזאת ההלכה. עד כאן.
מן החלב. שאמר קונם חלב עלי. קום. פירשו רבינו שלמה והר"ם גשפא בלעז. והיינו מי חלב היוצא מן החלב אחר שנאסר, דחלב אסר על עצמו ולא קום. והואיל ונשתנה שמו הלך איסורו, מה שאין כן במה שאיסורו בא מאליו, שהאיסור אינו תלוי במה שקורא זה, אלא זה הדבר נאסר עליו ואינו יכול לשוב היתר לעולם. וכן נמי בקונמות כי אמר בשר זה או חלב זה נאסר עליו לעולם, ושב אותו דבר חתיכה דנבילה שאין היתר לאיסורה, ואף היוצא ממנה שנקרא רוטב אסור כדלקמן. והראב"ד פירש החלב הנקפא, דלייט בלעז. אוסר. קסבר קום בכלל חלב הוא. מותר בחלב. שאין חלב בכלל קום. ודברי הכל הוא.
<h2>דף נב.</h2>
רוטב. שומן הבשר. קיפא. תבלין, כדאיתא בהעור והרוטב. זה. מדקאמר זה אסר כל היוצא ממנו. כן הדבר. שאסורים היו הביצים כי אמר בשר זה, וכי אמרינן שהרוטב והקיפה מותרין כגון דאמר סתם קונם בשר עלי. מן הדבר. דאמר דבר זה עלי. בנותן טעם. דוקא בשלא במינו, כגון ביצים שנתערבו בבשר שנאסר בו, אבל במינו אפילו בכל שהוא אסור, דקונמות דבר שיש לו מתירין נינהו, כדאיתא בפירקא דלקמן [נ"ח ע"א]. אבל בשלא במינו בעינן נותן טעם אפילו בדבר שיש לו מתירין, כמו שנבאר בפרקין דלקמן בע"ה. וכן כתב הר"ם פרק ה' [ה"ט]. מותר בתבשיל. שהרי נתערב במרק, ויין אסר על עצמו, ולא תבשיל שיש בו טעם יין.
<h2>דף נב:</h2>
אשישים. פירש רבינו שלמה פת מעורבת בעדשים, והנודר בעדשים אסור באשישים, דאשישים בכלל עדשים. הכא נמי קום בכלל חלב. ור' יוסי מתיר דאשישים אינם בכלל עדשים. הכא נמי קום לא יהא בכלל חלב. וקשיא דרבנן אדרבנן ודר' יוסי אדרבי יוסי, עד כאן. והעיקר דאשישים הם עדשים מטוגנין בדבש, והכי איתא בירושלמי [נדרים פ"ו ה"י]. והר"ם פירש בפירוש המשנה אשישים הם העדשים הטחונים, עד כאן, והוא תימה. אלמא אינן בכלל עדשים הואיל ויש להם שם אחר, הכא [נמי] קום לא יהא בכלל חלב לר' יוסי, ולרבנן יהא אסור. אלא לא פליגי בחלב וקום דמר כי אתריה. ולקום קום. הא אי הוו קרו ליה קומא דחלבא כדקרו בדוכתא דר' יוסי אפילו רבנן מודו דאסור. ופירושא דמילתא הכי הוא, דבר שהוא גופו של דבר וצורתו, כמו אשישים שהם עדשים ממש, אלא שהם מטוגנין בדבש, ומפני זה הטיגון קורין להם בשם אחר, בהא פליגי רבנן ור' יוסי. רבנן סברי דהואיל וגופו של דבר שאסר על עצמו וצורתו הם, כי אסר עדשים נאסר באשישים גם כן, שגופן של עדשים וצורתם הם. ור' יוסי סבר הואיל ונשתנה שמם מכל וכל ואין קורין לאלו עדשים כלל, אעפ"י שנשארו בצורתם, מותר בהם. בחלב וקום, שהקום הוא חלק מהחלב ואינו תולדה, דברי הכל הוא שאם נשתנה מכל וכל, כגון דקרו לקום קום, מותר בו. ואפילו רבנן מודו הכא, הואיל ואין שם גופו של דבר ועיקרו אלא חלק ממנו. ואי קרו ליה קומא דחלבא, הואיל ואינו תולדה כמו חומץ מסתוניות, אסור בו. בחומץ של סתוניות, אם אסר הסתוניות דברי הכל שמותר בחומץ, הואיל והוא תולדה. ואפילו ר' יוסי מודי בה, כדאיתא בירושלמי [פ"ו ה"ז] דדבר אחר הוא. ובחלק הדבר ואינו גוף הדבר ועיקרו או במה שהוא תולדה לא פליגי רבנן ור' יוסי. הילכך הנודר מן היין אסור ביין מבושל, חמרא מבשלא קרו ליה, ואפילו לר' יוסי. ירוש' שם אביו. שהוא חלק ממנו, קרו ליה קומא דחלבא, על דעתיה דר' יוסי. לאו למימרא דפליגי רבנן עליה, אלא אף לדעתיה דר' יוסי קאמר ולא פליג אגמרא דילן. ואע"ג דפליגי רבנן עליה דר' יהודה בשם תולדתו קרויה עליו כדלקמן, התם שם בנו הכא שם אביו. והכי איתא בירושלמי לר' יוסי.
מותר ביין. ואפילו יין חדש, שהענבים אסר ולא היין. שאיני אוכל שאיני טועם. ולא אמר זה או אלו, מי הוי נאסר ביוצא מהן. באלו. בלא שאיני טועם, אי הוי אסור ביוצא ממנו. ואע"ג דבמתניתין תני לתרוייהו, הא קמ"ל דאף על גב דאמר שאיני טועם, אי לא אמר אלו לא נאסר ביוצא ממנו. או האיסור תלוי בשאיני טועם. תא שמע. דתנן פרק הנודר מן הירק [נ"ז ע"א]. מותר. ואע"ג דאמר אלו, דהא לא תני אסור ביוצא מהן, אלמא האיסור הוא בשאיני טועם. אסור. ולא אצטריך ליה למימר דפשוט הוא, הואיל ונאסר בגידולין כל שכן ביוצא מהן. אלא אתא לאשמועינן כשם שנאסר בגידולין נאסר בחליפין, מחד מהני טעמי דאמרינן בפרקין דלעיל [מ"ז ע"א]. תא שמע. מסיפא. יוצא מהן. דלא אצטריך, לא תני בסיפא יוצא מהן מותר, דהואיל ולא אמר אלו פשיטא דמותר. בשר זה עלי. וקאמר שהיוצא ממנו אוסר דבר אחר בנותן טעם. לא. אלו לחודיה ודאי אסור ביוצא ממנו משקה. אבל בשאיני אוכל ושאיני טועם בלא אלו תבעי. ובציר. קס"ד בציר שיצא ממנו אחר שאסרו עליו. אלמא מותר ביוצא ממנו. וכבר יצא. הא דתני שמותר בציר איירי בציר שיצא מהדגים קודם שאסרן עליו, אבל אחר שאסרן עליו תבעי. ובעין לא אפשיט, ואסור ואינו לוקה.
<h2>דף נג.</h2>
מותר בדבש. בכל דבש, אפילו בדבש תמרים שיצא ממנו אחר שנאסר בתמרים. סתוניות. הם ענבים המתאחרים בגפנים עד הסתו, והם חמוצים, ומשקה היוצא מהם הוא חומץ. ולא נמצא במשנה בדבש תמרים, ולא ידעתי למה, דודאי מדבש תמרים קאמר. ואשמועינן שאעפ"י שאסר עליו התמרים ואחר כן יצא מהם דבש מותר בו, שלא כיון אלא לתמרים כמו שהם עכשיו. דאי איירי בדבש דבורים פשיטא. וסיפא אתא לאשמועינן דאפילו סיתוניות, שהם ענבים רעים ואין דרך לאכלן כמו שהם, אלא עומדים ליוצא מהם שעושין מהם חומץ, אפילו הכי אם נדר מסתוניות מותר בחומץ היוצא מהם, דסיתוניות אסר עליו ולא חומץ. ולשון הר"ם בפירוש המשנה ת"ק סבר הנודר מן התמרים מותר בדבש תמרים. ולפי מה שכתב שם גריס וחכמים אומרים הנודר מן הסיתוניות מותר בחומץ, ואתא לאשמועינן שאף מה שאינו נאכל בעינו על הרוב אלא עומד למה שיוצא ממנו הכי דינא, וכל שכן בתמרים שעומדים לאכילה כמו שהם שמותר בדבש. וכתב והלכה כחכמים. ואעפ"י שבספרים אשר בידינו לא נמצא בפרק ט' אלא הנודר מן התמרים מותר בדבש, ודאי לדבש תמרים כיון או חסר תיבת תמרים והוא טעות סופר. ששם תולדתו. שהתולדה מתיחסת עליו, כגון דבש שיוצא מהתמרים, שנקרא דבש תמרים, וחומץ היוצא מהענבים הרעים נקרא חומץ סתוניות, שהבן והוא היוצא מהפרי מתאר באב, אם נדר מהאב אסור אף ביוצא ממנו. ור' יוסי דאמר לעיל [נ"א ע"ב] שהנודר מחלב אסור בקום, מודי בהא דמותר, דהכא שם בנו הוא אלא שמתאר באב, שהחומץ בנו של ענבים הוא. אבל הקום שם אביו הוא, שחלק מהחלב הוא ואינו תולדה. ואפילו לר' יוסי חמרא מבשלא אסור דשם אביו הוא עליו ואינו תולדה וכל שכן לרבנן.
ענבים. דרכן לאכל, ודרך היוצא ממנו לשתות. שאין דרכו לאכול. סתוניות. ודרך היוצא הימנו לאכל. החומץ. ת"ק לית ליה דר' שמעון בן אלעזר, לא ברישא, דהא תני הנודר מן התמרים מותר בדבש. ולא בסיפא דהא תני מן הסיתוניות מותר בחומץ. ותנא בתרא אית ליה, סיפא דהא דתני וחכמים מתירין בסיתוניות ואסור בחומץ. ופסק הר"ם כת"ק פרק ט' [הי"ד]. ויש בזו המשנה טעות סופר בפירוש המשנה שהועתק אצלינו, שהוא פירש שם שדעת חכמים הוא כמו שפירשנו לת"ק ודעת ת"ק הוא כמו שפרשנו לדעת חכמים. וזה אי אפשר בשום פנים, דהא ת"ק תני בהדיא מן הסיתוניות מותר בחומץ סיתוניות ובדברי חכמים ליכא אלא וחכמים מתירין. וודאי לשון הר"ם ופירושו הוא כמו שכתבנו דעת ת"ק ודעת חכמים. ולשון מה שפסק הוא והלכה כסתם מתני', דהיינו ת"ק. מן היין. דאמר קונם יין עלי ויין סתם של ענבים משמע ושמן סתם של זיתים וחומץ סתם של ענבים משמע. קפליטות. מין כרישין ואינן בכלל כרישין, דקפליטות לא מקרו כרישין. ולשון הר"ם בפירוש המשנה, כרישין הוא כרתי וקפליטות הוא הכרתי המדברי. וכל זה היה משמעות לשונם במקום זה התנא. שם לווי. אכולהו קאי כל שם מאלו השמות שאינם בכלל מה שאסר הוא שם מחובר ונטפל אל דבר אחר, כמו יין תפוחים וכן כולם. אבל יין או שמן לחודיה לא משמע חד מהני, וכן כולם, והוא לא נדר אלא משם שאינו לווי. בבבל. היו קורין לשמן שומשמין שמן סתם. מקום שמסתפקין מזה ומזה. והואיל ומוציאין זה וזה קרו שמן סתם לזה ולזה. רובא מן חד מספקי. וקרו לאידך שמן בשם לווי. ומיעוטא מספקי מאידך. וקרו ליה שמן סתם ולאידך בשם לווי. בתר רובא. ויהא מותר באותו שמן שקורין הרוב בשם לווי. קמ"ל. שאסור בשניהם, הואיל ונקראו שניהם שמן סתם, דספק נדרים להחמיר [י"ח ע"ב]. ומסתברא דלקי על שמן סתם שקורין הרוב, ועל האחר אסור ואינו לוקה. וכן נראה ממה שכתב הר"ם פרק ט'. וטעמא דמילתא, דרובא דאורייתא הוא. בשאר שני שבוע. אכילתם מירק גינה, וירק סתם משמע ירק גינה. ובשביעית. אם נדר בשביעית מירק סתם משמע מירק שדה, שאין ירק גינה נמצא, שהרי אסור בעבודת קרקע.
<h2>דף נג:</h2>
אסור. אף בירק גינה, דירק סתם נמי של גינה משמע. כתנאי אין מביאין. וקסבר האי [תנא] הנודר בשביעית מירק סתם מותר בכל מקום בירק גינה, לפי שאין מביאין וירק גינה קרו ליה. גושה. עפרה של ארץ העמים שהיא טמאה. אספרגוס. פירש רבינו שלמה מין של כרוב הוא, ואספרגוס בכלל כרוב הוא ואין כרוב בכלל אספרגוס. והר"ם [נדרים פ"ט ה"י] פירש אספרגוס מים שנתבשל בו הכרוב והטעם דמי שלקות כשלקות. אבל נדר באספרגוס, שהם מי שלקות, מותר בשלקות עצמן. ורבינו האיי פירש שהוא גוף הכרוב ששורין אותו ביין וקורין לו אספרגוס ע"כ. ואסור הואיל וגופו של כרוב הוא, כמו שפירשנו גבי עדשים [נ"א ע"ב]. גריסין. פולין כתושין פרדש בלעז. מקפה. תבשיל הנעשה מהם אסור, דגריסין נמי משמע מקפה העשויה מהם. ור' יוסי מתיר. דסבר אין מקפה בכלל גריסין. והעיקר כמו שפירשנו. מן המקפה. זה דברי הכל, דמקפה לא משמע אלא תבשיל של גריסין, ולא נאסרו הגריסין. אסור בשום. שבתוך המקפה. דרכם היה לתת שום במקפה, וכי אסר מקפה אסר עליו כל התבשיל השום והגריסין שנתבשלו יחד. מתיר. דמקפה לא משמע לר' יוסי אלא הגריסין. מן השום. דשום אינו כולל המקפה. ומפני שקשר כאן תנא דמתניתין מן העדשים פירש רבינו שלמה אשישים פת שנותנין (בעדשים) [בו בצלים], דומיא דשום במקפה. ובירושלמי מתבאר כפירושנו שפירשנו לעיל, דגרסינן בירושלמי [פ"ו ה"י] ר' יוסי אזל לגבי ר' נוסא דאשתמע אפיק קמוי טלפחין דמגבלין בדבש ומטגנין, אמר ליה אילין אינון אשישין שאמרו חכמים על דעתיה דר' יוסי הנודר מן היין מותר בקונדיטון ע"כ. ואין הלכה כר' יוסי. הילכך הנודר מן היין אסור בקונדיטון, אבל הנודר מן הקונדיטון מותר ביין, שאין יין בכלל קונדיטון, פומנט בלעז, והוא חמר ופלפלין. ועוד קשה לפרוש רבינו שלמה דבשלמא מקפה הוא שם תבשיל ואינו שם פרי מיוחד, ומשום הכי כולל כל מה שנותנין בתבשיל, אבל עדשים הוא שם פרי מיוחד ואינו שם תבשיל, ואיך יכלול מה שמערבין בתבשיל. מותר בעדשים. שלא אסר על עצמו אלא עדשים מטוגנין בדבש. ולפירוש רבינו שלמה שאין אשישין כוללין העדשים. ופירוש הירושלמי. על דעתיה דרבי יוסי. כלומר דסבר הואיל ונשתנה שמם אעפ"י שגוף העדשים הם ולא נשתנו כלל אלא שנתנו בהם דבש להטעימן יותר. הנודר מן היין מותר בקונדיטון. דנשתנה שמו מכל וכל אעפ"י שגוף היין הוא ולא נשתנה כלל אלא שנתנו בו תבלין להטעימו יותר. ולרבנן אסור, והלכה כרבנן. והדין הוא כמו שכתבנו למעלה [נ"ב ע"א].
חטה חטין. שאמר שתיהן. לשון הר"ם בפירושו. כבר אמרנו כי סמיכות דבר אל קיבוצו יורה על הגודל והריבוי עד כאן. ואית דמפרשי חטה משמע פת אפויה חטין משמע חיין או קמח. וכל זה בנוי על דרך לשונם. גריס. משמע מבושל. גריסין משמע חיין. ואע"ג דאמרינן לעיל דגריסין נמי משמע אפילו מקפה, דע שכל אלו האסורין לפי הסכמת לשונם הם, ואין באסורין אלו אלא מקומן ושעתן שהכל תלוי בהסכמת לשונם, והסכמתן היתה שגריסין היה כולל או חיין או תבשיל הנעשה מהן, אבל הגריסין המבושלין כמו שקורין עתה ביינש היו קורין גריס. ומיהו ודאי שעורה וכוסמת, שהם שם הגרגיר, יש להם דין חטה, ואי אמר שעורים וכוסמין דינו כאילו אמר חטין, כמו שביארנו בפרק שבועות שתים [שבועות כ"ג ע"א]. אבל חטין משמע בין חיין בין מבושלין. והיינו דתני אסור בהן בין קמח בין פת. נמצא שאין להם היתר. וחטה לא משמע אלא פת אפויה, אלמא חטין משמע בין חי בין מבושל. וכן כתב הר"ם פרק ט' [ה"ט]. לכוס. חיין דחטה. וגריס קסבר ר' יהודה דמבושלין משמע נמי חטה, אבל חיין לא משמע. ורבינו שלמה כתב, ור' יהודה לא פליג אתנא קמא. ומסתברא דפליג בחטה. אסור לאפות. דחטה פת אפויה משמע. לכוס. חי או מבושל, דאכילה שלא כדרכה קרוי כוסס. חטים. משמע בלא אפיית פת לכוס בין חי בין מבושל. לאפות. פת. גריס. משמע מבושל. גריסין. משמע חיין. ולפירוש הר"ם הטעם הוא שסמיכות דבר אל קיבוצו יורה על הגודל והריבוי.
<h2>דף נד.</h2>
אוסר. דקסבר דלועין בכלל ירק. כן הדבר. שכך אומר השליח, ומזה תבין שהוא מין ירק, שהרי אינו משיב לא מצאתי אלא קטנית מפני שאינו ממין ירק. הלח. דלאו מין ירק הוא. מן ירק. וירק משמע ירק שדרכו לאכלו חי, ודלועין אינן נאכלין חיין, ואמאי אסר ר' עקיבא. בקדירה. שנותן טעם בתבשיל, כגון שומים ובצלים ולא דלועין. המתבשל. ודלועין נמי מתבשל בקדירה. ממליך. שנמלך בשולחו ואומר לא מצאתי אלא דלועין, תרצה מהם. רבנן סברי דלאו ממין דקאמר ליה הוא, דאי ממיניה הוא לא הוה צריך לאמלוכי אלא הוה מייתי ליה מיניה. ור' עקיבא סבר דמיניה הוא, דאי לאו מיניה הוא לא הוה שאיל ליה תרצה ממנו, אלא היה משיבו לא מצאתי כלום. שאינו לוקה. אע"ג דאמר ירק המתבשל בקדירה איסורא איכא מלקות דלא יחל ליכא. ואע"ג דקסבר ר' עקיבא דמין ירק הם, הני מילי למיקם באיסורא, אבל לא לקי, דהא לית ליה לשליח לאתויי מיניה בלא המלכה. מתניתין. דמעילה. מיניה הוא. וכבד בכלל בשר הוא, ונמצא שעשה שליחותו. ותנן ברישא דהאי מתניתין שליח שעשה שליחותו בעל הבית מעל לא עשה שליחותו שליח מעל. צריך אמלוכי. שליח בבעל הבית, רוצה אתה שאתן להם כבד. וכיון שלא נמלך לא עשה שליחותו ושליח מעל אע"ג דהוי מין בשר. והואיל ואוקימנא למתניתין באומר המתבשל בקדירה, אפילו ר' עקיבא מודי שהנודר מן הירק מותר בדלועין, דירק משמע הנאכל חי. ואי אמר ירק הנאכל בקדירה דילמא ירק הנאכל בקדירה קאמר, ואם ביאר לנו שלשומים ובצלים כיון מותר בשאר. ואם סתם אסור בכל, דסתם נדרים להחמיר ופירושן להקל.
<h2>דף נד:</h2>
בכל מיני בשר. פירש רבינו שלמה בין בהמה וחיה. וקרבים שלהם הוו מין בשר לדברי הכל דאית בהו שומן טפי מראש ורגלים והנך. קרבין לאו בשר. שמעתא אחריתי היא. אינן יפין לאכל כבשר, אע"ג דלענין נדרים הוו כבשר. ולא ידעתי מי לחצו לפרש כך. אלא הכי פירושה, בכל מיני בשר, בהמה וחיה. אבל קרבין, היינו קנה ולב, וכן הדין לכל הקרבין. עביד שליח. אם שלחו לקנות בשר אומר לו לא מצאתי אלא בשר עוף. הילכך מיניה הוא. בשר דגים נמי. יהא אסור, דהא כי לא משכח בשרא ממלך בדגים, שאומר לא מצאתי אלא דגים, [דדעתו עלי]הם כשנדר. דלא אכיל דגים. שקשין הם לו, וודאי לא כיון לאסור עליו בשר דגים, ואם [לא] נדר נמי לא יאכלם, שקשים הם לו. הילכך מותר בהם, ולא הוי נמי כסתם נדרים שיהיה צריך פירושו. דכי אמרינן סתם נדרים להחמיר, הני מילי במידי דחזי ליה, אבל מידי דלא חזי ליה מסתמא אמרינן דלא הוה דעתיה על מידי דלא חזי ליה. אי הכי בעופות נמי. יהא מותר, דעופות נמי קשים למי שהקיז דם, וודאי לא נדר אלא בבשר שדרכו לאכול עתה. דמסוכר. שהקיז דם. על ידי שליקה. יפין לו, ואינם קשים אלא צלוים, הילכך אף לעופות כיון. אבל דגים קשים הם אפילו שלוקים. דכייבין ליה עיניה. כשנדר. סוף אוכלא. סוף החולי יפין לו דגים, אבל בתחילת החולי קשים לו וודאי לא היה דעתו על בשר דגים. לפום האי סוגיא לא שנא עופות ולא שנא דגים הנודר מן הבשר אי דוכתא דממליך עלייהו שליח תרוייהו אסירי, והוא שלא הקיז דם כשנדר. אי דוכתא דלא ממליך עלייהו שליח תרוייהו שרו. והר"ם כתב בפרק ט' [ה"ו] דעופות אסורין בכל מקום ודגים אסורין בדוכתא דממליך עליה שליח. נראה שהבין הא דתנן בפרק כל הבשר הנודר מן הבשר מותר בבשר דגים וחגבים, במקום דלא ממליך שליח אדגים. ומדלא תני ומותר בעופות אלא משמע שאסור בהן, משמע דבכל דוכתא עופות אסירי, דוודאי ממליך עלייהו שליח. והוא הדין לקרבין ולכל מיני בשר. והאי דמותיב הכא מאי שנא בשר עוף, הכי פירושא במידי דשליח ממליך עליה, כלומר בכל מקום. דגים נמי אמאי תני להיתר כי לא משכח בשרא עביד שליח דממליך עליה, כלומר בקצת מקומות, ובאותו מקום שנמלך עליו הוה ליה למתני' לאסור, דאי בדוכתא דלא ממליך עליה קאמר פשיטא. ומשני דאפילו בדוכתא דממליך עליה שליח קאמר דמותר, כגון שהקיז דם [או בתחלת אוכלא דמשמע] בכל הבשר דר' עקיבא היא, דהא דתני ומותר בבשר דגים איירי בדוכתא דלא ממליך עליה שליח. והרי"ף פירשה התם דומיא דהכא שהקיז דם או בתחלת אוכלא. והכל עולה לטעם אחד. אבל למה שפירשנו מתבאר יותר דעופות בכל מקום אסורין. והלכה כר' עקיבא. ומסתברא דלא לקי, דהא עופות וקרבין קרי בגמרא מילתא דממליך עליה שליח, ומודי ר' עקיבא דלא לקי כדאמרינן לעיל גבי דלועין. אבל בבשר בהמה וחיה לקי. ויש בכאן סתירה בפירוש המשנה המועתק אצלינו שכתוב שם ר' עקיבא סבר כל מילי דממליך עליה שליח מיניה הוא, וחכמים חולקים עליו, והלכה כחכמים, עד כאן. ובפרק ט' [ה"ו] פסק כר' עקיבא. וכן הלכה דהא אמרינן [הכא] מאן תנא דפליג עליה דרבי עקיבא רשב"ג היא, אלמא יחיד פליג עליה ולא חכמים, וקיימא לן [עירובין מ"ו ע"ב] הלכה כר' עקיבא מחבירו. והלשון ראוי להיות ורשב"ג חולק עליו והלכה כר"ע.
<h2>דף נה.</h2>
פול המצרי. כתב הר"ם הוא מין ממיני הגרעינים, לא ימצא רק בארץ מצרים, ואין זה הפול הידוע אצל ההמון, עד כאן. אסור בפול יבש. דאידגן. אבל לח מין ירק הוא. וקסבר ר' מאיר דדגן כולל כל דבר חוץ מפירות האילן וירק. חמשת המינין. חטין וכוסמין ושעורים ושיבולת שועל ושיפון. וכפרוץ. בעזרא [דה"י ב' ל"א] כתוב וכפרוץ, משמע שהרבו לעשר אף ממה שפטור מן התורה. תבואה. לא משמע אלא חמשת המינין. תבואת השדה. משמע כל מילי. פקיד. עשה צואה. היכי מקריא. כלומר ממה אגבם. בלבד. ולא תגבה מדבר אחר. ואם לא ישוו כך תפסיד השאר. כל מילי. ואפילו אוכלין ומשקין, דעללתא כל דבר של ריוח שעולה ומשביח משמע. שכר בתים. אם אגבם אף משכירות בתים וספינות שהיו לו בנהר פניא. דפחתן. שנפחתין ומתיישנים בכל יום. לא ידיע. שאינו ניכר הפסדם. ולא אפשיט, ולחומרא לתובע ולקולא לנתבע.
<h2>דף נה:</h2>
בלח. דירק הוא. אורז. ריש בלעז. חילקא. חדא חטה דחלקי לתרי. טרגית. חדא לתלת. טיסני. חדא לארבע. והאי תנא דתני האי ברייתא כר' מאיר סבירא ליה בפול היבש ולאו הלכתא כותיה, שהנודר מן הדגן אינו אסור אלא בחמשת המינין בלבד, דהאי ברייתא תני אסור בפול המצרי יבש. מיהו אידך מילי הלכתא נינהו והנודר מן הדגן מותר בחלקא טרגיס, ואין זה דגן אלא צורה אחרת יש לו, כמו נדר בחלב שמותר בגבינה [נ"ב ע"א]. פירות השנה. משמע כל הצומח בשנה זו, ולא בעלי חיים. גדולי. משמע כל שגדל ואף בעל חיים. פירות הארץ. משמע פרי האדמה. כמהין. דמאוירא רבו. בכולן. אף בכמהין ופטריות אבל בפירות האילן מותר. שאין גידולן. כגון כמהין ופיטריות, אלמא אינן בכלל גדולי הארץ, והיינו גדולי קרקע. רבו. גדלים. ותני שאין יונק.
תוספתא. תירוש. משמע להו כל דבר מתוק. תבלין. חיין משמע, אבל לא מבושלין. אבל אי אמר על פי או עלי, משמע ולא יהיה מהם כלל. פת. סתם לא משמע אלא פת הבאה מחמשת המינין, ואפילו במקום שאוכלין פת מכל דבר, דתנן בחלה פרק קמא [מ"ב] הנודר מן הפת ומן התבואה אסור בהן בחמשת המינין שהזכיר בראש הפרק [מ"א]. מן הדגן, אף מן הדגן, כטעמייהו דהכא. קיימתא. קיים אותה. מכל דבר. ואעפי"כ אין שאר הדברים בכלל פת סתם. והוי יודע שכל אלו הכללים לגבי נודר הם לפי הסכמתם. אבל אם יש הסכמה אחרת במקום אחר תדון לפי ההסכמה. אבל אם אין שם הסכמה ידועה תדון לפי משפט ההלכה. וכן נמי לגבי ברכה תדון לפי דין ההלכה. ודין נודר מן המזון או אומר כל הזן עלי בפרק בכל מערבין במשנה [עירובין כ"ו ע"ב].
שק וכו'. כל אלו בגדים עבים, עשוים ממעט צמר, ורובם נוצת עזים. צמר ופשתן. משמע בגד צמר ובגד פשתן אבל לא גיזין ואניצין. גיזי. אבשש בלעז. אניצי. פולטש בלעז. טען. פשתן או צמר. והזיע. מחמת כובד המשוי. קשה. מפני הזיעה, ודאי לא כיון אלא למשוי. להפשיל. לזרוק בגדיו לאחריו, דכמשוי הוא. פונדא. אבנט חלול. פסקיא. חגור של צמר. סקורטיא וקטבליא. כלי אומנות של עור, וכולם שם מלבושים הם. יוצאים. בשבת להגן עליהם מהמטר. ולא בקופה. דכמשוי דמי. בהווה. מה שהוא דרך, שהרועים דרכם לצאת כל השנה באלו הבגדים. והצר. נצטער בלבישתן. כתב בעל התשלום הא דתני רישא הצר לאו דוקא, אלא אפילו לא נדר על דבר כי נדר או נשבע בצמר בגד צמר משמע ובפשתן בגד פשתן משמע, כדקתני רישא דמתניתין. ור' יהודה לא פליג עלה כלל. וממה שכתב הר"ם [נדרים פ"ח ה"ח] ונצטער בלבישתן תבין שדעתו דר' יהודה פליג ארישא, דצמר לא משמע בסתם בגד צמר, אלא הכל לפי הנודר כדמפרש. ופסק כר' יהודה. דסתם מתניתין כרבי מאיר, והלכה כר' יהודה. ועוד דסתם לן תנא לקמן באידך פרקין [ס"ג ע"ב] שלא נתכוין זה אלא לשום אישות. ואמרי' בירושלמי [פ"ז הי"ב] אמר ר' יוסי ר' יהודה היא דאמר הכל לפי הנודר. וממה שכתב בפירוש המשנה תבין שדעתו דר' יהודה פליג, שכתב והלכה כרבי יהודה. ולענין נודר מן הצמר, אי איכא מנהגא הכל לפי המנהג. ואי ליכא מנהגא, בסתם לא נאסר בלבישה. ולדעת בעל התשלום נאסר.
<h2>דף נו.</h2>
בבית. דלדברי הכל אין בית בכלל עלייה. בבית. ונתתי נגע צרעת בבית. יציע. עליונו של מרפסת שהוא עומד לפני העליה. לא מחברא. שאינה עומדת על גבי קרקע. עלייה. דיד בעל השטר על התחתונה. ולא רבנן. דאי רבנן אפילו לא אמר בביתי, אלא אמר בית אני מוכר לך, מראהו עליה, דעליה בכלל בית. ורבינו שלמה פירש דאי רבנן למה לי למימר, פשיטא, אלא לר' מאיר אצטריך דאע"ג דאמר שאין עליה בכלל בית, היכא דאמר בית בביתי אפילו עליה משמע ומראהו עליה, דיד בעל השטר על התחתונה. נימא דאליבא דר' מאיר נקט למלתיה. אפילו תימא רבנן. ואצטריך דמאי עליה הבית המעולה, דבית בביתי משמע המיוחד והחשוב שבכולן. ומיירי שהקנהו לו בכסף או בשטר בזה הלשון.
וקא מסיק הכא שנוטל המעולה. ולאו הלכתא הכי, כדגרסינן במנחות [ק"ח ע"ב] אחד מכבשי גרסי', אחד מכבשי הוא דבקדשי מזבח מיירי, דומיא דשורי הגדול, דמקדיש בעין יפה מקדיש. בינוני. מפרש בגמרא. פירשתי. שפירש בשעה שהקדיש ואמר שור קטן עלי או שור גדול עלי, ושכח או שהיה הספק שכשמת אביו אמר לו אחד משוורי הקדשתי, ולא ידע מי הוא אי קטן הקדיש או גדול. גדול שבהן יהא הקדש. ויצא ידי חובתו. ואעפ"י שפירש בשעת הנדר, דקסבר תנא דמתניתין שאמר קטן עלי והביא גדול יצא. ורבינו שלמה פירש שהפריש אחד מהן, וליכא ספיקא דודאי גדול הקדיש דמקדיש בעין יפה מקדיש. אבל כי נתערב באחרים יש לחוש לכולן. ולא נהיר, דמקדיש בעין יפה מקדיש לא שייך למימר אלא בלשון סתם, אבל כשפירש דילמא הקטן הקדיש. וטעמא כדפי' כשהפרישו נתקדש, ויש לחוש לכו[לן אבל] כשלא הפרישו אלא דאמר קטן ... או גדול, נפטר בגדול דקטן והביא גדול יצא. בעין רעה. דאי בעין יפה מקדיש הוה ליה למימר הגדול הקדש. אף לבינוני. אף הוא קדוש, וכל שכן הגדול שיש לחוש שהקדישו. היכי עביד. דלשתרי חד מינייהו, הלא הוא מסופק איזה מהם הקדיש, דהא אחד קאמר, ועין יפה שייך בתרוייהו. עד שיפול מום. באמצעי, ויחלל קדושתו בגדול ויקריבנו ממה נפשך. לא שנו. דחוששין אף לבנוני. אלא דאמר אחד משוורי. דמשוורי הוא מיעוט ואיכא למימר דהכי קאמר אחד מהטובים שבשוורי, ומטעם מקדיש בעין יפה מקדיש יש לחוש לכולם חוץ מן הפחות, שהרי לפי הנחת זה הלשון רצה שלא יוקדש הפחות, וכיון להקדיש הטוב ממנו. שור בשורי. אינו מיעוט אלא מכולן הוא אומר שיוקדש שור אחד, ואי אמרינן מקדיש בעין יפה מקדיש עין יפה מכולם הוא, והיינו הגדול שבהם. תור בתורי. שור שהוא משובח בשוורי קאמר שהוא מקדיש, והאי דלא אמר אחד בשוורי משום דהאי לישנא לא מוכח שיקדיש שור אחד כמו אחד משוורי. ורבינו שלמה לא פירש בזה כלום, והוא תימה. דגריעי. דירתה משל בית, והיכי אמרת הגדול הקדש. הקדש. עולה. לצרכי עולות. שיש לחוש בכל אחד ואחד זהו שנתערב, והיכי אמרת בשור בשוורי הגדול הקדש והשאר מותרין. ודמיהן חולין. דהואיל [והכל] קדוש דמיהן חולין. תרגומה. הא דתני ימכרו לעולות אנתערב דוקא, דהואיל והפריש אחד ונתערב יש לחוש בכולם ולומר זה הוא. אבל כי לא הפרישו עדיין, אם הפריש הגדול יצא והשאר חולין. והא וכן קתני. כלומר ששוים בדיניהם. אגדול. דבשניהם הגדול הקדש, אבל בשאר אינם שוים, דהיכא דנתערב כולם ימכרו לצרכי אותו המין, מה שאין כן בשור בשוורי הקדש. הייא. הי נפל, דהואיל ואמרת שקנה השור והבית המעולה ונתקדש השור הגדול אם לא מת הגדול או לא נפל הבית המעולה לא נפל את שלו ואמאי מפטר בהני. לא גרסינן, כלומר גבי הקדש דאמירתי לגבוה כמסירתי להדיוט ויד הקדש על העליונה אמרינן שהגדול הקדיש, דמקדיש בעין יפה מקדיש. אבל גבי מכר הואיל ולא נתבררה מכירתו יד בעל השטר על התחתונה, ולא שייך למימר מוכר בעין יפה מוכר, הואיל ולא נתברר מה מכר. והמוציא מחבירו עליו הראיה. ולא תשני לעיל גבי לוקח עליה מעולה שבבתים, אלא עליה ממש, דעליה בכלל בית, ונותן לו הפחות שבבתים. ומיהו אליבא דרבנן נקט למילתיה, ואצטריך למימר דלא תימא דבית בבתי חשיבותא הוא כדאמרינן גבי הקדש ומשמע בית המעולה שבבתי, אלא אף בזה יד בעל השטר על התחתונה ונותן לו העליה שהוא הפחות. וכל שכן אם אמר בית אחד מבתי אני מוכר לך נותן לו הפחות, דאע"ג דאיכא למימר דמעולה קאמר, דמיעט הפחות, הא איכא למימר נמי דמהפחות קאמר שמיעט המעולה, והואיל ואיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי יד בעל השטר על התחתונה. אבל הקדש ידו על העליונה, הואיל והמוכר בית לחבירו בבתיו או עבד בעבדיו אע"ג דלא מסוים ההוא בית, דדילמא אית ליה מאה בתי או מאה עבדי קנה. שמעינן מהא דמאן דמקני לחבריה שיעורא בארעתיה, אע"ג דלא סיים קנה. והרא"ם כתב בגיטין פ"ק [ח' ע"ב] גבי שייר קרקע כל שהו לא קנה, משום דלא סיים דלא אמר אלא בית כור. נראה שפיר כאן האי דאמר בביתי, משום דבית אני מוכר לך לא הוי כלום משום דלא סיים אלא אמר בית בביתי, כלומר שסיים לזה הבית שמוכר לו שם בית אחד, דסיום דבית מהני ליה, דומיא דחצי שדה אני מוכר לך. וזה נרחיב שם בע"ה. והלכה כרבנן דאמרי דעליה בכלל בית, דיחיד ורבים הלכה כרבים.
ערסא דגדא. מטה המיוחדת העשויה למזל, ואין שוכבין עליה ואין יושבין עליה, אלא היו מציעין אותה בקרן זוית. מברין. המלך כשהוא אבל. יהבינן ליה. אנו מצווין להאכילו ולהשקותו.
<h2>דף נו:</h2>
לכפותו. כשהוא אבל. קרביטיו. לולאות, גנשש בלעז. צלא. עור, וברצועותיה עונבין אותה, שכולה של עור. וכיון דלא דמיא לשאר מטות זוקפה ודיו, דזקופה ככפויה דמי. והר"ם פירש והיא כמו מטה קטנה, ולשונו בפירוש המשנה הוא, ערש קטן יושם לפני המטה הגדולה. נקליטיה. קלונסות, ועמודים של עץ יוצאים הימנה וקבועים בה, שפורסין הבגד עליהן כדי שלא יצערנו זבוב כשהוא ישן. זוקפה. דכפיה לא אפשר מפני הנקליטין. ורבינו שלמה פירש זוקפה, זוקף הנקליטין ופורס הבגד עליה ודיו, דלא הוי ראויה לישיבה הואיל והבגד עליה. וככפויה דמיא. ונראה שפירש שאע"פ שאין הנקליטין קבועין בה די לו בזה. עבורה. שבעים אמה ושני שלישי אמה סמוך לעיר מקרי עיבורה של עיר. ומסתברא דוקא שהיא עיר שיש לה עיבור, כלומר שאין מודדין לה אלפיים אמה מחומתה, אבל עיר שאין לה עיבור ומודדין לה מחומתה, מהלך עד חומתה. ודין עיר שיש לה עיבור תמצא בכיצד מעברין [נ"ז ע"א], כמו שביארנו שם. בעיבורה. היה עומד. וקאמר בהיות יהושע ביריחו. מחוץ לעיר. תמדו התחום, אלמא תחום קרי חוץ לעיר, ואי יהושע בתחום יריחו הוה לא הוה אמר בהיות יהושע ביריחו. מן האגף ולפנים. כלומר שמותר בכל עובי סיפי הפתח. ולשון הר"ם בפירוש המשנה האגוף הוא נעילת השער ויקיפו בו הדלתות. מן הבית. בטומאת צרעת דבתים כתיב. ויסגיר. על ידי שליח. בצד. ולא תחתיו. אלמא אגוף דינו כבית. מן הבית. משמע גם מה שדבק ונטפל בבית והיינו האגוף. אבל נודר מן הבית קאמר שלא יכנס בבית זה. ומסתברא דאי נדר שיצא מן הבית או שאמר שלא אהנה מן בית זה אסור אף באגוף.
<h2>דף נז.</h2>
קונם פירות אלו. קרבן [פירות אלו]. חלופיהן. אם החליפן בפירות אחרים או בדבר אחר. גדוליהן. אם גדלו בקרקע, וכל שכן במשקין היוצאים מהם, דהא אוקימנא בפרקין דלעיל [נ"ב ע"ב] דאילו אוסר מה שיוצא מהם. ובקונם הם לפי נמי, הואיל ונאסר בגדולין וחלופין, כל שכן במה שיצא מהם כדפרישנא התם. וכן כתב הר"ם פרק ה' [הי"ג]. שאיני אוכל אותן. דגופן אינו טועם קאמר, ולא קאמר שיהו עליו קרבן, הילכך מותר בחלופיהן וגדוליהן. ומשקין היוצאין מהם בעיא ולא אפשיטא בפרקין דלעיל אי שאיני אוכל ושאיני טועם אוסר מה שיוצא מהם או לא, הילכך אסור ואינו לוקה. אבל גדוליהן וחלופיהן מותר, שאין זה גופן. שזרעו כלה. אמרינן דמותר בגדולין. אבל דבר שאין זרעו כלה יש בגדולין גופו של פרי הואיל וזרעו אינו כלה, הילכך אסור בהן ואפילו בגדולי גדולין ולא בטיל. אבל בחלופין מותר, דלגבי חלופין ליכא חילוק בין זרעו כלה או אינו כלה, דאין בחליפין גוף הפרי. ואית דמפרשי הכי בדבר שזרעו כלה דארישא קאי, האי דתני רישא נאסר בגידולין ומשמע דגידולי גידולין מותרין, הני מילי בדבר שזרעו כלה. ואית דאמרי דברישא ליכא לאפלוגי בין זרעו כלה לאין זרעו כלה דהא נאסר בחליפין, ואם יש היתר לאין זרעו כלה אמאי חליפיו אסורין הא אין כאן זרעו, אבל חליפי חליפין לעולם מותרין. האומר לאשתו וכו'. כדפרישנא אידך מתניתין.
שאת עושה. כלומר קונם שאת עושה אם אוכל או אתכסה עד הפסח ממה שתעשי. לא נדר אלא שלא יאכל או יתכסה עד הפסח, ומכאן ואילך יהא מותר. אבל בשאני אוכל לעולם, משמע שאסר עליו מה שהיא עושה לפני הפסח. שאת נהנית לי. כלומר אחר החג הדירה שאם תלך וכו' עד הפסח, שהוא זמן האיסור. ופרישנא למתניתין באלו מותרין [ט"ו ע"א] הלכה לפני הפסח אסורה בהנייתו, ולוקה הוא אם ההנה אותה לפירוש הר"ם [פ"י הי"ב], או לוקה היא לפירוש רבינו שלמה כדפרישנא בדוכתיה. לא הלכה אסורה בהנייתו, שמא תלך לאחר הפסח. ולאחר הפסח הרי זה בבל יחל. אם עברה ונהנית קודם הפסח. עד החג. והדירה אחר החג כדלעיל, אלא שאינו רוצה בהליכתה עד הפסח. ואם תלך קודם הפסח תאסר בנכסיו עד החג. אסורה. ולוקה. לא הלכה אסורה שמא תלך, הכי אוקימנא בפרק ואלו מותרין. ודקדק הר"ם בפרק י' מדתני בסיפא שאינו מזרז עליה שלא תלך אלא עד הפסח ומותרת לילך אחר הפסח, שהרי לא היה בדעתו למנוע הליכתה אלא עד הפסח. וברישא שמזרזה שלא תלך עד סוכות תני ולאחר הפסח הרי היא בבל יחל. ואצטריכינן לפרושי בואלו מותרין בשעברה ונהנית קודם הפסח. ולא אתא לאשמועינן ולאחר הפסח מותרת לילך ש"מ שאחר הפסח אין לו להניחה ללכת שם, שהרי אין רצונו שתלך שם עד החג. ואעפ"י שלא הדירה אלא עד הפסח, הרי גלה בדעתו שאין רצונו שתלך שם עד החג. מיהו אם הלכה וההנה ליכא בל יחל. ואין לומר שדעת הר"ם דקונם עיני בשינה היום אם אישן למחר, אעפ"י שלא ישן היום לא ישן למחר, כמו שכתב רבינו שלמה שם [ט"ו ע"א]. דלא דמי, דהתם אמר אם אעשה זה יהא אסור עלי זה, והואיל ולא עשה מותר, שהלך האיסור, אבל הכא הוא אינו רוצה שתלך בבית אביה עד החג, ומפני זה הוא מדירה, יש לו לנהוג עצמו באותו דבר שעשה האיסור עליו. ולא שייך הכא למימר והא משעבד לה, שהרי לא הדירה במוחלט אלא אם תלך, תשמר שלא תלך ולא תהא אסורה. ומשום הכי תנן בהמדיר [כתובות ע' ע"א] בזמן שהן בעיר חדש אחד יקיים שנים יוציא ויתן כתובה.
<h2>דף נז:</h2>
בידו. בפיו היתה זאת השאלה. והכי קא מבעיא ליה גדוליו היתיר. שהרי בשמינית גדל. ועיקרו אסור. שהרי בשביעית נעקר. וקא בעי לכל איסורין. ואית דמפרשי דמעשה הכי הוה שהביא הבצל בידו מארץ ישראל ונטעו בשמינית, וקא בעי אי בטל או לא, הואיל ובצל אין זרעו כלה, שהשורש ראוי לאכילה. וודאי שרבו בשיעורן קבעי, דהיינו בששים, שהוא נותן טעם כדלקמן. ורבו. באחד ומאה, כדין תרומה. תרין. אמוראי דאמרי לאיסורא, דאמרי שאין גידולי היתר מעלין את העיקר האסור, הואיל ואין זרעו כלה. כחד. דאמר להתירא, והיינו ר' ינאי. ילדה. של ערלה. בזקינה. שנפטרה מן הערלה. ויש לאותו ענף של ערלה דין זקינה, כדאמרינן בסוטה [מ"ג ע"ב] ילדה שסיבכה בזקינה בטילה. מיהו אם יש פירות באותו ענף של ערלה כשהרכיבו באילן אינו בטל במאתים כדין ערלה, שהואיל וגוף הפרי הוא אסור אעפ"י שגדל בהיתר אין הגידולין מבטלין העיקר האסור, דהיינו הפרי שהיה שם כשהרכיב הענף שגדל באיסור ונאסר, והואיל ויש בפרי מה שהוא אסור ואינו מתבטל הכל אסור.
בצל שנטעו בכרם. ונתהוה שם ונעשה שם בצל שראוי לצמוח, שדרך הבצלים כך הוא, זורעין הזרע, וכשהגדילו מעט עוקרין אותן ונוטעין אותם במקום אחר ומתהוים שם בצלים גמורים. ואם ישהו אותם שם אחר שנתהוו יצמחו ויעשו זרע, ונמצא שהבצל הוא אסור. ונעקר הכרם. ואחר כך צמחו, אעפ"י שרבו הגידולין על העיקר באחד ממאתים, העיקר לעולם אסור, הואיל ואין זרעו כלה. אבל הגידולין מותרין היכא דהוסיפו הגידולין על העיקר כשיעור ביטולן, דהואיל ואין זרעו כלה האיסור הוא בעין לעולם. אבל דבר שזרעו כלה והלך האיסור, ליכא חשש איסורא אלא שבא מכח האיסור, אפילו לא רבו הגידולין על העיקר כשיעורן מותרין, דזה וזה גורם הוא, הקרקע גורם היתר הוא, והעיקר גורם איסור הוא, וזה וזה גורם מותר. ומשום הכי הגדולין מותרין כמו שכתבתי. והעיקר לעולם אסור, וכן כתב הר"ם בכלאים פרק ה' [הכ"ד]. ליטרא. שקל ליטרא בצלים דקים. שתיקנה. שעישר אותה. וזרעה. נטעה, ונתעבו שם והיו י' ליטרין. לפי כולה. וכולה טבל, ואעפ"י שתיקן העיקר שהיה ליטרא, אלמא יש אף לעיקר תורת גידולין. לחומרא. כי הכא שהכל טבל, אבל לקולא לא.
<h2>דף נח.</h2>
טבל. מפריש מיניה ומותר. מעשר שני והקדש. יש להם פדיון. חדש. עומר מתירו. שיעור. ומסיק בירושלמי בשביעית פרק ו' [ה"ג] אלא מין במינו בכל שהו שלא במינו בנותן טעם. ותנן נמי בחלה פרק ג' אם כן למה אמרו הטבל בכל שהו, מין במינו, ושלא במינו בנותן טעם. שיעור. ומסיק בירושלמי בשביעית [פ"ו ה"ג] בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם. דתנן השביעית וכו'. בשביעית פרק ז' [מ"ז]. אף אני לא אמרתי. שהשביעית תאסור תערובתה בכל שהוא, אלא לחייב על התערובת ביעור, כלומר שאין שם איסור אכילה, ואם לא ירצה לאכול התערובת בשביעית שלא חל איסור עדיין, כגון שנתערבו פירות שביעית בפירות ששית או שנטע בצל של ששית בשביעית והוסיף, שיש לכל דין הגדולין, וחייב לאכול אף העיקר בשביעית או לבערו כשיגיע זמן הביעור. ומשום הכי אוסר במינו בכל שהוא, שהרי יש לו היתר שיאכלנו או יבערנו אם לא ירצה לאכלו. אבל לאכילה כשאוסר באכילה, דהיינו שנתערבו פירות שביעית אחר זמן הביעור בפירות שמינית או שנטע בצל של שביעית בשמינית אזלינן אפילו במינה בנותן טעם, דהשתא אין לו מתירין. אלמא בתר גדולין אזלינן, ומכולה מילתא קא דייק. ומשני דילמא הא נמי לחומרא שני. כלומר אפילו תימא דהא דלביעור אסרי אפילו בגדולין דילמא משום דהוי חומרא הוא, אבל לאכילה בנותן טעם, דדלמא לא איירי אלא על ידי תערובת, דכולא איירי לחומרא לביעור, ר"ל שחייב לבער הכל בין בתערובת בין בגידולין, שיש לכל דין גידולין כדקאמרת. וסיפא דקאמר לאכילה בנותן טעם, איירי דוקא בתערובת, אבל בגידולין תבעי, ולא מצינן למימר לביעור לגידולין דוקא. כמו שפירש רבינו שלמה, דאם כן היכי תני מתניתין שלא במינה בנותן טעם, דהיכי שייך שלא במינה בגידולין. ועיקר הפירוש הוא כמו שפירשתי. וחזינן מהכא בהדיא דדבר שיש לו מתירין שלא במינו בנותן טעם. ורבינו שמשון פירש בפרק ו' [מ"ג] וסוף פרק ז' לביעור כלומר דהא דאמרינן כל שהו במינה היינו לענין ביעור, שאם לאחר הביעור נתערב כל שהו במינו חייב לבער. אבל לאכילה, כגון קודם הביעור אין בו קדושת שביעית, ואפילו במינו בנותן טעם, עד כאן פירש בפרק ו' הירושלמי. ולא הבנתי היאך יוכל לפרש זאת השיטה למה שפירש הירושלמי פרק ו' והמשנה פרק ז', שבשני מקומות הלך בשיטה אחת. ולא הבנתי דעתו. והעיקר מה שפירשתי. דתנן. בשביעית פרק ו' [מ"ג]. בצלים. של שנה ששית שנגמרו בקרקע, ועמדו שם עד שנכנס שביעית. וצמחו. הבצלים מחמת המטר. אם הושחרו העלים ודאי מוסיפין הם, ואתו גדולין ומבטלים עיקר. ואם הוריקו העלים ונכמשו לאו מארעא קא רבו. ליתלש. דרך הבצלים כשנגמרים ואוחז אדם בעלים שלהם, אם הם חזקים מעט נתלשים. וכנגדן. לא מצינו למימר דאיירי בבצל שנגמר בשביעית וצמח בשמינית, דהיאך יבטל גידול מועט העיקר שהוא אסור, אלא מבצל שנגמר בששית איירי, וגדלו מעט בשביעית ועקרן, ובשמינית הוסיף חזר ונטען והוסיף כדי לבטל עם העיקר של ששית אותו תוספת מועט שהוסיף בשביעית. אלמא גידולי היתר מעלין האיסור. במדוכנין. שעקרו ודכן במדוכה, ונתערב ההיתר והאיסור ונתבטל. אבל לא דכן, עיקר אסור וגידול היתר כל חד וחד לחודיה קאי ולא ידיע ואסור הכל. וא"ת אמאי נקט למוצאי שביעית, אפילו בשביעית אם דכנן מותרין. אין הכי נמי, ומיהו בשביעית אינו צריך דיכון, אלא יאכלנו קודם זמן הביעור.
<h2>דף נח:</h2>
חסיות. מפרש לקמן, כלומר ונתן לו בשכרו מאותן חסיות. ארעי. כל זמן שלא הוקבעו. ומעשרן ודאי. משהו קבעו למעשר, ולא דמאי, שאינו מעשר. למוצאי שביעית. אם נכש עמו ונתן לו מהן בשכרן, מותר לאכלן אעפ"י שמפירות שביעית זרע, דגידולי היתר מעלין את האיסור. שזרעו כלה. מיירי הא דליכא איסור כלל כשגדל. במדוכנין. איידי דנקטיה לעיל נקט ליה הכא. ופירושו הכא לשון דכי, שיש לומר שמשאר פירות הם. אבל לעיל מיירי שידוע שהוא בצל של שביעית. חשוד קתני. וחשוד בכל מקום כודאי הוא. על ידי תערובת. שעירבן החשוד עם פירותיו של מוצאי שביעית ונתן לו בשכרו, אבל היכא דליכא תערובת כדלעיל מבעיא לן. המנכש קתני. דמאותן חסיות שנכש עמו, שהם פירות שביעית בלא תערובת נתן לו, אלמא אתו גידולי היתר ומעלין את האיסור. שאני שביעית. לעולם בשאר איסורין לא אתו גידולין ומבטלין עיקר האיסור, כדאמרי לעיל גבי ערלה שהכל אסור, שהרי אין ידוע האיסור היכן הוא. ובבצל שעיקרו אסור, שהרי ידוע מקומו, וגידוליו מותרין, וגבי שביעית, היינו טעמא וכו'. אבל ערלה איסורה על ידי שנים. וכלאים איסורן על ידי תערובת, שאם זרע זה רחוק מזה מותרין. אבל שביעית הקרקע אוסרה לעולם בכל שביעית ושביעית. אבל דבר שזרעו כלה אין כאן איסור, הואיל וגדל העיקר אינו נאכל, ועץ בעלמא הוא.
<h2>דף נט.</h2>
מתיב רמי וכו'. פירש רבינו שלמה דלר' אמי מותיב דקא פשיט דגידולי היתר מעלין האיסור משביעית, ולית ליה הך סברא דר' יוחנן ור' יונתן דשאני שביעית וכו', ומותיב ליה דבדבר שאין זרעו כלה אפילו גידולי גידולין אסורין, אלמא לא אתו גידולי היתר ומעלין האיסור. ואין הכרח מן ההלכה דר' אמי סבירא ליה בשאר איסורין דגידולי היתר מעלין את האיסור, דדילמא איהו לא בעי אלא בבצל בשביעית, כמו שפירשנו לעיל. ואיהו פשיט ליה מה ששאל. ומסתברא דאפילו לר' יוחנן ור' יונתן בעי, דתרוייהו מודו בדבר שאין זרעו כלה שאעפ"י שהעיקר אסור הגידולין כשהוסיפו כשיעורן מותרין, כדפרישנא לעיל. וקא בעי אמאי קאמר בשאיני אוכל דאסור בגידולי גידולין בדבר שאין זרעו כלה, דבשלמא רישא דתני אסור בגידוליהן טעמא דמילתא דהואיל ואסר עליו כקרבן רצה לאסור על עצמו כל אלו, כדפרישנא בדוכתיה. אבל בשאיני אוכל לא אסר על עצמו, אלא ששבו פירות אלו כמו ערלה וכלאי הכרם. דהא תני שמותר בגידוליהם בדבר שזרעו כלה. הילכך אמאי אסור בגידולי גידולין וגידולין בדבר שאין זרעו כלה יתבטלו בשיעורן כדאמרינן בערלה. ושני אע"ג דבאיסורין דעלמא מתבטלין הגידולין בשיעורן, בקונמות, כלומר שהוא אסר על עצמו ויכול להשאל עליו אינו מתבטל. דהואיל ואין זרעו כלה, גוף האיסור הוא בעין, ואוסר הגידולין במשהו כדבר שיש לו מתירין. אבל כשזרעו כלה, כבר נסרח ונבאש קודם שיצאו הגידולין, ושב היתר, ואין שם דבר שיאסר הגידולין, ואפילו בדבר שיש לו מתירין מותר. ואע"ג דטבל ותרומה גידוליהן אסורין, לאו מדינא הוא, אלא משום גזירה כמו שנבאר לקמן. ואין בטל ברוב לא אותו משהו המעורב ולא העיקר, שהעיקר לעולם אסור אעפ"י שהגידולין מותרין. ומה שכתב הר"ם בנדרים פרק ה' [הט"ו] ולמה לא יבטל העיקר האסור בגידוליהן שרבו עליהן, לאו להתיר העיקר בדבר שאין זרעו כלה קאמר, שהרי פסק במעשר שני פרק י' [הט"ז] גבי ערלה ובכלאים פרק ה' [הכ"ד] שאין גידולי היתר מבטלין העיקר האסור. אלא יבטלו העיקר שלא יאסור הגידולין עצמן, הואיל והוסיפו במאתים, והוי כמו כזית חלב שנפל בששים שמבטלין החלב שאינו אוסרם, והחלב עצמו כשהוכר אסור. והוי כדבר שאין זרעו כלה שאסור העיקר.
ברובה. רוב של תרומה, היינו אחד ומאה. ואפילו היא עצמה בטלה, דהואיל ונתערבה בטמאה הכל אסור אפילו לכהן. תעלה. תבטל, אבל אין צריך להעלות אותו סאה של תרומה, שאין כאן גזל השבט, דתרומה טמאה היא. דלא מצי מתשיל עלה. ישראל, דביד כהן היא, וכהן הא לא אקדשה. לכהן. אלמא ביד ישראל היא. אבי אמו כהן. ואינו יכול להשאל עליה, דהא לא אפרשה. מדמי אותה סאה. מפני גזל השבט. ואי נפלה לו בירושה, שלו היא ואין כאן גזל. שאני קונמות דמצוה וכו'. וש"מ מהא בהדיא דנדרי איסר מצוה להשאל עליהם. ופסק הר"ם בכלאים פרק ה' [הכ"ד] ובפרק י' [הט"ז] דמעשר שני כר' יוחנן וכר' יונתן. להיכן הלך. הואיל ואין זרעו כלה אמאי בטל לגבי גידולין.
<h2>דף נט:</h2>
בפטור. בשנה ששית. רשב"ג היא. ואסורין דקתני אתוספת. עד כאן. כלומר אפילו הכי לא דמו, דאע"ג דהתם לא מבטלי גידולין עיקר, התם הוא שלא טרח בזריעתן, שלא נטען כלל אלא שירדו עליהן גשמים. אבל הכא שזרעה, כלומר שנטעה, בטל עיקר לגבי גידולין. מותר. אלמא הגידולין היתר ומבטלין העיקר האסור.
<h2>דף ס.</h2>
תרומה. אלמא הגידולין תרומה נינהו. טעמא דהא מילתא משום גזירה הוא, כדאיתא פ"ק דשבת [י"ז ע"ב] דמשמונה עשר דבר הוא, ואי אמרת דגידולי תרומה להוו חולין כל כהן שתהיה לו תרומה טמאה יזרענה ומשהי לה ואתי בה לידי תקלה, ומן הדין חולין גמורים הם. ומשום הכי חייבין גידולי תרומה בלקט שכחה ופיאה ומעשר, כדתנן לעיל מהא מתניתין בפרק ט' דתרומות [מ"ב]. שאין זרעו כלה. אשמעינן דגידולי גידולין מותרין. ופירוש גידולי גידולין, זרע והזריע זהו גידולין, חזר וזרע אותו זרע והזריע זהו גידולי גידולין. והתנן הטבל וכו'. ומפרש בירושלמי טעמא דגידולי טבל אסורין משום תרומת מעשר ותרומה גדולה שבו. אלמא בתרומה בדבר שאין זרעו כלה אפילו גידולי גידולין אסורין. רבויא דרבו. כלומר אע"ג דגידולי גידולין אסורין, מה שנתוסף אותו עיקר שנטע ונתעבה קסבר ר' ינאי שמותר. והטעם שהזרע הוא גדל מאותו עיקר שנטע, שהזרע מעיקר הוא בא ולא מתוספת, ומשום הכי אף גידולי גידולין אסורין. אבל אם אותו עיקר נתעבה וגדל, אותה תוספת מותרת. וכתב רבינו שלמה אם היה תחילתו כזית ושב גס בכביצה, משמע אפילו לא הגדיל כשיעור ביטולו. ולא שנא הכי ולא שנא הכי לית הילכתא כותיה אלא כר' יוחנן ור' יונתן דגידולי היתר אין מבטלין העיקר האסור. ומיהו דוקא לחומרא אזלינן בתר עיקר, אבל לקולא לא, כדאיתא בהדיא במנחות פרק ר' ישמעאל [ס"ט ע"ב] דבעי שבולת שהביאה שליש קודם לעומר ועקרה ושתלה אחר העומר והוסיפה מאי, אי שריה עומר או צריכה עומר הבא, מי אמרינן דמפשט פשיטא להו דבתר עיקר אזלינן בין לקולא בין לחומרא, או מספקא להו ולחומרא אזלינן בתר עיקר ולא לקולא, והולך בתיקו.
היום. לא משמע אלא עד שתחשך, ואפילו נדר סמוך לשקיעת החמה. שבת זו. פירש הר"ם פרק י' [ה"ב] שנדר בימי החול. בכל השבת. בכל ימי החול. ושבת לשעבר. כלומר ויום השבת אסור בו גם כן, שהרי נמנה לשעבר, שהרי הוא תשלים ימי השבוע. ורבינו שלמה פירש שנדר ביום השבת, ושבת זו משמע ימי החול הבאים, והשבת שהוא עומד בה אסור אעפ"י שהוא נמנה עם הימים שעברו, והטעם הואיל ועומד בה כשנדר. וגריס ושבת שעברה, קרי ליה שעברה אעפ"י שהוא עומד בה, מפני שנמנית עם הימים שעברו. וודאי מה שפירש הר"ם הוא מבואר ופשוט. אבל מה שפירש רבינו שלמה נראה שדעת הר"ם שאם היה עומד ביום שבת ואמר שבת זו לא משמע אלא מה שיש לפניו מאותה שבת, דהיינו יום השבת, וכן עיקר. חדש זה. פירש הר"ם [פ"י ה"ג] שנדר באמצע ימי החדש. בכל החדש. ימי החדש. וראש חדש להבא. כלומר יש לו דין חדש הבא ומותר בו, דראש חדש מורה שנשלם חדש שעבר והותחל החדש הבא אחריו, וכן ראש השנה מורה שנגמרה שנה שעברה והותחלה השנה הבאה אחריה ורבינו שלמה פירש שנדר ביום ראש חדש ואסור בימי החדש וביום ראש חדש שהוא עומד בו, מפני שהוא נמנה עם הימים הבאים. ושני הפירושים אמת, שהכל טעם אחד. שנה זו. פירש הר"ם [פ"י ה"ד] שנדר באמצע השנה אסור בכל השנה, וראש השנה יש לה דין להבא ומותר בה. ורבינו שלמה פירש שנדר בראש השנה, ואסור בה שיש לה דין שנה הבאה. שבוע. שמיטה. פירש הר"ם [פ"י ה"ה] שנדר באמצע השמיטה ואסור בשני השמיטה. ושביעית לשעבר. יש לה דין לשעבר, ואסור בה במה שאסר על עצמו. ורבינו שלמה פירש שנדר בשנה שביעית, ואסור בכל השבוע הבא, ושנה שביעית שהוא עומד בה אעפ"י שהיא נמנית עם השנים שעברו, כמו שפי' לעיל בשבת. ונראה דעת הר"ם שאם עומד בשנה שביעית ואמר קונם יין שאני טועם שבוע זו, אינו אסור אלא שנה שביעית, הואיל ואמר זו לא משמע אלא מה שיש משבוע זו, וכן עיקר. יום אחד. כ"ד שעות משמע מעת לעת. שבת אחת. ז' ימים מעת לעת. שנה אחת. י"ב חדשים מעת לעת. שבוע אחד. ז' שנים מעת לעת. צריך שאלה. אע"ג דהיום לא משמע אלא עד שתחשך אסיר ליה למיכל בלא שאלה, דאי שרית ליה בלא שאלה, כי נדר או נשבע ואמר יום אחד נמי יאכל כשתחשך, שלא יבין מה בין זה לזה. הילכך צריך שישאל לחכם אם ירצה לאכול קודם מעת לעת.
עד הפסח. דאמר קונם יין או פירות שאני טועם עד הפסח. עד שיגיע. משמע. דבלשון בני אדם עד ולא עד בכלל. אבל כי אמר עד שיהא, ודאי פסח בכלל. עד לפני. כל יום שבפסח הוא פני חבירו. ויום אחרון נמי תחילת שעה אחרונה הוא פני לסופה. עד שיגיע. שאין אדם מוריד עצמו לספק, אלא לא רצה לאסור אלא עד שיגיע פסח, דודאי אין כאן דבר שיהא מסופק. אלא ודאי פני לכל ימי הפסח הוא. עד שיצא. דמחית איניש נפשיה לספיקא, ושמא רצה לומר עד מה שהוא פני לקצת פסח, והיינו כל הפסח כדפרישנא.
<h2>דף ס:</h2>
ליגזר. כשנדר ואמר יום אחד יהא אסור לאכול בחצי היום, שמא כשנדר ואמר היום נמי יאכל בחצי היום קודם שתחשך. מיחלף. שכבר יצא היום, ולא יבין דיום אחד כ"ד שעות משמע, אלא יבין שיום אחד עד שתחשך משמע. לא מיחלף. שעדיין לא יצא היום, וודאי לא יאכל שזה שאכל ביום זה בחצי היום מפני שעמד מעת לעת והלך אותו יום שנדר בו. כר' נתן. אית דמפרשי דהא דר' ירמיה לא נאמרה בהיום שקיים נדרו שיהא צריך שאלה הואיל וקיים נדרו, אלא ביום זה איירי שלא קיים נדרו [עדיין, דאמרינן מוטב] שישאל ולא יקיים. ורבינו שלמה פירש דבהיום איירי, והיינו דתניא כותיה ... והכי קאמר הא דבעי ר' ירמיה שאלה אעפ"י שקיים נדרו, שאין מראין לו שיהא מותר ביין מטעם שקיים נדרו אלא מטעם שהוא נשאל, כדי שלא יהא רגיל לקיים נדריו אלא להשאל עליהן. ובעיקר דינא לא פליגי אדרב יוסף, וכן עיקר. והיינו דתני לכשתחשך. וכן דעת הר"ם [פ"י ה"א] שכתב בהיום שצריך שאלה, ולא חשש לטעם רבינא הואיל ובעיקר דינא לא פליגי אדרב יוסף. אבל ביום אחד כשהשלים נדרו ידוע הוא לכל שקיים נדרו ואין לומר שיבא לפני חכם להתיר כדי שיהא רגיל להשאל. פשיטא. שהוא אסור, לפירוש הר"ם יומי דשבתא, ימי החול ולא יום השבת, ולפירוש רבינו שלמה פשיטא הואיל ועומד ביום השבת, יומי דשבתא, הבאה ולא שבת שעברה. קמ"ל. הואיל [ונדר] ביום השבת, אותו יום נמי אסר. פשיטא. שהוא מותר בה, לפירוש הר"ם. ולפירוש רבינו שלמה שהוא אסור בו, שהרי נמנה עם זה החדש. חסר. שהיה מכ"ט יום, ויום ראשון של חדש הוא תשלום חדש שעבר, לפירוש רבינו שלמה חדש שעבר שלא נאסר בו, ואעפי"כ אסור ביום ראש חדש. ולפירוש הר"ם חודש שעבר שנאסר בו, ואעפי"כ מותר בו. יום. ולא אמר אחד. כהיום. ואינו אסור [אלא] באותו היום עד שתחשך. או כיום אחד. ואסור מעת לעת. ולא אפשיט, ואסור עד מעת לעת ואינו לוקה. וכן נמי אי אמר קונם יין שאני טועם שבת או שנה או חודש ולא אמר לא זו ולא אחת, שאסור בכולן מעת לעת, ואינו לוקה משעברה אותה שבת או אותה שנה או אותו חודש. וכן כתב הר"ם [פ"י ה"ב]. ובעיבורה. בחודש העיבור.
<h2>דף סא.</h2>
יובל. שנת החמשים נקראת יובל מפני שתוקעין בו בשופר, ויובל הוא קרן האיל. ונקראו שבע שמיטות יובל, מפני שנמנין לעשות יובל. וכן גם כן נקראו ימי החול שבת מפני שנמנין לעשות שבת. הילכך אמר יובל זה אינו אסור אלא בשנת היובל. ואם אמר יובל אחד אסור בחמשים שנה. וקא בעי אי אמר יובל זה והוא בתוך השמיטות, אם נאסר בשנת החמשים. וקא בעי אם שנת החמשים זה נמנה עם היובל הבא, שמונין לו אחת לשמיטה או לא. לשנת חמשים אחת. שנה אחת לשמיטה, שאינו עולה אלא לחמשים שעברו. למנין שבוע. הנכנס. ולרבנן כלפני חמשים הוא ואסור. ולרבי יהודה מיובל הבא הוא ומותר. הלכה כרבנן. חמש. בשמיטה ראשונה, שהיא לנ"ו, לדבריך, ולא זרעו אלא ה' שנים. לדבריכם. דפרכיתו לי מהאי קרא, היכי תרציתו בין לדידי בין לדידכו לשלש השנים. ארבע. בשמיטה ראשונה שפירות מ"ח עושים גם כן למ"ח למ"ט לנ' לנ"א עד שיגמרו פירות אותה שנה. לאוקומינהו. הני קראי, ולא תקשו לי משש שנים, דבשאר שני שבוע.
<h2>דף סא:</h2>
מי שיש. בפרק האומר [קידושין ס"ד ע"ב] תנינן לה. הגדולה. שאמר בתי הגדולה מקודשת לך, והן נערות עדיין שהיא ברשות האב או שהאב שליח מכולן. השיטה. דר' מאיר סבר עד שיצא, דמחית איניש נפשיה לספיקא. והתניא. בניחותא. והך מסקנא דבהכי פליגי אדחיא לה בקידושין [שם ס"ה ע"א] דבלישנא בעלמא פליגי כדאיתא התם מר סבר עד פני עד דמיפני פיסחא משמע ומר סבר עד קמי פיסחא משמע. והלכה כר' יוסי דאמר עד שיגיע, דמוחלפת השיטה כדמוכחינן מהאי ברייתא.
עד הקציר. דאמר קונם יין שאני טועם עד הקציר או הבציר או עד המסיק, דהיינו מסיקת הזיתים, בין שאמר עד שיהא או עד שיגיע אינו אסור אלא עד שיגיע דהואיל ואין זמנו קבוע לא רצה לאסור בהני לישני אלא עד שיגיע. ומסתברא דאי אמר עד פני, לר' מאיר דאמר עד דמיפני משמע, אסור עד שיצא. מיהו לית הלכתא כותיה. ירושלמי. קבע זמן למשתה בנו ואמר קונם יין שאני טועם עד שיהא משתה בני, כמו שזמנו קבוע דמי או לא. פירוש שהרי יכול לדחות זמן שקבע. ולא אפשיט ולחומרא, דאי אמר עד שיהא אסור עד שיצאו ימי המשתה. עד הקייץ עד שיהא. כלומר או אמר עד שיהא הקייץ. בכלכלות. התאינים, דקייץ משמע מידי דמקצץ בידא, דהיינו תאנים. עד שיעבור. דאמר קונם יין שאני טועם עד שיעבור הקייץ. המקצועות. פירש הר"ם [פ"י ה"ט] שכפלו המחצלאות שמיבשין עליהן התאינים בשדה, ומשכופלין אותן, פלגר בלעז, נמצא שהלך הקייץ. ורבינו שלמה גריס שיקפלו והוא לשון הצנעה, משיצניעו הסכינים שיתקנו בהם התאנים כשמיבשים אותן.
של תאנים. דקייץ תאנים משמע. בכלל תאנים. ואסור בהן. מיקצצן. כשלוקטים אותן אינן צריכות כלי, ומשום הכי הוו בכלל קייץ. מיזררן. כשהם מבושלים כל כך שנושרין הענבים מן האשכול. והלכה כת"ק. וכן פסק הר"ם פרק ט' [הי"ב]. וכל אלו הדינין הם שכך היתה הסכמתם, אבל במקום שיש להם הסכמה אחרת הלך אחר הסכמתם. רוב המקצועות. שיכפלו רוב המחצלאות אעפ"י שלא כפלו כולם. אי נמי שכפלו רוב העם רובן וכל שכן כולן. ולפירוש רבינו שלמה שהצניעו רוב העם הסכינים אעפ"י שלא הצניעו כולן.
<h2>דף סב.</h2>
משום גזל. התאנים. מעשר. באילנות, דהפקירא הוא. אשכחיה. מצא אותו אדם אחד שהיה ר' טרפון אוכל בשלו. אוי לו לר' טרפון. על עצמו היה אומר כך. שמע. דר' טרפון הוא. ואמאי ציער נפשיה. מאי הוה ליה למעבד. דברים. התורה והמצוות. לפעלם. לשם מי שפעלן. לשמן. לשם שמים, לא לקבל כבוד או תועלת. עודר. לשון במעדר יעדרון [פאה פ"ב מ"ב]. לאודועיה נפשיה. שהוא חכם. דר' טרפון. אמאי היה מצטער כשהודיע את עצמו. בדמי. אבל היכא דלא אפשר ליה אלא בהכי שרי להודיע את עצמו. דידעין ליה. שמכירין אותו, זר ולא פיך. תיגראי. עשו לי דיני תחילה.
<h2>דף סב:</h2>
לפתוח. לקרא ראשון בתורה. לברך. ברכת המזון. כרגא. מס המלך. וצורבא מרבנן פטירי, כדכתיב מנדא בלו והלך לא שליט למירמא עליה, בעזרא כתיב [עזרא ז'], וכל שמות אלו מסים היו. לצורבא מרבנן. כלומר לתלמיד חכם. ופירוש צורבא מלשון צרבת המכוה [ויקרא י"ג], שהוא לשון חימום, כלומר למי שנתחמם בתלמוד התורה, כדאמרינן [תענית ד' ע"א] האי צורבא מרבנן דרתח אורייתא מרתחא ליה. ובעל הערוך פירש בערך צרב צורבא מרבנן חזק תלמיד חכם, ופירש משום דצריבן טפי דפ"ק די"ט [ז' ע"א] קשים וחזקים. וכבר סתרנו זה הדעת, כמו שכתבנו שם. ומסתברא דוקא לצורבא מרבנן, שלא ימשך אחריהם, אבל איניש דעלמא לא. דבי נורא. ע"א שכך שמה. כרגא. מכס. אריא. המוכס הגוי, וודאי מיירי במוכס גוי, דלא שייך ביה למימר דינא דמלכותא דינא. אבא. יער. לפני עור. ויעשו דבר תקרובת בהם. להסיקה ניתנו. וכמוכר להסיקה דמי. עד הקייץ. כדפרישנא במתניתין גבי הר ובקעה. עד הגשמים. אסר יין או פירות עד הגשמים. עד שיהיו. כלומר או אמר עד שיהיו, דהא עד שתרד רביעה משמע, ואין לזה זמן קבוע. עד שיגיע. וזמן קבוע הוא, דעד הגשמים עד זמן הגשמים הוא. ולרשב"ג ודאי איכא חילוק בין עד הגשמים או עד שיהיו הגשמים, דעד שיהיו משמע עד שיעברו זמן הגשמים, כדין זמנו קבוע דלעיל [ס"א ע"ב]. עד שיפסקו. משמע שיעברו ימות הגשמים. ניסן כולו. ואזלי לטעמייהו דתנן פ"ק דתענית [מ"ב] עד מתי שואלין הגשמים, רבי יהודה אומר עד שיעבור הפסח, רבי מאיר אומר עד שיצא ניסן כולו. מחלוקת. דרשב"ג ות"ק, דת"ק סבר עד הגשמים משמע שתרד, [דגשמים משמ]ע ירידת המים. ורשב"ג, רבוי דגשמים לא משמע אלא שת[י רביעות], מיהו אפילו כשהגיע זמנה של שניה מותר. עד זמן הגשמים. פירש רבינו שלמה דגשם לא משמע אלא חדא רביעה, ולדברי הכל כשהגיע זמנה של רביעה ראשונה מותר. בכירה. ראשונה. בינונית. שניה. אפילה. שלישית שהיא מאוחרת. לשאול. גשמים בתפלה. להתענות. יחידים, אם לא ירדו גשמים. למאי. מה תועלת וצורך בידיעתה. לנודר. קס"ד בין אמר עד הגשמים או עד הגשם שאסור עד רביעה שניה. מונה. לנודר. ראשונה ושניה. ולא ראשונה לחודה. כר' יוסי. דמי"ז עד כ"ג הרי ז' ימים. דאילו לר' מאיר ה' ימים הם מג' מרחשון עד ז'. אלמא אפילו לרשב"ג דמיקל בנדרים בעי רביעה שניה. ההיא. כלומר הא דאמרינן דבעינן לנודר רביעה שניה איירי דאמר עד הגשמים. אבל אמר עד הגשם רביעה ראשונה משמע לדברי הכל. ולהאי פירושא קשיא טובא, חדא דאי קס"ד דמקשה דהא דאמר רבי זירא לנודר איירי אפילו אמר עד הגשם, אמאי איצטריך למייתי ברייתא דרשב"ג שפיר אקשי מינה, דהא דהכא ר' זירא קאמר לה. ועוד כד שני ליה דההיא ברייתא דרשב"ג איירי דאמר עד הגשמים, אמאי איצטריך לרשב"ג למימר ירדו, הואיל והגיע זמן אפילו לא ירדו נמי מותר. ונראה דהכי פירושא, אבל אמר עד הגשם עד זמן הגשמים משמע, כלומר עד הגשם לשון יחידי הוא, ומשמע שיבא הגשם או שיכלה זמן הגשמים דהיינו רביעה שלישית, ואעפ"י שלא ירדו, אבל אם ירד המטר ואפילו ברביעה ראשונה מותר, כדפרישנא. וזה דברי הכל. ומותיב ואמר ר' זירא לנודר שזמנו עד רביעה שניה. ואמרינן עלה, כלומר וכי תימא דאיירי דוקא דאמר עד הגשמים, אבל אמר עד הגשם דינא כדקאמרת, והא רשב"ג אמר עלה כשירדו גשמים את מונה לנודר ראשונה ושניה. ... מונה ראשונה ושניה לחודה, מדקאמר ירדו ... ד ... בעד הגשמים, דהא רשב"ג קאמר ... הגשמים לכשיגיע זמן אעפ"י שלא ירדו, אלא לאו בעד הגשם איירי וקאמר דבעי רשב"ג שתרד רביעה שניה, וכל שכן רבנן. ומשני דעד הגשם משמע כדקאמרי. והא דאמר ר' זירא לנודר דבעי רביעה שניה איירי דוקא בשאמר עד הגשמים והא דאמר רשב"ג עלה גשמים שירדו את מונה רביעה שניה. ומותר הנודר במה שאסר, לדברי הכל קאמר, דלדידיה אפילו לא ירדו הואיל והגיעה העונה. אבל לרבנן דבעו שתרד אי ירדו אין אי לא לא. וקאמר דאפילו לרבנן את מונה ראשונה ושניה. וכן נראה דעת הר"ם ממה שכתב בפרק י' [הי"א].
לפי המקום. שנדר בו, שאם נדר בהר ואחר כך הלך בבקעה אין לו להסתכל אם הגיע קייץ או קציר בבקעה שהוא עומד בה עתה, אלא מסתכל אם הגיע בהר שנדר בו ואז מותר.
<h2>דף סג.</h2>
השנה. השנה הזאת משמע. ובעבורה. כלומר שאסור עד תשרי, דחודש העיבור בכלל שתא הוא, ולא אמרינן דהואיל ואיכא אדר שני אלול הוא במקום תשרי, והכי פריש בירושלמי [פ"ח ה"ו]. ואי אמר במרחשון או בשבט שנה אחת שאסור בשנה מיום ליום, אסור עד אותו חודש שנדר בו מעת לעת ובחודש העיבור. הראשון. מפרש בגמרא. עד סוף אדר שני. כך גריס הר"ם בפרק י' [ה"ו]. ואע"ג דלא ידע דאיכא עיבור, הואיל ואמר עד סוף גלה בדעתו שהוא רוצה להחמיר. הילכך אנן סהדי שאם ידע בחודש העיבור היה אוסר עצמו עד השני. הילכך אסור עד סוף השני, שהרי סוף אדר קאמר, והאי נמי אקרי אדר. ובקצת הספרים נמצא במשנה עד סוף אדר הראשון, וכן גריס בעל התשלום. ראשון. דהא תני דאדר עד ראש חודש אדר, דמשמע אדר ראשון. כותב. לענין שטרי מקח וממכר ושטרי הלואה. אית דמפרשי דקסבר ר' מאיר שאם היה כתוב בשטר אחד בט"ו לאדר ראשון ובשטר אחר בי"ד לאדר סתם, אעפ"י שזה מוחזק בקרקע מוציאין מידו, דאדר סתם שני משמע, ומאוחר הוא. ור' יהודה סבר אפילו כתוב בשטר אחד בט"ו באדר ובשטר אחר כתוב בי"ד באדר שני, ובעל שטר זה הוא מוחזק, מוציאין מידו, דאדר סתמא ראשון משמע ומאוחר הוא. וכן נמי אם כתוב בט"ו לאדר ראשון ובשני בי"ד באדר שמוציאין מיד זה שכתוב בשטרו בט"ו, דאדר סתמא ראשון משמע ומוקדם הוא. תניין. שני. אפילו תימא ר' מאיר. [אית ד]מפרשי אבל לר' יהודה אפילו ידע דמיעברא שתא ואמר אדר סתם, ראשון משמע.
<h2>דף סג:</h2>
והתניא. סיועה היא. והא ודאי ר' מאיר, דאי ר' יהודה אפילו ידע דמעברא שתא אדר סתמא ראשון משמע. וכן נראה דעת בעל התשלום דגריס במתניתין עד סוף אדר עד ראש חדש אדר שני, ולא הביא האי אוקימתא דמוקמינן למתניתין בדלא ידע דמעברא שתא, דר' מאיר ור' יהודה הלכה כר' יהודה. והר"ם גריס במתניתין עד סוף אדר שני, ואוקים למתניתין בפרק י' [ה"ו] דלא ידע דמעברא שתא. נראה שפירש אפילו תימא ר' מאיר דלענין נודר לא פליגי, דודאי אי ידע דמעברא שתא ואמר עד ראש אדר ואינו זכור לאיזה אדר כיון, אסור עד ראש אדר שני, דהאי אדר מקרי והאי אדר מקרי, וסתם נדרים להחמיר. ואם זכור לאיזה (דבר) [אדר] כיון, אע"ג דנדר עד סוף אדר ופירש לנו אחר כך שלסוף אדר ראשון כיון נאמן, דפירושן להקל. הילכך מתניתין דתני דעד ראש חדש משמע אדר ראשון, ועד סוף אדר משמע שני היכי מוקמת לה, אי בזכור אמאי משמע סוף אדר אדר שני אי פירש ואמר דסוף ראשון היה בדעתו. ואי כשאינו זכור אמאי ראש אדר אדר ראשון קאמר, הא תרוייהו אדר מקרו, וסתם נדרים נינהו ולחומרא. אלא ודאי על כרחך לא מצית לאוקומי אלא בדלא ידע דשתא מעוברתא כשנדר, ולא השגיח לא בראשון ולא בשני אי אסר עליו אדר כלל, דהיינו דאמר עד סוף אדר אסור עד סוף אדר שני, שהרי אדר אסר עליו וזה נקרא אדר גם כן. והנה לא היו אלו החדשים בדעתו כשנדר, שיוכל לפרש לאיזה כיון. אבל כשלא אסר עליו אדר, דהיינו כשאמר עד ראש חדש אדר, מותר בראש אדר ראשון, שהרי לא אסר עליו אדר כלל, שהרי לא היה בדעתו חודש העיבור כלל. הילכך כל מה שנקרא אדר הוא לפניו, דחודש אדר בין להקל עליו בין להחמיר עליו. והאי דפליגי בברייתא לאו לענין אפוקי ממונא פליגי, ודכולי עלמא היכא דלא מוחזק חד מינייהו וכתיב בשטר בי"ד אדר ובשטר שני בט"ו אדר, שנותנין לזה שכתוב בשטרו בי"ד. ואי מוחזק הייך לא מפקינן מיניה עד דמייתי הייך ראיה דאיהו קדים, דתרוייהו אדר מקרו. ואפילו רבי מאיר מודה בהא. וכן נמי מודה רבי יהודה אם כתוב בשטר אחד בט"ו לאדר ראשון ובשטר אחר כתוב בי"ד, על... כגון שהיה מבואר שהחודש הוא הראשון, והשטר השני הוא סתם, אעפ"י שיום החודש קודם בו אם היה חודש אחד יד בעל השטר המוחזק על התחתונה, הואיל והאחד מוחזק בו. כי פליגי היכא דלא מוחזק חד מינייהו וכתוב בחד שטרא בחמשה עשר לאדר ראשון וכתיב בשטר אחר בארבעה עשר לאדר, דלא מוחזק לא האי ולא האי, סתמא דמילתא ר' מאיר סבר בי"ד דאדר שני כותב סתם, מפני שהוא הסמוך לניסן, ויהבינן להאי דכתיב ביה אדר ראשון. וכל שכן אי מוחזק דלא מפקינן מיניה. ור' יהודה סבר דאדר ראשון הוא, שכותב הסופר בסתם, שאין כאן תוספת עדיין, ונמצא שהוא קודם. אבל לאו למימרא דמר סבר דאדר סתם ראשון משמע או שני משמע, עד דהוי כאילו פירש ונעביד ביה אפוקי ממונא ונידייניה הכי לענין איסורא דתרוייהו אדר מקרו. אלא כדפרישנא. והתניא. דעד ראש אדר דמשמע ראשון, מיירי דלא ידע דמעברא שתא, ודברי הכל היא. מכלל. בתמיה, והא ראשון מכלל דאיכא אדר שני. דמעברא שתא. ואינו זכור אם כיון לראשון או לשני, וסתם נדרים להחמיר. ירושלמי [פ"ח ה"ו]. הדא אמרה. בתמיהא וכי כי שלים אדר סליק ליה שתא, תשרי ראש השנה לנדרים, [ומשני] שלא תאמר [ועלה ר"ח אדר תחת אלול ויהא מותר באלול].
קונם יין וכו'. הני מתני' פרישנא להו בפרק ארבעה נדרים [כ"ד ע"א], ואוקימנא התם דלאו זירוזין נינהו, ואפילו ר' אליעזר מודה בהו. ירושלמי [פ"ח ה"ז]. בשזה, שהנותן אומר שיקח זה, שלכבוד עצמו ודאי אסור עד שיקח, שהרי איך יאמר כלום אמרת אלא לכבודי, הלא לכבוד עצמו כיון. ואפילו רבנן מודו בה דאיסור עד שיקח. בשהוא אומר המקבל והנותן מודי לו, אמאי פליג עלה ר' מאיר. אלא אנן קיימין בסתם. שהוא אמר בסתם, וכשאומר המקבל כלום אמרת אלא מפני כבודי, הנותן אינו מכחישו.
קונם יין עד לילי שבת. ובלילי שבת מותר, ואע"ג דאמר שיהא וקסבר ר' יהודה דאזלינן בתר אומדנא ואפילו אומדנא דלא מוכח ממעשיו, הואיל ושייך בהו מצוה כגון הכא דאמדינן שלא נתכוין לאסור על עצמו אלא עד שיגיע זמן שתיית היין או אכילת הבשר בערב צום כפורים מפני שהם מצוה. ואתא רבי יוסי למימר דאפילו שום, דתקנת עזרא היא, אמרינן שלא נתכוין ליאסר בו אלא עד זמן אכילתו, שהיא תקנת עזרא שיאכלנו בלילי שבת משום עונה, שהוא מרבה הזרע. ומסתברא דכל הני לאו הלכתא נינהו, דלא אזלינן בתר אומדנא אלא כד הויא אומדנא דמוכח בשעה שנדר שמפני דבר פלוני נדר, כדתנן בפרקין דלעיל [נ"ה ע"ב] היה טעון פשתן והזיע. ואע"ג דר' יהודה קאמר לה, וסבירא ליה אפילו אומדנא דלא מוכח, הא לא סתם לן תנא כותיה אלא באומדנא דמוכח, כדתנן בסוף פרקין [ס"ג ע"ב] היו מסרבין בו לשאת בת אחותו וכו'. וכל הנהו מתניתין אומדנא דמוכח נינהו. ובאומדנא דלא מוכח סתם לן דלא כותיה, דתנן לעיל [י"ח ע"ב] זה הכלל כל שזמנו קבוע ואמר עד שיהא אסור עד שיצא, ולא פליג ביין, אלא סתמא דמתניתין מקונם יין קאמר, דהא רישא היא קונם יין שאני טועם היום, ובתר הכי תני עד הפסח, ואע"ג דר' יוסי קאמר עלה אסור עד שיצא, וודאי איהו לא איירי מיין שיהא אסור עד שיצא, דמהא דשום קשיא דידיה אדידיה, לאפוקי מסברא דידיה קא פסיק תנא דמתניתין ותני זה הכלל, אלמא לאו הלכתא נינהו. וכן נראה דעת הר"ם [פ"ח ה"א], וכן פסק בעל התשלום. ולשון הר"ם בפירוש המשנה, ואין הלכה כר' יהודה ולא כר' יוסי בנו. אבל העיקר מה שקדם מאמרו כל שזמנו קבוע אמר עד שיגיע אסור [עד שיגיע], עד שיהא אסור עד שיצא. עד כאן. ירושלמי [פ"ו ה"א]. קונם וכו'. דלשון בני אדם הוא דקרו ליום טוב האחרון חג.
מסרבין. מפצירין, לשון ריבוי דברים. כל הני אומדנא דמוכח נינהו. בת אחותו. לשון הר"ם בפירוש המשנה, אמרו בת אחותו על הידוע. ועוד שהיא מצוה ויחויב האדם בה, כמו שאמרו [יבמות ס"א ע"א] ומבשרך אל תתעלם [ישעי' נ"ח] זה הנושא את בת אחותו ע"כ. תוספתא וכו'. מסתברא דלאו הלכתא היא, דאי תוך המשתה אסור, אי מלאכל עמו קאמר לאחר המשתה אמאי יהא מותר, הלא לאכילה כיון ולעולם אסר. דכי אמרינן דאומדנא דמוכח הויא אומדנא, הני מילי דאמרינן שלא רצה לומר אלא מזה, ומיהו מה שאמר ומה שכיון אסור לעולם. אבל שנאמר שמה שאסר על עצמו לא אסר אלא עד זמן פלוני כי האי גונא אפילו רבי יהודה לא מודה בה, אלא בעד שיהא דקסבר דעד שיהא היכא דאיכא אומדנא עד שיגיע קאמר, ובכי האי גונא לא אזלינן בתר אומדנא. ועוד מאי אומדנא שייכא דנימא שלא אסר אלא עד זמן פלוני. הילכך לעולם אסור. ואם זה פירוש התוספתא לאו הלכתא היא ואם פירוש התוספתא תוך המשתה אסור ליכנס בביתו, לאו הילכתא היא, דאפילו תוך המשתה מותר, כדאסיקנא במתניתין. הילכך לאו הלכתא היא וכן נראה דעת הר"ם שלא הביאה. ותימה הוא איך הביאה בעל התשלום.
<h2>דף סד.</h2>
בכבוד אביו. שאומרין לו אילו היית יודע שאומרים על אביך ועל אמך ראו גידולין שגידלו פלוני ופלונית, שהוא קל בנדרים, מי נדרת. ואומר לאו. ומתירין לו. עד שפותחין. הואיל ופותחין. יפתחו לו בכבוד המקום. אילו היית יודע שיקראו אותך רע לשמים שאתה קל בנדרים, אלא כשם שאין פותחין בכבוד המקום כך אין פותחין בכבוד אביו ואמו. המקום. מקום הוא כנוי לשם. אית דמפרשי מפני שהוא סיבת מקום העולם ואין העולם מקומו. ואית דמפרשי מפני שעולה מקום מאה ושמונים וששה, וכן עולה הוי"ה בתבראתה, כיצד י' י' פעמים מאה, ה' ה' פעמים כ"ה, וכן ה' אחרת ה' פעמים כ"ה, הרי מאה וחמשים. ו' ו' פעמים שלשים וששה. הרי הכל מאה ושמונים וששה. אם כן אין נדרים. הוא מאמר ר' צדוק, שלכולם יפתח בכבוד המקום. ורבינו שלמה פירש דרבנן קאמרי לרבי אליעזר אם כן שפותחין בכבוד אביו ואמו. יפה. שבלבו לקיים אם לא מפני כבודם, ויאמר שנתחרט ולא נתחרט.
בנולד. מה שלא בא לעולם כשנדר. וחכמים אוסרין. עיקר הפירוש הוא דבר שהיה בעולם בשעת הנדר, הואיל ואומרים לו אילו היית יודע שזה הוא מצי למיסק אדעתיה ולמיקם על בוריה אם ידור אילו ידע אם לאו. אבל מה שלא היה בעולם ואומרים לו אילו היית יודע שזה יהיה לעתיד אינו יכול לעמוד על אמיתת דעתו אם לא ידור מפני הדבר ההוא העתיד. הילכך אין יכול לומר לדעת כן דהוי עתיד לא הייתי נודר. אבל אם פתחו לו בתנאי נולד, כגון שאמרו לו הנולד בלשון עבר, כלומר אילו היית יודע שפלוני היה סופר העיר, מי היית נודר, ואמר לאו, מתירין לו. כדמסיק בנזיר פרק ב"ש [ל"ב ע"ב] דאפילו רבנן מודו בה וש"מ דטעמא הוא כדפרישנא. ולשון רבינו שלמה הוא כך וחכמים אוסרים דקסברי דבר שבא לעולם בשעת הנדר יכול לומר לדעת כן לא הייתי נודר, דהוה ליה למיסק אדעתיה. דבר שלא בא לעולם בשעת הנדר אין יכול לומר לדעת כן דהוי עתיד לא הייתי נודר. והר"ם פירש פרק ו' דשבועות [הי"ב], שכל נולד הוא אינו רוצה בנולד ולא בהיתר, הילכך אין מתירין בתורת פתח. אבל אם נתחרט מפני הנולד מתירין לו ופותחין לו בחרטה. וקשה לזה הפירוש אמאי פותחין בתנאי נולד, כדמסיק בנזיר פרק ב"ש [ל"ב ע"ב]. וודאי מה שכתבנו הוא הטעם הנכון. ואפשר שמה שכתב הר"ם הנה אינו טעם למה אין פותחין בנולד, אבל הוא דין נולד שאם נתחרט מפני הנולד ודאי מתירין לו, דקיימא לן [כ"ב ע"א] פותחין בחרטה, וכן עיקר. וטעם אין פותחין הוא כמו שפירשנו. וצ"ע למה השמיט הרב פותחין בתנאי. שאני נהנה. מה שאני נהנה מפלוני יהא אסור עלי כקרבן. סופר. סופר מתא.
<h2>דף סד:</h2>
לחכם. שהרי כולם ניתרין בפתח אחד, ויזלזלו בנדרים ויתירו לעצמן. לבין אביו. כגון שנדר שלא יהנה אביו מנכסיו. דאיחצף. שנדר שלא יהנה בו אביו, ודאי פותחין לו בכבודו, שאין לחוש שיאמר שנתחרט אם לא נתחרט. אמאי פותחין. הרי כל נדרים שבינו לבין אביו יתירו בפתח כבוד אביו, ולא יבואו לפני חכם. ומשני הואיל ומשאר נדרים יבואו לפני חכם שהרי צריכין לפתח אחר אין לחוש על זה דודאי מכולם יבואו לפני חכם. ירושלמי. הכל מודים. ואפילו רבי אליעזר, שאין פותחין בכבוד רבו. ירושלמי [פ"ט ה"א]. את אומר וכו'. ומסיק דאפילו נדר ממצוה אין עושין פתח מכבוד המקום, דלא מקרי בינו לבין המקום. ומסתברא דנדרים שבינו לבין רבו פותחין לו בכבודו, דהא אי משכחינן מידי דמקרי בינו לבין המקום פותחין בכבודו של מקום, ומאן דבעי למשרי בלא פתח רשאי, דקיימא לן בפרק ארבעה נדרים [כ"ב ע"א] והלכתא פותחין בחרטה.
ובזו המשנה נמצא בפירוש המשנה הנמצא בידינו מהר"ם דברים של תימה. וזהו הלשון, ר' אליעזר אומר פותחין וכו', יאמר כי כאשר אמרו אביו ואמו אתה בזותנו בזאת השבועה או עברת על רצוננו הנה לא יצטרך שאלה לחכם ולא התרה. ואמר רבי צדוק שאם היה הענין כן הנה ידוע שהשם לא ירצה בנדרי איסר, ונאמר לו בכל נדר ובכל שבועה שהשם אינו חפץ בזה הענין אשר הכריחך לעשות השבועה והנדר, ולא תהיה אם כן אצלינו נדר ושבועה בשום פנים שיצטרך בה שאלה לחכם עד שיפר אותה. וזה אמרם בביאור זה הענין אם כן אין נדרים נשאלים לחכם. אולם חכמים אומרים שאי אפשר בלא שאלה לחכם, ויתיר לו נדרו. והלכה כחכמים. עד כאן. נראה שפירש מחלוקת אביי ורבא הכי, דלאביי צריך היתר חכם אפילו לרבי אליעזר, ולרבא אינו צריך. ולקח אוקימתא דרבא. וזה הפירוש הוא תימה גדול, דמהו לשון פותחין אם אינו צריך שאלה. ועוד שלזה הפירוש חכמים דמודו בדבר שבינו לבין אביו שפותחין. ודאי ר"ל שאינו צריך שאלה, דומיא דפותחין דקאמר ר' אליעזר. והיה לו להר"ם לבאר זה הדין בנדרים או בשבועות, והוא השמיט זה. ומשום הכי נראה שחזר מזה הפירוש ופירש אחר כך ומאמר רבא.0...
כי מתו. משה נדר שלא ישוב למצרים מפני שונאיו, והקב"ה עשה לו פתח כי מתו. נולד הוא. לפירוש הר"ם קשיא הך שיטה, דודאי הוא היה רוצה במיתתן וילך שם, לא שיחיו ולא ילך. נצים או נצבים. ובשונאי משה כתיב והנה שני אנשים נצים, והם היו בימי קרח. אלא שירדו. פירש רבינו שלמה כשנדר, לרבנן, והוי נדר בטעות. ולרבי אליעזר ירדו אחר שנדר ופותחין בנולד. וקשה לפירושו הירושלמי [פ"ט ה"ד] דבעי לאו נולד הוא ומשני שעניות מצויה ולאו נולד הוא, ולרבנן מקשה, הילכך נפרש והעניות אינו נולד. ותהית. כלומר חרטה תוהא על הראשונות. ירושלמי [פ"ה ה"ד]. דלא מרוחא. שלא ירויח. עביד. כלומר יש אדם שנודר שלא ירויח. לקביוסתא. כלומר נדרתי שלא ארויח לקוביא, כלומר שלא אשחק בקוביא. צריך לפרוט לנדרא. כלומר ואילו לא פרטת הנדר הייתי מתירך, ועכשו איני מתירך, דהוה ליה כאילו היה מתיר מי שנדר שלא יעשה עבירה או יקיים מצוה. ושמעינן שמי שנדר שלא ישחוק, אין מתירין לו. ודוקא אם לא עבר על שבועתו. והטעם דשחוק אבק גזל הוא. אבל אם עבר ושחק מתירין לו, דחכם עוקר האיסור מעיקרו, וקיימא לן כאמימר דאמר [שבועות כ"ח ע"א] אכלה כולה נשאל עלה. וביארנו זה תכלית הביאור פרק השולח [גיטין ל"ה ע"ב].
<h2>דף סה.</h2>
המודר הנאה. פירוש בין הדיר ראובן שמעון או נדר שמעון הנאה מראובן. ופירוש בפניו, דממשה מוכח שנדר בפני יתרו. אבל שלא בפניו מתירין לו אפילו שלא בפניו, וכן הוא בתוספתא [ספ"ב] כמו שכתבנו בסוף השותפין. במדין נדרת. בפני יתרו. לך והתר נדרך. בפניו. ומנא לן דנדר שלא ישוב למצרים, דכתיב ויואל משה. והוא לשון שבועה. דכתיב ויבא וכו'. בצדקיהו כתיב. והר"ם פירש הטעם בשבועות פרק ו' [ה"ז] כדי שידע הנידר שהתיר זה נדרו או שבועתו, ולפיכך יהנה לו. ואעפ"י שלא הזכיר שם בפניו, איך ידע שנאסר בו זה אם לא נדר בפניו. ואם נדר מעצמו איך ידע האחר שאסר נכסיו עליו, אם לא ראהו שנדר. דאע"ג דקאמר הייך, דילמא להתרחק מהנאתו קאמר. מצטער. על שלא היה יכול לומר. בפניו. של זה שנשבע. שלא בפניו. או אפילו שלא בפניו יכול לישאל, ויכולים הם להתירו. אמרו ליה בפניו. כלומר אינם יכולים להתירו אלא בפניו. ואתון מאי טעמא לא אמריתון לצדקיהו. יש ספרים שכתוב בהן ואתון מאי עבדיתו מאי טעמא לא אמריתו לצדקיהו. מאי עבדיתו. כלומר האיך התרתם אותו שלא בפני. ואם מפני שצדקיהו מלך, מדוע לא אמרתם לו שאין לכם להתיר שבועה זו אלא בפני. מיד וכו'. שלא היה להם שום דבר להשיב. איכא מאן דאמר דש"מ דאע"ג דאין מתירין אם התירוהו שלא בפניו מותר, שאם אינו מותר מה הועילו בהתרתם. ואיכא לאקשויי מאיזה טעם התירוהו הואיל ואין מתירין אותו אלא בפניו. ואפילו הוא גוי, למה עברו על דברי חכמים והתירוהו שלא בפניו. אם מפני שהיה מצטער על שלא היה יכול לומר, אין זו טענה למ... היה הוא מצטער על זה, וכי מפני שהיה מצטער מפני תאות לבו ורצונו מותר להם לעשות כך. ואם טענה זו טענה, ומותר להם להתירו מפני זה, מפני מה לא אמרו כן לנבוכדנצר, ואמאי ישבו לארץ ודממו. והעיקר שהם היו מוטעים שצדקיהו בא לפניהם ואמר להם שהוא ראה נבוכדנצר שעשה ענין אחד ונשבע שלא יגלהו, והוא מצטער אם לא יגלהו ומבקש מהם שיתירוהו שהוא מתחרט על אותה שבועה. ולא שאלוהו אם השביעו נבוכדנצר שלא יגלהו, או הוא נשבע מעצמו שלא בפניו, או מפני שלא נתנו לב בזה הענין או שחשבו שאם נשבע בפניו לא היה מבקש מהם שיתירוהו והתירוהו. והיינו דקאמר להו מאי עבדיתון כשהתרתם אותו, מאי טעמא לא אמריתו ליה אם נשבע בפני או לא נשבע בפני. ואדרבה הוה שמעינן מהא שאם התירוהו שלא בפניו שאינו מועיל, דהא קאמר קרא מרד, דאלמא אין היתרן היתר. דאי היתרן היתר לא מרד מן הדין. והיינו דקאמר ישבו לארץ ידמו, מפני שהם גרמו לו לעבור על שבועתו. מיהו ודאי הואיל ... אם עבר החכם והתירו מותר. וכבר ביארנו בהשולח [גיטין ל"ה ע"א] דבפניו מתירין אפילו בעל כרחו, כדמוכח בהדיא בסוטה פרק אלו נאמרין [ל"ו ע"ב].
ואינן כנולד. פירש רבינו שלמה שעושין מהם פתח, שאין להם תורת נולד. והר"ם [פ"ח ה"ב] פירש שאינם צריכים לפתח ולשאלה אלא זה הנולד מבטל הנדר, ואינו צריך שאלה. מודים. לדבריו. נולד הוא. ואמאי אינו כנולד ופותחין בו לפירוש רבינו שלמה. ולפירוש הר"ם ואמאי מבטל הנדר. נעשה כתולה. כאילו אמר שאיני נושא פלונית כל ימי אביה, דמסיק אדעתיה, הילכך פותחין במיתתו. אבל לעיל הא לא אמר קונם שאיני נהנה לפלוני שאינו סופר, הילכך נולד ממש ואין פותחין בו דהא לא אסיק ספרותו אדעתיה. כך פירש רבינו שלמה. והר"ם פירש פרק ח' נעשה כתולה, כאילו אמר עד שימות אביה או עד שיעשה תשובה, ואפילו שאלה אינו צריך, וכן הוא בירושלמי בביאור שאינו צריך שאלה. וכן עיקר דהואיל ואמרינן נעשה כתולה, ודאי אינו צריך שאלה. ופי' מתניתין שהן כנולד, ולא יבטלו הנדר, ואינן כנולד, שמבטלין הנדר. ור' יוחנן אמר וכבר מת. בשעת הנדר, והוי נדר בטעות. פירש רבינו שלמה ולא הוי נולד, הילכך פותחין בו, והאי דקאמר שהן כנולד שדומין לנולד. משמע מפירושו דלנדר טעות צריך שאלה. והר"ם כתב שאינן צריכין שאלה, הילכך נפרש הכי טעמא דמתניתין דקאמרה שאינן כנולד, כלומר שאין להם פתח ושאלה, משום דנדרי טעות נינהו, שבשעת הנדר מת. וקם ליה ר' יוחנן בקשיא, הילכך טעמא דמתניתין כרב הונא. ירושלמי [פ"ט ה"ג]. כאומר וכו' אינו צריך. זה ראיה לפירושינו במימרא דר' יוחנן, דהא אמר ר' יוחנן שאינו צריך היתר חכם, שלא כפירוש רבינו שלמה.
<h2>דף סה:</h2>
לא תקום ולא תטור. שלא תוכל לפרנסו כשיעני. ולימא. היכי עובר על לא תקום, לימא האי מדיר כל מי שיעני אינו נופל לפני לפרנסו אלא לגבאי צדקה, ואני אתן צדקה לגבאים ויתפרנס עם עניי העיר, ומאי עבירה איכא הכא. כל הנופל. לעניות. אינו מוטל. על הגבאים תחלה, אלא על הקרובים. הילכך איכא עבירה אם הוא קרובו והדירו הנאה. בכתובת אשתו. אילו היית יודע שאתה מגרשה ותפרע לה כתובתה, כדמפרש. משתעבדי. דהא חייבו לפרעה ממעות לכתובה מה שהוסיף וכתב לה משלו. והא אינו נגבה אלא מן הקרקע. מטלטלי הוא. דעומד ליגזז הוא וכגזוז דמי. ואוכל. הדמים, תתן לה כל הקרקע שהוא כנגד כתובתה, ולא תשאיר לעצמך כלום. אין מסדרין. אין מניחין לו ממה שיש לו כלום. ובמסכת ערכין [כ"ג ע"ב] אמרינן שמניחין לו, ואשה בעלת חוב היא.
<h2>דף סו.</h2>
שאין מקרעין. ודאי מניחין לו, כמו ששנינו בערכין, והכי קאמר ליה אם אתה רוצה שיקרעו הכתובה תתן לה כל הקרקע שהוא כנגד כתובתה, ואפילו את מוכר שער ראשך למזונך. ואם אי אתה רוצה שתקרע הכתובה, יניחו לך מקרקעך, הואיל ואין לך דבר אחר כפי מה שראוי לך, ותפרע לה השאר כשיהיה לך.
פותחין. מי שנדר להתענות. אילו היית יודע שצריך את להתענות בשבתות וימים טובים מי היית נודר. אותן הימים. שהפתח נעשה בהם. ושאר הימים. שאין להם פתח אסורין, כדפרישנא בפרק ארבעה נדרים [כ"ה ע"ב]. הותר מקצתו. בין על ידי שאלה בין שהיה נדר טעות או שגגות לאחד. הותר אחד מהן. אפילו בשאלה כדפרישנא, ואפילו בחרטה כמו שכתבנו [כ"ו ע"א] בארבעה נדרים. ודעת בעל התשלום דוקא בפתח, אבל בחרטה לא, כמו שכתבנו שם. הותרו כולם. אוקימנא בארבעה נדרים שתלאן זה בזה. ופירש רבינו שלמה דאמר פלוני כפלוני בפירוש. והר"ם [פ"ד הי"א] פירש דהואיל ואמר לזה ולזה בוי"ו הוי כתלאן זה בזה, שהרי כללו ודבקו לאיסור הראשון, הילכך הותר הראשון הותרו כולן, שהרי הוא היה עיקר האיסור וכולן נאסרו באיסורו, הילכך הותרו בהיתרו. הותר האחרון. הוא מותר, שהרי הותר. וכולן אסורין. דאין איסורן תלוי בו אלא בעליון. ואתא לאשמועינן מתניתין דלא שייך למימר הכא נדר שהותר מקצתו הותר כולו, דהא לא אמרינהו בחד דיבורא, אלא נדרים חלוקים הם. דלא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו אלא כשאמר שאיני נהנה לכולכם. הילכך אע"ג דלא לך ולא לך ולא לך הוי כללא, הני מילי דכי אמר שבועה לא לך ולא לך ולא לך, כשהיו חמשה תובעין אותו ואחר כך הודה, שאינו חייב אלא שבועה אחת, ששתף ודבק הכל בשבועה ראשונה, ואינו חייב אלא משום שבועה אחת, הכא נמי אין כאן אלא איסור אחד, שהשני תלה בראשון. וכן כולם מכח הראשון נאסרו, שהאמצעיים שנאסרו האחרונים מכחם מכח הראשון נאסרו. הילכך אם הותר העליון הותר כל מי שהוא תחתון הימנו. אבל כשהותר התחתון לא הותר אלא הוא. אבל לאחשובינהו כאילו אמרינהו בחד מילתא, למהוי נדר שהותר מקצתו הותר כולו, הא לא מצינן למימר. כן נראה שפירש הרב שתלאן זה בזה, ופסק כשמואל אליבא דר' מאיר [שבועות ל"ח ע"א]. והשתא קאי פירושא דמתניתין שפיר, דתני הותרו כולם כיצד דאמר לכולכם אבל אמר לזה ולזה, אע"ג דהוי כלל לענין שבועה כדפרישנא, אינו כלל לנדר שהותר מקצתו כדפרישנא טעמא.
לזה קרבן ולזה קרבן פתח לכל אחד ואחד. כלומר צריך היתר לכל אחד ואחד, דהאמר קרבן לכל אחד ואחד, ואפילו אם הותר הראשון לא הותרו כולן. מאן תנא. דלא אשכח מילתא דלהוי פרטה דכי הותר הראשון לא הותרו כולן, אלא כדאמרינן איסור קרבן לכל אחד ואחד. ר' שמעון היא. דאמר גבי חמשה תובעין אותו שאינו חייב קרבן שבועה לכל אחד ואחד עד דאמר שבועה לכל אחד ואחד. דאילו לרבי מאיר אליבא דשמואל כי אמר לא לך לא לך בלא וי"ו הוי פרט, וכי הותר הראשון לא הותרו כולן. ומציעתא דלא לך ולא לך היא רבי מאיר אליבא דשמואל לפירוש הר"ם ופסק כותיה. משום הכי כתב [פ"ד הי"א] שאני נהנה לזה לזה לזה צריכין פתח לכל אחד ואחד. ואולי פסק כר' מאיר משום דהתם בשבועת הפקדון שקלינן וטרינן לשמואל אליבא דר' מאיר. ובאישות פרק ה' גבי התקדשי לי בתמרה זו התקדשי לי בזו הביא לשון המשנה כפשוטה דאתיא כר' שמעון. ולא ירדנו לסוף דעתו, שדבריו נראין כסותרים. ובעל התשלום פסק כר' שמעון משום ההיא דקידושין [מ"ו ע"א] מאן תנא התקדשי, כמו שכתבנו בקידושין, ופירוש תלאן זו בזו כפירוש רבינו שלמה. ורבינו חננאל גם כן פסק כר' שמעון משום הלין תרין סתמי, ואע"ג דר' יהודה פליג עליה. ולענין נדר שהותר מקצתו הותר כולו, היכא דנדר על דברים רבים בנדר אחד, ויש שם דברים שחלו, ודברים שלא חלו עדיין ולא יכול להשאל עליהן, ונשאל על מה שחל, איכא מאן דאמר שהותר כולו. דטעמא דמילתא דהואיל ובדיבור אחד נדר, והותר ונעקר מקצתו של אותו דבור, הלך לו כל אותו דיבור, וכמאן דליתיה דמי. דהא כי הותר מקצתו בנדר טעות, שאינו נשאל עליו הותר הכל. הילכך לא שנא הכי ולא שנא הכי כל נדר שהותר מקצתו הותר כולו. והעיקר דלא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו אלא כשכולל הכל בדבר אחד כגון שאיני נהנה לכולכם, אבל כי נדר על דברים הרבה, אעפ"י שאסר הכל בנדר אחד הנדר הוא בכל ענין וענין, ודברים חלוקים הם, ולא אמרינן הכא הותר מקצתו הותר כולו. והכי משמע בפרק השולח [גיטין ל"ה ע"ב] דאמרינן התם דאי אמרת צריך לפרוט את הנדר זמנין דגייז ליה לדיבוריה וחכם מאי דשמע מתיר, דש"מ בהדיא שאם אסר על עצמו דברים רבים אפילו בנדר אחד אם נשאל לחכם ושכח אחד מהדברים שלא נשאל עליו לחכם והתיר לו החכם שאר הדברים שנשאל עליהם, עדיין הוא אסור במה שלא נשאל עליו. והא דאמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו הוא הדין לשבועות. וכן כתב הר"ם פרק ח' [הי"א] דנדרים.
שאני טועם. יין שאטעום יהא אסור עלי כקרבן. יפה. והשיב אילו הייתי יודע לא הייתי נודר, או אפילו אמר אילו הייתי יודע הייתי אומר חדש אסור ומיושן מותר, מותר בכל לרבה, ולרבא אסור כדאיתא פרק ארבעה נדרים. וכן בבצל. כופרי. בצלים קטנים, אשקלונש בלעז. ואית דמפרשי בצלים שבכפרים. הותר בכל. בלא שאלה, דנדרי טעות הם. וכן נראה מלשון המשנה, דאמרו לו בני אדם משמע דקאמרי ליה, ולא בתורת פתח. דאינו רע. והואיל ואינו רע, והוא אמר מפני שהוא רע, נדר בטעות הוא. ועוד יפה. כלומר והלא אינו רע ועוד שיפה הוא. בכבוד עצמו ובניו. שנדר הנאה מאשתו שהוא חייב לגרשה, או ישאל ועושין לו פתח מזה. וסתו. מנהגו, מן וסת. מה ראתה. כלומר על מה נתגרשה, ודאי מצא בה בעלה ערות דבר, ויצא לעז על הבנים. מותר. שמתירין לו בזה הפתח. קונם שאני. כקרבן תהא אסורה עלי פלונית לישא אותה. לא מפני. כלומר זה הנדר אינו כלום ומותר בו, לא מפני שהיא כעורה כשנדר ואחר כך נעשית יפה, דהוה ליה כתולה נדרו באותו דבר, שהיה הנדר נדר זמן אחד, ונאסר בה עד [שנסתלק אותו דבר שנדר בגללו], וכשנסתלק אותו דבר שנדר בגללו מותר בו בלא שאלה, כדלעיל. אלא שנדר בטעות הוא ולא נאסר בה מעולם, ואפילו הכי מותר בה, שבשעה שנדר היתה לבנה, ולא היתה שחורה כמו שחשבה. והוא בכלל נדרי שגגות שמותר בהן, ולא חיישינן דילמא אתי לזילזולי בנדרים. לסתור. דהא אמרת שהנדר טעות הוא ואינו נדר ומותר בו, והדר תני שצריכה היתר חכם דתני והתירה רשב"ג.
אפילו כעורה ונעשית נאוה. שנאסר בה עד הזמן שנתן, דהיינו כל זמן שהיא כעורה, דאיכא למימר הואיל ונאסר בה כל זמן שהיתה כעורה לא ליבעי היתר אחר שנסתלק הדבר, שהרי יודעים שלא נאסר בה אחר שהיתה נאוה, אפילו הכי צריך היתר כי היכי דלא לזלזלו בנדרים. וכל שכן בנדר טעות שצריך היתר, שלא חל הנדר כלל, דאי שרית להו בלא שאלה אתי לזילזולי בנדרים. והלכה כת"ק. ולשון הר"ם בפירוש המשנה, שהיא כעורה והנדר טעות ולא יצטרך שאלה לחכם ולא התרה. ור' ישמעאל יחלוק על זה הענין ויאמר אעפ"י שהיתה כעורה ונעשית נאה, אשר הוא נולד, לא יצטרך התרה. ואמרו והתירו ר' ישמעאל, אין רוצה בו התיר נדרו, אלא שהוא החכימו ופתה אותו שלא יחייבהו שבועה. או יהיה זה נולד אשר פתח לו בו כר' אליעזר דאמר פותחין בנולד. ואין הלכה כר' ישמעאל. עד כאן. נראה דעתו לפי הפירוש הראשון שדעת ת"ק דאמר לא מפני שהיא כעורה ונעשית נאה ר"ל דההיא ודאי נולד הוא ובעי שאלה. ויהיה פירוש מעשה לסתור דהא התירו בלא שאלה. ולפירוש האחר יהיה הפירוש כמה שפירשנו. ודין מפני שהיא כעורה ונעשית נאה לא מצאתי בפרק ח' [ה"א]. והעיקר הוא שדעת הר"ם כמו שפירשנו, וכלל זה במה שכתב בראש הפרק מי שנדר וכו'. ומה שכתב אחר כן אבל הנודר וכו' ר"ל האמור למעלה הוא נדר [גמור] עד שיסתלק הענין אבל אלו לא נאסר בהם כלל.
<h2>דף סו:</h2>
שן תושבת. כעורה היתה מפני שהיתה חסירה שן אחת, והיתה מושיבה בלחי שן אחרת, והיתה כעורה. ור' ישמעאל הושיב שם שן של זהב. בכינה. שמעטר אותן עדי זהב, כדכתיב בהאי קרא. שתטעימי. שהם יטעמו תבשילך. על המים. מי סוטה. בני האלמנה. תיעשה אלמנה וימותו בניה. לזילותא איכוין. ואין כאן זילותא, דבבגדיו ירק, ואסור בה עדיין. ומשני דזילותא היא ומותר בה.
המאורסה. שנתקדשה ולא נכנסה לחופה. אביה ובעלה. שניהם יחד. שקיים. שאם קיים נדרה האחד והאחר הפר, שאין הפרתו כלום.
<h2>דף סז:</h2>
הויה. דכתיב ואם היו. מיפר. בארוסה בלא ארוס. שלא במקום ארוס. שאינה ארוסה. אב דכתב. בקרא דאם היו תהיה, דאמרינן דאב יש לו בה זכות, כדלעיל שאם הקים היא אסורה. אבל אם לא קיים והפר ארוס מופר. שלא במקום אב. שנשאת. ואימא בית אישה. למעט כחו של בעל אתא, שאינו מפר בקודמין. בקודמין. נדרים שקדמו לה קודם שנשאה, ולא ידעו בהן, שאין הבעל מפר אותן. מינה. כלומר מהא תדוק בעיין. הא ארוס מצי מפר. נדרים שקדמו לה קודם שנתארסה. מאי טעמא. ארוס מפר בקודמין טפי מבעל, ודאי מפני שכשהיא ארוסה האב מפר עמו, והיתה ברשות האב כשנדרה. והרי לא יצאה מרשותו עדיין, שהרי אין הארוס לבדו מפר. אבל כשנשאת שוב אין לאביה רשות בה, והוה כאילו מת האב שלא נתרוקנה רשות לבעל.
<h2>דף סח.</h2>
בין איש. דאיש נמי מפר בנעוריה בית אביה עם האב.
בעל. כשהוא מפר בשותפות עם האב, והיינו ארוס. מיגז גייז. חותך חצי הנדר מכל וכל, ובחצי האחר אינו עושה כלום, ואי נדרה משני זיתים, דהיינו שני שיעורים, שלוקה בכל זית וזית, אם אכלה כל אחד ואחד לבדו בלא צירוף חבירו. הילכך אם אכלתן שניהם אעפ"י שהפר הבעל לוקה, ששיעור הזית האחר באיסורו עומד. ואי אמרת מקלש קליש. כלומר שהוא מחליש כל הנדר, והאחר מסלקו לגמרי, אינה לוקה, שהרי נחלש כל הנדר ונסתלק המלקות מכי הפר לה, ולא נשאר עליה הנדר אלא באיסור. ופירש רבינו שלמה, ובעי בבעל והוא הדין לאב. והאי דבעי בבעל, חד מינייהו נקט. אמתי אמרו. נתרוקנה רשות והאב יכול להפר, אחר שמת הבעל, חלקו וחלק הבעל גם כן אם לא הפר לה הבעל. אבל אם הפר לה הבעל ומת, בהפרת האב חלקו סגי. ועיקר הפירוש הוא דאפילו היפר לה הבעל ומת, אפילו לב"ש דאמרי מיגז גייז, צריך האב להפר חלק הבעל גם כן, דהואיל והאב לא היפר בחייו הלכה לה הפרת הבעל הואיל ומת, כמו שנבאר לקמן בברייתא דנתארסה. וכל הני מיירו שהאב שמע קודם שמת הבעל, ולא הפר האב עד שמת הבעל, שלא שמע כלל, והאב מיפר אחר הבעל ביום ששמע, דמיירי שמת הבעל ביום ששמע האב דאי לא מת באותו יום תו לא מצי האב להפר, דהא מת בו ביום דסיפא קאי אכולהו. ושתק. ומת באותו יום ששמע האב גם כן, דלא הויא שתיקה של בעל ושל אב קיום. הילכך כשהפר לה הבעל מיפר האב בו ביום חלקו, לפירושא קמא. ולפירוש דילן מיפר גם חלק הבעל, שהרי נתרוקן אותו רשות שהיה לבעל לאב. או שמע. הארוס והפר ומת. באותו יום, יכול האב להפר חלקו, שהרי יום שמעו של אב הוא. ולפירושא דילן גם חלק הבעל כדפרישנא.
<h2>דף סח:</h2>
אבל אם שמע. הארוס. וקיים. אעפ"י שמת הארוס בו ביום. אינו יכול להפר. האב, שאינו יכול לבטל קיום הארוס. או ששמע ושתק. לשון רבינו שלמה ומת ביום שלאחריו, דהוי קיום. אין יכול להפר, כלומר אעפ"י שלא שמע עד למחר, דהוי מחר יום שמעו דאב. משמע מלשונו שאם שתק הארוס ומת בו ביום, האב מיפר כשישמע לעולם, אעפ"י ששתק ומת, דשתיקה לא הויא קיום. ומדלא תני או ששמע והפר ומת ביום שלאחריו אין האב יכול להפר, כלומר למחר כשישמע, משמע דכי האי גונא ודאי קסברי ב"ש שמיפר האב חלקו כשישמע, ואפילו ביום מיתת הבעל, דהואיל ומת לא הויא שתיקה דמיתה קיום. ולפירושא דילן כשישמע האב יפר אף חלק הבעל, דאע"ג דקסברי דמיגז גייז, הואיל ומת בטלה לה הפרתו, כמו שנבאר לקמן [ע"א ע"א]. ואית דמפרשי או ששמע ושתק ומת אפילו באותו יום, ביום שלאחריו אינו יכול להפר, דקיום הוא, הואיל ומת, דהא שתק.
שמע אביה. השתא מפרש שאין הבעל מיפר אפילו חלקו לאחר מיתת האב, ואפילו ביום שהפר לה האב, והאב מיפר הנדר ביום שמעו אעפ"י שהפר לה הבעל זה כמה ימים ומת, האב מיפר לה כשישמע. ולא הספיק. לשמוע כדי שיפר. והוא הדין אעפ"י ששמע, הואיל ולא היפר בחיי האב, שאין הבעל מיפר חלקו אחר מיתת האב, ואפילו ביום מיתתו של אב, דלא נתרוקנה רשות לבעל. עד שמת הבעל. מיפר האב ביום שמעו, ואפילו אחר מיתת הבעל כמה ימים. והוא הדין כי שמע האב בחיי הבעל ומת בו ביום, שיפר בו ביום לאחר מיתת הבעל, דהא דאמרינן ברישא או שמע ארוס והיפר בו ביום, האי דבעינן בו ביום איירי בששמע האב תחלה, כמו שפירשנו. ומשום שמיעתו דאב הוא דצריך בו ביום. ופי' נתרוקנה רשות לאב, ומיפר חלקו וחלק הבעל, כדלקמן דתניא לקמן [ע"א ע"א] שמע בעלה והיפר לה, ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל, חוזר האב ומיפר חלקו של בעל. ואית דגרסי בברייתא דלקמן שמע בעלה ולא היפר לה, דמפרשי דאי היפר לה הבעל [חלקו] אין צריך האב להפר לה חלקו, וכן גריס בעל התשלום. שמע בעלה. השתא אתא לאשמועינן דכשמת האב לא נתרוקנה רשות לבעל לחזור ולהפר חלקו של (בעל) [אב]. והאי מילתא ממילא שמעינן לה שאם חלק עצמו אינו מיפר אחריו, כל שכן שאינו מיפר חלקו של אב. אלא משום סיפא נקט לה דאשמעינן בה שהאב חוזר ומיפר חלקו של בעל.
<h2>דף סט.</h2>
עד שמת. אפילו מת אחר כמה ימים שהיפר האב. מיפר. האב ביום המיתה חלקו של בעל, ותו לא צריך, שהרי היפר חלק עצמו, דקסברי ב"ש אב וארוס שמפירין בשותפות כל חד וחד גייז פלגא, הילכך האב כי הפר ברישא גז פלגא מכל וכל, ותו לא צריך למיגז אלא פלגא דהוא מנתיה דארוס. ואע"ג דמית ליה ארוס לא נתרוקנה הרשות לאב מחמת מיתת הארוס, שהרי הוא נשאר במקומו. וב"ה סברי מקלש קליש כל חד וחד פועל בנדרא, קמא קליש ליה לכוליה מן מלקות, ובתרא קליש ליה מן איסורא. הילכך כשהפר לה האב לא עבד במנתיה ולא מידי דישרי לה, דאכתי איכא איסורא. הילכך צריך לחזור ולהפר אף חלקו עם חלק הבעל. והאי פירושא לא דייק, דאינו יכול להפר לא משמע הכי, והוה ליה למימר וב"ה אומרים חוזר ומיפר אף חלקו. ועוד דהא יום שמעו דאב הוה כי היפר ברישא, וכי מת הבעל לאחר כמה ימים שצריך לחזור ולהפר גם חלקו לב"ה, היכי מצי מיפר, הא לא הוה יום שמעו. וא"ת הרי היפר לה, והא לא מהני לה מידי שהרי צריך לחזור ולהפר, והוה לן למימר דכמאן דשתק דמי, ואיכא למימר דהואיל והפרתו היתה הפרה כל זמן שלא מת הבעל, שהרי אם לא מת הבעל מיפר ומותרת, מכי מת הבעל ואילך חשבינן לה לשמיעה, וצריך שיפר ביום המיתה. ובעל התשלום פירש אין יכול להפר אלא אם כן מת בו ביום, שחוזר האב ומיפר אף חלקו. ונראה מלשונו דהיכא דשמע הבעל והפר ומת, ולאחר כמה ימים שמע האב, מיפר ביום שמעו, דהואיל והבעל הפר כששמע והאב יפר כשישמע, אפילו למאן דאמר מקלש קליש וצריך האב להתיר כל הנדר, לא חשבינן אותה הפרה כשתיקה, דנימא דקיים לה הבעל. אלא הפרה היא, ואינה קיום. ואעפ"י שאינה מעולה, שהרי האב מתירה בכל, כל זמן שהיה חי הויא הפרה מעולה, וכשמת נתקלקלה הפרתו, וביום המיתה יפר הכל האב, שהוא יום שמיעתו. והרי נתרוקנה רשות הבעל לאב. שכתב והיכא דשמע אביה והפר לה ובתר כמה יומי שמע ארוס והפר לה, אפילו למאן דאמר מקלש קליש הויא הפרה, דיום שמעו דכל חד וחד אמר רחמנא. תדע דבברייתא דלעיל לא תני או ששמע והפר ומת ביום שלאחריו אינו יכול להפר, דאלמא נתרוקנה רשות לאב דיכול להפר. ואי ס"ד דאיתיה לבעל מחיים והפר לא מצי מפר אב אלא בו ביום דבעל כי מת היכי נתרוקנה רשות, שאפילו בחלקו אין לו הפרה. אלא כי איתנהו לתרוייהו כל חד וחד לנפשיה מקלש ביום שמעו, מי שהוא קמא מקליש ליה ממלקות, ומי דהוא בתרא מאיסורא. ומדמייתי ראיה מהא, ש"מ דקסבר דהא דברי הכל היא. ושמע הבעל והפר ומת לב"ה האב מיפר כשישמע חלקו וחלק הבעל, ולב"ש חלקו ותו לא. ובתר הכי כתב, ומיהו כי נתרוקנה לו רשות חבירו ודאי מסתברא לן דבעינן בו ביום שישמע, דליכא דמיפר אלא ביום שמועה. והיינו דקאמרי ב"ה אינו יכול להפר, כלומר אלא באותו יום. ופירש וטעמייהו דב"ה דאמרי שאין יכול לחזור ולהפר האב אלא ביום שמעו, דבעינן שיחזור ויפר אף חלקו, דבהפרה דעבד לא התירה בכלום דמיקלש קליש. וב"ש סברי שאין צריך לחזור ולהפר אלא חלק הבעל דמיגז גייז, הילכך מיפר חלק הבעל אפילו לאחר כמה ימים שהפר לעצמו. והאי פירושא נמי לא קאי שפיר, אפילו לב"ה דאמרי מקלש קליש אמאי צריך לחזור ולהפר חלקו שהפר תחלה. ואיך זה תלוי במיגז גייז ומקלש קליש. מיגז גייז הוא דחשבינן כאילו הראשון מתיר החצי והשני החצי, ונמצא שכשהפר האב תחלה ומת הבעל, אין צריך להתר האב אלא החצי שהוא חלקו של בעל, ומיפר ביום המיתה שהוא כיום שמיעה. ואי אמרת שהיא אסורה בכל הנדר עד שיפרו שניהם, למאן דאמר מקלש קליש נמי הראשון מסלק המלקות, וכי הפר לה האב ברישא סלק המלקות, והוא חלקו, הואיל והפר תחלה, ואיסורא רכיב עלה, וחלק הבעל הוא להתירה, ולמה לא יפר האב חלקו של בעל ותהא מותרת. ולמה צריך לחזור ולהפר חלקו, דנימא שאין יכול להפר אלא ביום ששמע והפר. ועוד אי כשהפר האב תחלה ומת הבעל לאחר כמה ימים אין יכול להפר, שהרי צריך לחזור ולהפר חלקו, לב"ה דמיקלש קליש, דחשבת השמיעה ולא חשבת ההפרה, והוה ליה כאילו שתק, אמאי בהפר הבעל ומת ביום שלאחריו מודה שיפר האב, הרי שמע הבעל מאתמול, והפרתו כשתיקה היא, ותניא בהדיא שתק ומת ביום שלאחריו אינו יכול להפר.
ונראה [ד]הני בבי דקאמרי ב"ש דמשמע מינייהו שהאב והבעל יכולים להפר זה ביום אחד וזה ביום אחד וקאמר ר' נתן הן הן דברי ב"ש, האי דמשמע מהני בבי דאב מיפר ביום שמעו ואעפ"י ששמע הבעל והיפר אתמול, וקאמרינן נמי דאב חוזר ומיפר חלקו של בעל אפילו לאחר כמה ימים, דברי ב"ש נינהו דקסברי דכל חד וחד מיגז גייז, כלומר כאילו חותך זה ומתיר חצי הנדר, ואין נוגע זה בהפרתו של זה, ויום שמעו דכל חד וחד קאמר רחמנא. וכי היכי דהיכא דלא היפר לה אחד מהם אלא שנדרה ושמע הבעל או לא שמע, שהאב מיפר, שנתרוקנה לו רשות הבעל, הכי נמי כי היפר לה הבעל ומת, האב מיפר חלקו וחלק הבעל. וכי הפר לה האב ומת הבעל, חוזר האב ומיפר חלקו של בעל. אבל ב"ה סברי מקליש קליש, כלומר הפרתו של זה תלויה ומעורבת בהפרתו של זה, וכחד גברא נינהו וצריך שיתירו שניהם ביום אחד. ואפילו הכי [אמרינן] שזה לבדו אינו אלא כפוחת איסורו של דבר, ולא מסלקו. הילכך יש לבעל שותפות באותה הפרה שהפר לה האב, ונראו לארוס נינהו ולא מצי מפר אב לחודיה, דכי אמרינן דנתרוקנה רשות לאב ה"מ כשלא הגיעו לכלל הפרה, שלא הפר לה לא האב ולא הבעל. אבל כי הפר לה חד מינייהו, אפילו האב אינו יכול להפר אפילו חלקו אחר הבעל, דהואיל והפר אחד מהם נראו לארוס נינהו, אפילו באותו יום. ומיהו בארוס אחר מותר כדלקמן. ומפני זה כתב הר"ם פרק י"א [הי"ט] שמע ארוס והפר לה ואחר כך שמע האב או ששמע האב והפר לה ומת הבעל קודם שישמע אין האב לבדו יכול להפר נדרים אלו שנראו, כלומר נראו לו בצד הפרה, לארוס ראשון, אלא בשותפות ארוס אחרון. וכן עיקר. ופירוש רבינו שלמה הוא מבולבל בזה מאד.
על ההיקם. אם קיים האב לבתו או הבעל לאשתו, יכול להשאל על הקמתו בו ביום ויפר לה. ואם הפר לה תחלה אם יכול להשאל על הפרתו ויקיים לה. וכן פירש הר"ם פרק י"ג [ה"כ]. ורבינו שלמה פירש דמנערה המאורסה קבעי שאביה ובעלה מפירין נדריה, והכי קא בעי אם האחד קיים נדרה והשני הוליכה לחכם והתירה על ידי שאלה, מי אמרינן כיון שקיים האחד הנדר שוב אין נשאלין עליו, ולא הויא שאלה מעלייתא, או דילמא כיון דהותר הנדר על ידי זה ממילא קא מיעקר הקיום. יש שאלה בהפר. שאם היפר לה האחד והשני לא רצה להפר, ולא קיים, אלא הוליכה לחכם והתיר לה, דהוי חציו בשאלה וחציו בהפרה, מי הוי מותר או לא. וזה הפירוש מבולבל מאד, דחכם ודאי מתיר הנדר אעפ"י שקיים לה האחד או שניהם. וכי הפר לה האחד ולא השני, הפרתו אינה כלום להתירה. וכי אתיא לגבי חכם שרי לה נדרה, ואמאי אין נשאלין על ההיפר והעיקר מה שפירשנו. אם תימצי לומר יש שאלה בהקם. כדחזינן בריש פרקין [ס"ז ע"א]. וחזר המקיים ונשאל על הקמתו. על ההיקם. דהיקם הוא כנדר, שקיום נדר הוא. על ההיפר. דביטול נדר הוא, ואין שאלה אלא לנדר והיפר אינו כנדר. אי נמי הקם הוא מחזק הנדר, וכי מסלק מה שחזקו עדיין נשאר הנדר בלא חיזוק כמו שהיה תחלה. ויכול להפר כבתחלה. היפר הוא ביטול הנדר ועקירתו מכל וכל, ותיכף שהיפר לה הלך הנדר. ואם ישאל על הפרתו איך יקיים הנדר, הרי אין כאן נדר, שמה שנדרה היא, נעקר תכף שהפר. קיים ליכי קיים ליכי. שקיים בעל לאשתו או אב לבתו שתי פעמים ונשאל על הקמתו ראשונה, מי חיילא הקמה שניה, ולא מצי מיפר עד שישאל מהקמה שניה. על הראשונה. אמר שבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אוכלנה ואכלה, אינו חייב אלא אחת. דאין שבועה חלה על שבועה, ואפילו הכי כי אזלה ראשונה חיילא שניה, הכא נמי כי אזלא הקמתו ראשונה חיילא שניה. קיים ליכי ה[בעל לאשתו והאב ל]בתו. חלה. הפרה, דתהוי הפרה מעלייתא דהיינו שההפרה תיחול תחלה.
<h2>דף סט:</h2>
עולה. דקסבר ר' מאיר תפוס לשון ראשון. אם לכן נתכוין. שתהיה תמורת עולה ושלמים, אלא שלא יכולתי להוציא שני שמות כאחד. דבריו קיימין. ותמכר ויביאו בדמי חציה עולה ובדמי חציה שלמים. ואפילו ר' מאיר. דאמר כולה עולה. וכל שכן לרבי יוסי דאמר שאין עולה אלא חציה. אבל הכא. דקאמר לא תיחול, ודאי כולהו מודו דהפרה חלה. והואיל וחלה ההפרה והויא הפרה מעלייתא כדאתני, תו לא מציא הקמה למיחל. בבת אחת. אי לא אמר לה בבת אחת פשיטא שהנדר מקוים, דכיון שקיים לה הפרתו לאו כלום הוא. אבל היכא דאמר בבת אחת, כלומר שהכל יחול כאחת. בזה אחר זה. גבי מקדש אחת משתי אחיות בפרק האיש מקדש, וזהו אינו בזה אחר זה דכי אמר קיים ליכי, הואיל ולא הזכיר זמן, דלא אמר היום או שעה, הוי מקוים לעולם, דכיון דקיימו קיימו. הילכך כי אמר לה בבת אחת הוי ליה כזה אחר זה, ולא הויא הפרה כלל.
בעי רבא וכו'. בכל הני בעיי הזכיר לה זמן בהקמתו. ומסתברא דבכל הני דקא עביד אם תמצי לומר הוי ודאי, ולא אמרינן דלא אפשיטו. וכן כתב הר"ם פרק י"ג [הכ"ב].
<h2>דף ע.</h2>
ואני. נזיר כמותיך קאמר, דהואיל והתפיס עצמו בנזירותה הרי קיים נדרה, ושוב אין יכול להפר. ואי אמרת דקיים ליכי שעה יכול להפר אחר שעה, אמאי אינו יכול להפר תוך אותו יום, מאי טעמא אמרינן דקיים, משום דהתפיס. נימא. דהכי קאמר לה הריני נזיר גמור כמותיך שאת נזירה שעה, שאני מקיים לך נזירותך שעה, ולבתר שעה יוכל להפר נדרה, והוא יהיה נזיר גמור. אלא ודאי אפילו בכי האי גונא אינו יכול להפר. לא. לעולם אימא לך דכי האי גונא מצי מפר היכא דאמר לה הכי והכא היינו טעמא דלא מצי מפר משום דואני לא משמע הכי, אלא הקמה בלא זמן משמע. ובעין לא אפשיט, ואסורה ואינה לוקה. בנעוריה. כל זמן שהיא נערה, ואפילו כשהיא ארוסה שייכא בתר אבוה ולא נתרוקנה כל הרשות לבעל. היו תהיה. שתי הויות כלומר קידושין משמע.
לא נתרוקנה. לשון הורק מכלי אל כלי [ירמיה מ"ח], כלומר לא נתרוקנה רשות לבעל שיוכל להפר חלקו של אב. הילכך אין לה תקנה אלא בשאלה. אבל מת הארוס. מפר. האב מפר. כח הבעל. כשנשאה מפר לה לבדו, ואעפ"י שבגרה, ואילו אב כיון שבגרה שוב אין לאביה רשות בה. שיקיים. השתא לא הפר לה אעפ"י שהפר האחד אינו כלום, כל שכן אם קיים לה האחד. מ"ד. רבינו שלמה פירש, הא עקר מה שקיים, שהרי נשאל על הקמתו, ולא תצטרך הפרה אחרת. קמ"ל, שצריך שיפר לה בפירוש, אעפ"י שנשאל על הקמתו. ומדהפר לה זה שקיים מותרת, שהרי הפר לה הראשון תחלה. וכתב בבת אחת לאו דוקא, אלא זה בחיי זה ואפילו בזה אחר זה הוי הפרה. והר"ם פירש פרק י"ג דנדרים [הכ"א] מאן דאוקים עקריה, ואם הפרו לה שניהם עתה, או אם קיים ונשאל זה ביום ששמע חבירו יפר עתה ותהא מותרת. קמ"ל, עד דמפירין שניהם בבת אחת, כלומר בתכונה אחת. והואיל והאחד הפר והאחד קיים שוב אין להם כח להפר, דתו לא הוי כאחת. אבל אם שמע האחד והפר לה, ושמע האחר בו ביום ששמע חבירו והפר לה שלא בפניו של חבירו, הוי מופר, כדלקמן. ובעל התשלום פירש הא עקריה, ולהוי הפרת הראשון הפרה, ולא ליבעי אלא הפרתו של זה. קמ"ל, שצריך שיחזור ויפר עמו חבירו פעם אחרת, שהפרתו הראשונה אינה כלום הואיל וחבירו קיים לה. ואם היו. ו' מוסיף על ענין ראשון, דכתיב לעיל דהאי קרא כי הניא אביה אותה, אלמא תרוייהו צריכין להפר. בנשואה. שיפר הבעל, ולא איירי בארוסה. כתיב קרא אחרינא לנשואה. אלמא ואם היו איירי מארוסה.
<h2>דף ע:</h2>
קודם הויה. קודם קידושין. לחודיה. שהרי לא נתארסה עדיין. שלא נראו. פירש רבינו שלמה שנדרה תחת הארוס ולא שמע ומת שמפר האב לחודיה. אבל נדרים שנראו. ששמע הארוס והפר ומת ואחר כך שמע האב, תו לא מצי מפר אב לחודיה עד שתתארס ואביה ובעלה מפירין נדריה. נפקא. דכל זמן שהיא בנעוריה שייכא בתר אביה, ולמה לי לאקושי ההויות להדדי, אלא ש"מ דאפילו נראו לארוס אב מפר לחודיה. ועיקר הפירוש הוא נדרים שלא נראו לארוס, שלא נדרה תחתיו, או שנדרה תחתיו ולא שמע לב"ה, ולב"ש שמע ולא הפר. ונדרים שנראו לארוס, שנדרה תחתיו ושמע ולא היפר אחד מהם לב"ה, ולב"ש אפילו היפר לה כדלעיל [ס"ט ע"א]. כן הוא הפירוש לדעת הר"ם. אילימא שקידשה. ובעל דמתניתין איירי בארוס. לא נתרוקנה. ולא יפר. כשהיא בוגרת. ואיירי בארוס, ור' אליעזר היא. תנינא חדא זימנא. ותרתי למה לי לאשמועינן. הא גופה. כלומר היא גופה קשיא להאי דנקט בוגרת קשיא תרתין בוגרת למה לי. ועוד קשיא דתני שנים עשר חדש לבוגרת, ואין נותנין לה לקשט עצמה אלא ל' יום, כדאמר רב הונא באעפ"י [כתובות נ"ז ע"ב]. ולדידיה מקשי התם ומשני הכי. תני בוגרת. כלומר וששהתה אלמנה ל' יום, וששהתה איירי בנערה. קשיא. תרי זימני בוגרת למה לי. איבעית אימא. דהאי שהבעל מפר בבגר דמתני איירי בארוס, ור' אליעזר היא. והך בבא תניינא דבוגרת תנא לאשמועינן דרבנן פליגי עלה, ורישא רבי אליעזר היא. ואיבעית אימא. דדוקא היא, דעד השתא לא שמעינן ליה לשום תנא דלימא דארוס מיפר בוגרת. דבעל מיפר בבגר דמתניתין לא איירי בארוס אלא שנישאה, ולאו מילתא אשמעינן בה, אלא משום דתנא בזו יפה באב תנא בזו יפה בבעל.
<h2>דף עא.</h2>
נדרה והיא ארוסה. ושמע האב. בו ביום. שנדרה וששמע האב, דהואיל ולא הפר לה האב ונתארסה, תו לא מצי מיפר בלא אב. אבל מכי עבר יום שמעו דאב תו לא מצי מיפר. לרשות עצמה. דלא נתגרשה מן הנשואין אלא מן האירוסין. ואכתי הויא ברשות אב הואיל והיא נערה. כבר. בהויה ראשונה יפר בעל הויה שניה. שלא נראו. שלא שמע ארוס ראשון והפר, וכל שכן שלא נדרה תחתיו. אבל נראו. שנדרה תחתיו ושמע ארוס והיפר לא יפר הארוס, ולא אב לחודיה לב"ה, ולא יהא לה היתר אלא בשאלה. קרא יתירא. דמצי למכתב ונדריה וכל מבטא שפתיה, ועליה אתיא לרבויי כל נדרים שהיו עליה בין נראו לארוס ראשון בין לא נראו יפר הארוס האחרון עם האב, ואעפ"י שהיפר לה ארוס ראשון ומת, דארוס אחרון במקומו של ראשון הוא, הילכך הכי דינא אם לא שמעו לא אב ולא ארוס ראשון, ונתארסה לאחר אפילו לאחר כמה שנים, יפירו שניהם כשישמעו, כדלקמן [ע"ב ע"א] בהדיא. שמע הארוס ומת ונתארסה יפירו שניהם בו ביום ששמע ארוס ראשון, ובתר הכי לא, דארוס אחרון במקומו של ראשון הוא. והואיל ואי הוה ראשון תו לא מצי מיפר ביום שלאחריו, דהא שתק, אחרון נמי לא מצי מיפר. וכל שכן כי שמע האב ומת הארוס ולא שמע, שאינו מיפר עם ארוס אחרון אלא ביום ששמע. שמע ארוס והיפר ומת, מיפר האב עם הארוס ביום שמעו דארוס. וכן נמי אם שמע אב והיפר ומת, שמיפר בו ביום עם הארוס האחרון. וכן כתב הר"ם פרק י"א [הי"ט], דקיימא לן מיקלש קליש, וכל הנדר מפירין, שמה שהפירו אינו כלום. אביה ובעלה. כלומר האחרון. ונתארסה בו ביום. שמת הבעל. אביה ובעלה האחרון. ואע"ג דאמרי ב"ש בברייתא דלעיל בהך בבא חוזר האב ומיפר חלקו של בעל, ה"מ כשהפר לה קודם שנתארסה, אבל אחר שנתארסה הואיל ולא שמע הארוס לא אמרינן נתרוקנה רשות לאב ולא לארוס, דנימא דאי איכא ארוס לא לבעי אב. מפירין נדריה. אית דמפרשי חלקו של בעל ביום מיתתו ... ששמע האב, דקסברי ב"ש כל חד וחד מיגז גייז ביום שמעו, ואין צריך לחזור ולהפר חלקו ... שמפיר עם הארוס האחרון חלק הבעל ביום מיתתו דהויא ליה כיום שמעו כדפרישנא. אבל לב"ה דקסברי מקלש קליש והפרתו תלויה בהפרתו של זה, צריך שיפר עם הארוס ביום שמעו דאב. דמה שהפר לה אינו כלום, הואיל ומת הארוס. הכי גריס רבינו שלמה שמע בעלה והפר לה חלקו של בעל ואע"ג דקאמרי ב"ש בברייתא דלעיל [ס"ט ע"א] בהך בבא נתרוקנה רשות לאב, דוקא כשחזר והיפר חלקו של בעל עם חלק עצמו. וכי קסברי ב"ש מיגז גייז, ה"מ כששמע האב כשהיפר הבעל, ואמרינן דמיגז גייז ואי נדרה מתרין זיתי לקיא. אבל כשהפר הבעל שלא שמע האב, צריך האב לחזור ולהפר חלק הבעל עם חלק עצמו. והא [כששמע] לא דייק, דלגבי מיגז גייז ליכא חילוק בין בעל לאב, דבבעל בעי והוא הדין לאב. וגבי אב תניא בברייתא שמע האב והפר ולא שמע הבעל [שהאב] מיפר חלקו של בעל, ואין צריך לחזור ולהפר חלקו, דמיגז גייז. ובעל התשלום גריס שמע בעלה ולא היפר לה וקסברי ב"ש דהואיל ונראו לארוס ראשון, דהא שמע, אע"ג דלא הפר האב עד שנתארסה נתרוקן רשותו לאב ולא לארוס [האחרון]. וב"ה סברי דאע"ג דנראו לארוס דהא שמע, הואיל ולא התיר האב הנדר עד שנתארסה לא נתרוקן הרשות לאב לבדו אלא לשניהם. ופליגי ברישא במיגז גייז ובסיפא בנדרים שנראו לארוס ... מודים ובמיגז גייז נמי כדפרישנא.
ומסתברא דגירסת רבינו שלמה דשמע בעלה והיפר לה גרסינן, דחוזר האב לא קאי שפיר לפי פירושו, דחוזר ומיפר משמע שחוזר להפר מה שהיפר הבעל. ועוד דלאיזה צורך לא יפר הכל כאחד. והכי פירושא בו ביום ששמע האב דוקא, מפירין נדריה כל הנדר ואפילו חלקו שהפר. ואע"ג דתני בברייתא דלעיל גבי הך בבא שאינו מיפר אלא חלקו של בעל, התם הוא שלא נתארסה לאחר, והאב שהפר לה תחלה הוא חי ואעפ"י שמת הבעל, הוא במקום הבעל להפר חלקו. הילכך חוזר האב ומיפר חלקו של בעל, וסגי ליה בהכי. אבל הכא דנתרוקנה קודם שהפר לה חלק הבעל ואין האב יכול להפר חלק הארוס הראשון בלא ארוס אחרון תני מפירין נדריה, דמשמע שצריך לאב לחזור ולהפר חלקו עם הארוס, דהואיל ואינו במקום הארוס, הפרתו לאו כלום היא, הואיל ומת מי שהוא שותפו להפר הנדר, הואיל והוא לא נשאר במקומו. אע"ג דסבירא להו מיגז גייז ובו ביום ששמע האב דוקא הוא מיפר עם הארוס האחרון, דהואיל והפרתו אינה כלום, תו לא מצי אב מיפר, דלא הוי ביום שמעו. והא מילתא דברי הכל היא. אבל בנדרים שנראו לארוס ראשון, דהיינו כי היפר לה בעל, אעפ"י שנתארסה לאחר, קסברי ב"ש דאב מיפר לחודיה דמיגז גייז, וכשהפר לה ארוס ראשון כבר נסתלק מחלקו, ותכף שמת בטלה לה אותה הפרה ושב כל הרשות לאב, שהרי לא נשאר חלק לארוס ראשון שנאמר שארוס האחרון יהיה במקומו. אבל כשלא נסתלק הארוס, שלא הפר לה, דהיינו ברישא, הואיל ולא הפר לה האב עד שנתארסה, הארוס האחרון הוא במקום הארוס הראשון וצריך לחזור ולהפר אף חלקו כדפרישנא. ומיהו אע"ג דקסברי ב"ש מיגז גייז צריך האב לחזור ולהפר הפרת הבעל שמת, דהלכה לו הפרתו, הואיל ומת ולא הפר לה האב עדיין, דתני בברייתא לעיל בהך בבא נתרוקנה רשות לאב, שצריך להפר כל הנדר קאמר כדפרישנא. אבל כשהפר לה האב ומת הבעל, הואיל ואותו שהפר לה חי, תני בברייתא דלעיל שאין צריך לחזור ולהפר אלא חלק הבעל, שהרי האב שהפר לה חי הוא, והוא במקום הבעל להפר חלקו. הילכך מה שהפר לה במקומו עומד. וב"ה סברי אפילו נדרים שהפר הארוס אין האב מיפר לחודיה בלא ארוס, דלא נסתלק הארוס הראשון בהפרתו, דלאו מיגז גייז, אלא כל חד וחד הפרתם מעורבת, והארוס האחרון במקום הארוס הראשון עומד. שאעפ"י שהיפר לה הראשון לא נסתלק, אלא הוא צריך להפרת האב, ויש לו כח באותה הפרה. ובברייתא דלעיל אשמעינן ב"ה דכל חד וחד מקלש קליש, וכי הפר לה האחד לא עשה חלקו דנימא שאעפ"י שמת הבעל שהפר לה יפר לה הבעל חלקו. אלא אפילו הפר לה האב תחלה ומת הבעל, לא אמרינן בכי האי גוונא דנתרוקנה רשות לאב להפר חלק הבעל, דהואיל והפר האב, יש לבעל כח באותה הפרה שהפר האב, ותו לא מצי אב מיפר, וכדפרישית לעיל דהואיל ונתחלה ההפרה עמו לא מצו למגמרה אחר שמת. והכא אשמעי' ב"ה דכי הפר לה האחד, ואפילו הארוס, ומת ונתארסה לאחר בו ביום, הארוס האחרון הוא במקום הארוס הראשון שלא נסתלק מכל וכל, דלאו מיגז גייז, ויפירו שניהם כאחת, האב והארוס האחרון. ומדברי ב"ה מייתי סייעתא לשמואל דהא אפילו נדרים שהפר הארוס הראשון חלקו מפירין האב והארוס האחרון. ופירוש רבינו שלמה בזה הוא מבולבל. והעיקר מה שפירשנו.
<h2>דף עא:</h2>
גירושין. שמע ארוס נדרה וגירשה וכו' שלא שמע נדרה כשגירשה.
<h2>דף עב.</h2>
מאה ימים. כששמע הארוס האחרון יפר, שהרי הראשונים לא שמעו. ומשני דבו ביום משום אב נקט ליה דשמע. בקודמין. וזה הנדר היה קודם הנשואין. ופירוש בנשואה, שהיתה תחתיו כשנדרה וגירשה ואחר כך החזירה. ורבינו שלמה פירש בנשואה, שנדרה כשהיא ארוסה וגירשה והחזירה שהכניסה לחופה, ואין הבעל יכול להפר אעפ"י שלא נתגרשה. ולא ידעתי למה דחק עצמו לפרש כך, דכי נדרה כשהיא תחתיו וגירשה והחזירה ודאי לא מצי מיפר, שהרי היתה שעה אחת שהוא לא היה יכול להפר, ואעפ"י שנדרה תחתיו. ואולי בקודמין לחצו לפרש כך. ולא קשיא מידי, דטעמא דמילתא מפני שקדם לנשואיה שעה שלא היתה תחתיו, והיינו בקודמין. ובעיין לא אפשיט. הילכך אסורה ואינה לוקה.
<h2>דף עב:</h2>
יוצאה מרשותו. שתכנס לחופה, דאי עד שלא תתארס למה ליה למימר הכי, הרי יכול להפר עם הארוס ואפילו מה שנדרה קודם שתתארס. וכן הבעל מפר לה גם כן ואפילו זה שלא בפני זה. אינו יכול להפר. הבעל, שאינו מיפר נדרים שקדמו לנשואיה אלא עם האב. והואיל ונשאת שוב אין לאביה רשות בה. בעל. והוא הדין לאב. בלא שמיעת הנדר. אלא שאומר לה בכלל כל נדרים שנדרת הרי הן מופרין לך. הא לא שמע. הנדר, דקאמר כל נדרים. לכי שמע. ולא יצאה עדיין מרשותו מצי מיפר האב. כי שמע למה לי למימר. כל נדרים, הרי הוא שומע הנדר עתה. לאהדורי. לחזר על בתו שישמע עתה כל נדריה קודם שתצא מרשותו ויפר לה. וכן הבעל וכו'. שמעינן מהא דהאי דבעי בבעל הוא הדין לאב, דהא רישא באב איירי ומוכח מינה. לכי שמע. כדלעיל. ואורחיה דצורבא מרבנן לאהדורי על נדרי ארוסתו. אישה. ולא שלוחו. כמותו. ואי לאו מיעוטא הוה אמרינן דמיפר לה שלוחו. ואי אמרת שאין בעל מיפר אלא בשמיעה היכי תיסק אדעתין אע"ג דלא כתיב מיעוטא שיפר שלוחו, הא כשהוא מיפר אינו שלוחו, שהרי הוא אינו יכול להפר, דהא לא שמע. וכי משוי איניש שלוחא במילתא דמצי למעבד איהו, במילתא דלא מצי למעבד איהו לא מצי לשוייה שליח. אלא ודאי מיפר בלא שמיעה. ואי לאו מיעוטא הוה מיפר שלוחו אפילו לר' יאשיה.
<h2>דף עג.</h2>
לכי שמענא. הפר לה אתה, ותהיה שלוחי, שאני שמעתי. יפר לה איהו. ממקומו, ולמה ליה שליח. מטרידנא. אהיה טרוד בענינים אחרים בשעת שמיעה ואשכח שלא היפרתי לה. ופסק הר"ם [פי"ג ה"ט] כר' יאשיה. וטעמא דמילתא, בשל תורה הלך אחר המחמיר. וכן פסק הרי"ף בפרק השואל [ב"מ צ"ו ע"א] מטעמא אחרינא דלא דייק. אבל הטעם שכתבנו הוא אמת. ואע"ג דר' יאשיה ור' יונתן פליגי בשתדור ואליבא דר' אליעזר דאמר דאיהו מצי מיפר, דקא מיפלגי אי שלוחו הוי כמותו להפר, והכי אוקימנא בפרק אני נזיר מן הגרוגרות [נזיר י"ב ע"ב]. דאילו לרבנן כיון דאיהו לא מצי מיפר נדרים שלא באו, אע"ג דליכא מיעוטא דאישה יקימנו לא מצי לשויי שליח ההיא שעתא, הואיל ואיהו לא מצי להפר, כדאיתא התם, פליגי בשתדור לר' אליעזר, והוא הדין לנדרה אליבא דרבנן. והאי דתני תדור, להודיעך כחו דר' יונתן דאפילו בנדרים העתידים לבא סבירא ליה כרבי אליעזר ומיפר הוא עתה אם ירצה. הילכך מצי לשויי שליח. וכן דעת הר"ם והרי"ף שפסקו כר' יאשיה. וכתב הר"ם בנדרים פרק י"ג [ה"ט] והוא הדין לאב שיפר בעצמו, ולא בשלוחו, דגבי אב נמי כתיב [במדבר ל'] ואם הניא אביה והחריש לה אביה. דלר' יאשיה הוי אביה דוקא, והכי נמי גבי שואל, דכתיב [שמות כ"ב] בעליו עמו ובעליו אין עמו אסיקנא בפרק השואל [ב"מ צ"ו ע"א] דלר' יאשיה בעליו דוקא. והלכתא בעל מיפר בלא שמיעה, והוא הדין לאב, דלקמן עביד ואם תימצי לומר בעל מיפר בלא שמיעה, וכן פסק הר"ם [פי"א הכ"א].
חרש. שאינו שומע ומדבר, דלהפרה צריך שיאמר לה מופר ליך. והיינו טעמא דבבעל לא מעכבא ביה שמיעה ובחרש מעכבא ביה שמיעה, כדר' זירא. לבילה. כלי שאין בו אלא ששים עשרונים סולת, הואיל וראוי לבלול אותן בתוכו, אם לא בלל כשר. הכא נמי הואיל ובר שמיעה הוא, אעפ"י שלא שמע מיפר. וכל שאינו ראוי לבילה. שיש שם יותר מששים עשרונים, וקים להו לרבנן שאינו ראוי לבילה. בילה מעכבת בו. ופסול. הכי נמי בחרש הואיל ואינו בר שמיעה שמיעה מעכבת בו. או דילמא. טעמא דבעל מיפר [בלא שמיעה ושמע] דקרא אינו מעכב ואפילו חרש מיפר. פרט לחרש. שאינו שומע. ומדלא תני פרט לשלא שומע ש"מ דמילתא פשיטא דאב ובעל מפירין בלא שמיעה כדכתבינן. והוא הדין שמקיים בלא שמיעה, כמו שנבאר לקמן [ע"ד ע"א]. בעל. והוא הדין לאב לשתי בנותיו, דאותה כתיב בתרוייהו, באב כתיב [במדבר ל'] כי הניא אביה אותה, ובבעל כתיב ואם ביום שמוע אישה יניא אותה. אין משקין. ברייתא היא בפרק קמא דסוטה [ח' ע"א]. גס. כלומר שמא האחת טהורה, ואינה רוצה לומר טמאה אני. והאחרת טמאה, ומתוך שזו אינה אומרת טמאה אני תתחזק ותסבול ולא תודה מפני שחברתה אינה מודה, ואם היתה יחידה תודה. לא מן השם. לא זהו הטעם. מן השם, מעיקר הדבר הנאמר בדבר. אותה. זהו לשון רבינו שלמה, אותה, והשביע אותה הכהן. כתב רבינו שלמה הכא נמי לר' יהודה אינו מיפר לשתיהן כאחת, דאותה דוקא. ולתנא קמא אותה לאו דוקא, ומיפר לשתיהן. וכן כתב הר"ם פרק י"ב [הי"ד] הבעל מיפר לשתי נשיו כאחת וכן האב לשתי בנותיו. גרסינן בסוטה בתר הכי [ח' ע"א]. טעמיה ד[קרא]. בבא מציעא פרק המקבל דאמר ר' שמעון אלמנה עניה אין ממשכנין אותה שהרי אתה חייב להחזיר לה ואתה משיאה שם רע בשכינותיה, אבל עשירה ממשכנין אותה. מאי בינייהו בין מר ומר, אין משקין שתי סוטות כאחת. רותתת. שאנו רואין שהיא יראה ורותת מאימת המים, ואפילו הכי אינה מודה. משום לבה גס בחברתה ליכא, ומשקין אותן שתיהן, שהרי אין השניה מתחזקת בדברי הראשונה שהרי יש לה רתת. ולמאן דלא דריש טעמיה דקרא אין משקין. ורותתת. כלומר אעפ"י שהיא רותתת. מי איכא מאן דאמר משקין, והא איכא משום אין עושין מצוות חבילות. כלומר שדומה למשוי כשעושה שתי מצות יחד. ומשני דבשני כהנים ליכא משום חבילות חבילות. ולרבי שמעון רותתת מותר בשני כהנים ולר' יהודה אסור. משמע מהא לבעל התשלום דדיוקא דאותה דברי הכל היא, ולדברי הכל הכא גבי נדרים אותה דוקא. והעיקר דר' שמעון דריש התם אותה משום דמשכח ביה טעמא, אבל באותה דנדרים דלא משכח ביה טעמא לא דריש ליה. ולאו דוקא הוא, דהא גבי סוטה גופה לא דריש ליה ברותתת וליכא ביה טעמא, כל שכן היכא דלא משכח בה שום טעמא דלא דריש לה כלל.
מיהו מכל מקום צריך עיון איך פסק הר"ם [סוטה פ"ד ה"ב] כאן באותה כר' שמעון דלאו דוקא הוא, דהא בסוטה פרק ד' פסק כר' יהודה, שכתב ואין משקין שתי סוטות כאחת, שנאמר והעמיד אותה. ואם פסק כר' שמעון היה לו להתיר ברותתת ושני כהנים. אלא ודאי כר' יהודה פסק. וגבי אלמנה נמי פסק כרבי יהודה דאפילו עשירה אין ממשכנין אותה, במלוה פרק ג' [ה"א]. ונראה דעת הר"ם דר' יהודה ור' שמעון כי פליגי דוקא באותה דסוטה פליגי, דאיכא למימר דאותה דוקא, מטעם שלא תהא לבה גס בחברתה. וקסבר ר' שמעון הואיל ודיוקא דקאמרינן דאותה דוקא הוא מטעם שלא תהא לבה גס בחברתה, לא אמרינן דדוקא הוא אלא במאי דשייך ביה ההוא טעמא. ור' יהודה סבר הואיל ואיכא למימר דאותה דוקא הוא משום ההוא טעמא הואיל וכתביה רחמנא לדיוקא, כללא הוא לכל מילי ואפילו במאי דלא שייך ביה האי טעמא, דאי אמרת דלאו דוקא הוא היכא דלא שייך ביה ההוא טעמא אתי למעבד היכא דשייך ביה. אבל גבי נדרים דליכא טעמא דנימא דאותה דוקא הוא, אפילו ר' יהודה מודה דלאו לדיוקא כתביה רחמנא, אלא משום דכולה פרשתא איירי בלשון יחידות דארחא הוא למשתעי הכי נקט אותה. בהא מילתא פליגי בלשון תורה שהוא ספור. ובלשון תורה שהוא מצוה פליגי דר' יהודה סבר דבמצוה אין לנו להזכיר טעם, אלא השם אסר זה כשרצה. ור' שמעון סבר הואיל וקשר עם המצוה ענין, לטעם הדבר קשרו, כגון הכא. ובכולהו הלכה כר' יהודה. וזה פירוש נאה ומקובל מאד. ופשטיה דרבינא מדרבי יהודה היא, דאפילו רבי יהודה מודה בהא.
גרסינן ביומא פרק טרף בקלפי [מ"ב ע"ב]. והוציא אותה. מפרה אדומה קאמר. עמה. כדי שתצא הפרה עמה. שתים שחטו. ואין שוחטין שתים, כדי שלא יסיח דעתו הימנה, או כדי שיהא זר שוחט ואלעזר רואה כדאיתא התם. לא מן השם. אין צריך להזכיר כאן טעם אחר, אלא ושחט אותה ולא אותה וחברתה. הכתיב אותה. ואמאי צריך לטעם אחר. טעמיה. וטעם הפסוק קאמר אמאי קאמר אותה דוקא. חמור. דליכא למיחש לשחיטה, לר' אין מוציאין חמור עמה ולר' שמעון מוציאין. זאת השיטה אינה סותרת פירושינו, אבל מסכמת למה שפירשנו. וכן עיקר.
<h2>דף עג:</h2>
בוגרת ששהתה. אע"ג דאוקימנא לעיל בריש פרקין [ע' ע"א] תני בוגרת וששהתה, אליבא דרב הונא דקאמר בפרק אעפ"י [כתובות נ"ז ע"א] בגרה יום אחד ונתקדשה נותנין לה שלשים יום כאלמנה, ובפרק אעפ"י מותבינן ליה מהאי מתניתין, ומתרץ הכי ואתותב רב הונא, והלכתא בגרה יום אחד ונתקדשה נותנין לה שנים עשר חדש. הילכך מתניתין הכי קתני בוגרת שבגרה יום אחד ונתקדשה ושהתה שנים עשר חדש. לרשותו. לחופה. דתנן. בפרק אעפ"י [שם]. בפני הבעל. הארוס. דמיירי בנתארמלה מן האירוסין. ומשמע הא כולם בפני הבעל הואיל וחייב במזונותיה יפר הארוס. בתרומה דרבנן. עציץ שאינו נקוב. על דעת בעלה. כאילו אמרה בפירוש אם רוצה בעלי, וכיון שנותן לה מזונות על דעתו היא נודרת. אבל בתרומה. ואפילו בתרומה דרבנן לא אכלה, או משום דעולא או משום סמפון, כדאיתא באעפ"י [שם]. הלכתא כחכמים. הילכך בוגרת ואפילו נת[ארס]ה אין לה תקנה אלא בשאלה, דכיון שבגרה שוב אין לאביה רשות בה.
<h2>דף עד.</h2>
לשני יבמין. שנשארו שני אחים. יפר. מפרש בגמרא. שקנה הוא מעצמו. שקדשה. מן השמים. יבמה שהקנו אותה לו מן השמים. לאחרים. לשני היבמין. כמו שהארוסה. שהארוסה הבא עליה בסקילה ויבמה בלאו. אין זיקה. מן ההפרה שיפר נדריה כארוס אם נתארמלה מן האירוסין. ואם מן הנשואין שיפר כבעל. יש זיקה. מיהו אין ברירה. יש זיקה. מן התורה. משום הכי מיפר נדרים דאורייתא. ובדאורייתא אין ברירה, הילכך כשהם שנים אין ידוע למי הזיקה עד שיבא עליה ותהיה אשתו. מיהו כשאינו אלא יבם אחד יש זיקה להפר כארוס אם נתאלמנה מן האירוסין. ואם נתאלמנה מן הנשואין שיפר כבעל. מאמר. שקדשה היבם האחד בכסף וקנאה. כב"ש. וקסבר ר' אליעזר שמיפר לה היבם בלא אב אם נתאלמנה מן הנשואין. לדחות בצרה. שצרתה אסורה לו ונפטרה מהחליצה ומהיבום, כדאיתא בפרק ארבעה אחין [יבמות כ"ט ע"ב]. אבל זו שעשה בה מאמר אינה אשתו גמורה, שאם נתן לה אחר כן היבם האחר גט או בא עליה פסלה לו וצריכה גט למאמרו וחליצה לזיקתו. הילכך אמאי יפר לה אפילו הארוס, הא אין ברירה. על דעת בעלה. בנדה [מ"ו ע"ב] קאמר לה גבי קטנה שיודעת להפלאת שנשאת. הכא נמי כיון שנזונת משלו על דעתו נודרת, כלומר כאילו אמרה בפירוש אם ירצה פלוני.
<h2>דף עד:</h2>
על ידי שמים. שהיתה זקוקה לו. תפשוט. הואיל ואמרינן דר' אליעזר סבירא ליה כב"ש וקאמר דהואיל ועשה בה מאמר מיפר בלא אב, ודאי מאמר הוא כנשואין, כלומר שאם בא עליה בעל כרחה קנאה כדין יבמה, ואין לאב רשות בה. הילכך הואיל והיא נזונת משלו מצינן למימר דהוה כאילו אמרה בפירוש על מנת שירצה בעלי. דאי אירוסין עושה. כלומר שפרחה הימנו זיקת יבמין וחלה עליו זיקת אירוסין כדאיתא בפרק ארבעה אחין [יבמות כ"ט ע"ב], ואם בא עליה בעל כרחה לא קנאה להיות כאשתו גמורה, שיש לאב רשות בה. ובעי לממסרה לחופה אעפ"י שהיא נזונת משל יבם אין לנו לומר דהוה לה כאילו אמרה על מנת שירצה פלוני להפסיד רשות שזכתה תורה לאב להפר נדריה עם הארוס. וכי שרינן איסור נדרים דאורייתא בכדי ולא דמי לקטנה, כמו שביארנו פרק ארבעה אחין [שם]. אבל אי נשואין עושה ולית ליה זכות לאב להפר, אמרינן דהוא כאילו אמרה על מנת שירצה פלוני, דהא יש זיקה מן התורה סבירא להו. והואיל ועבד בה מאמר לב"ש קנאה מן התורה, דהא פוטר צרתה שנפלה לו אחר שקדשה. ואע"ג דאחוה מצי למפסלה עליה, מ"מ לא פסלה לו עדיין ויבם זה מן התורה שרי לה. ומשני לעולם מאמר לב"ש אירוסין עושה, ודין ארוסה יש לה ולא דין יבמה, ולא תוקמה כגון שעמד בדין, ומאי יפר לחודיה בלא אב, אלא יפר עם האב קאמר דמאמר לב"ש אינו קונה אלא לדחות בצרה כדין ארוסה. ומיירי בשנתארמלה מן האירוסין. והאי בעיא דרבא פרק ארבעה אחין [שם]. ופירוש ההלכה כמו שפירשנו. ופסק הר"ם [פי"א הכ"ג] כר"ע. ואע"ג דקיי"ל יש זיקה, הני מילי מדרבנן אבל מדאורייתא לא, ואינהו מדאורייתא פליגי כמו שפירשנו. וכבר כתבנו פרק ארבעה אחין שרבינו מאיר פסק שם כר' אליעזר, דהא אסיקנא דיש זיקה אף בתרי אחי, הילכך שומרת יבם לאחד יפר לה, לשנים יפירו שניהם, עד כאן. וכבודו מונח במקומו שאין לסמוך בזה הפסק, שפירוש ההלכה הוא כמו שפירשנו, דאע"ג דקיימא לן יש זיקה, מדרבנן הוא, והלכה כרבי עקיבא, דקיימא לן הלכה כרבי עקיבא מחבירו [עירובין מ"ו ע"ב]. ואין זיקה דקאמר, מן התורה קאמר, כדפרישנא. הילכך אין היבם מיפר לה לעולם, לא כשנתארמלה מן האירוסין בשותפות עם האב. ולא אם נתאלמנה מן הנשואין, אינו מיפר לה לבדו, שאינו במקום בעל. אלא כשנתאלמנה מן האירוסין והיא נערה, ולא בא הנדר לכלל הפרה, מיפר לה האב לבדו, ואפילו עשה בה יבם מאמר דנתרוקנה לו רשות הבעל. וכן כתב הר"ם פרק י"א [הכ"ה] אבל אם בגרה או נתאלמנה מן הנשואין אין לה תקנה אלא בשאלה. כותיה דר' אמי. דמתניתין מיירי כשעשה בה מאמר.
<h2>דף עה.</h2>
סקילה. והיינו דקאמר במתניתין שאין היבמה גמורה לאישה וכו'. לא אמר כלום. דברי הכל הוא שאינו מקיים נדרים שלא באו לכלל איסור. לכלל היקם. דהיינו שבאו לכלל איסור. ומיהו אעפ"י שלא שמען הואיל ונדרה מקיים דהא אסיקנא לעיל [ע"ב ע"ב] דבעל מיפר בלא שמיעה, והוא הדין לקיום דהא קסברי רבנן את שלא באו לכלל היקם לא באו לכלל הפר, ואי אינו מקיים בלא שמיעה הכי נמי דאינו מיפר בלא שמיעה. והלכתא כחכמים. וכן הדין לאב. וכן כתב הר"ם פרק י"ג [הי"ט]. מיחל חיילי. הנדרים שתדור יחולו ויתבטלו מיד, דהא הפר מתחלה. ולר' אליעזר קא בעי, דאילו לרבנן ההפרה אינה כלום.
<h2>דף עה:</h2>
דאתפיס. שנדרה בנזיר ואמרה אחר תוך כדי דבור ואני. או שאמרה כל פירות שבעולם עלי קרבן ובא אחר ואמר ועלי. נדרי עצמו. דהיינו משנדר, שאין חכם רשאי לבטל נדרי עצמו, ואפילו הכי קודם שידור יכול לבטלם כדאיתא פרק ארבעה נדרים [כ"ג ע"ב] שיאמר כל נדרים שאדור יהיו בטלים. מקום וכו'. דהיינו משנדרה, שמבטלם. ולסיועיה לר' אליעזר קאמר ר' יהושע. ושמעינן מהא דמי שהתפיס בנדר שנדר מי שבטל נדריו, דלא הויא התפסה, ושניהם מותרים. נדרי עצמו. שביטלם הוא עצמו מתחלה קודם שיצאו מפיו, נתבטלו. אבל נדרים שמבטלן אחר, אימא לך דחיילי, והויא התפסה. טהורין מטומאתן. לא כל שכן דלא חלה עלייהו טומאה. אף נדרים לא יחול עליהם איסור לעולם הואיל וקדמה להם הפרה.
<h2>דף עו:</h2>
כל היום. שישמע האב נדרה ושמע האב או הבעל. אבל אם לא שמע מיפר לעולם כשישמע. והכי איתא בספרי פרשת ראשי המטות. להקל. שיוכל להפר בתוך כ"ד שעות. ולהחמיר. שלא יוכל להפר אלא תוך שעה אחת, שכבר הלך יום שמעו, הואיל ושמע סמוך לשקיעת החמה תיכף ששקעה חמה הלך אותו יום. כל היום. שישמע ותו לא. ואפילו שמע סמוך לשקיעה"ח ביום שמעו ותו לא. ורבנן. ר' יוסי ור' אליעזר. מיום אל יום. משמע מעת לעת. מיום אל יום. משמע מכניסתו ליציאתו, ואפילו בלילה. כהני תנאי. מעת לעת. שדי גירא. כשהיו שואלים אותו להתיר נדרים היה זורק חץ ומתירו, דקסבר אין צריך לישב דעתו בהפרת נדרים, אלא אפילו מתעסק בענין אחר רשאי להתיר. יתיב וקאים. היה מתיר נדרים או עומד או יושב.
<h2>דף עז.</h2>
תנן התם. בסוף מי שהחשיך [שבת קנ"ז ע"א]. לצורך השבת. דקתני, קאי נמי אהפרה. או אשאלה דוקא. הפרה שייך באב ובעל, שאלה שייך בחכם. אפילו שלא לצורך. דאי לא מיפר לה השתא תו לא מצי מיפר לה. לא. דאפילו נדרה בליל שבת כשחשכה, מיפר בחול כשחשכה עד מעת לעת. והואיל ואפסיקא הלכתא כמאן דאמר כל היום ותו לא, הילכך מיפר אפילו נדרים שאינן לצורך שבת. נדרים שהם לצורך השבת, כגון נדרה ממאכל או מקישוט מדברים שהבעל מיפר אותן. איפשר. פנאי להשאל עליהן. ביחיד. מומחה. כלומר כשהתירו שאילת נדרים בשבת, דוקא כשהוא מומחה. והוא יחיד, שאין שנים אחרים עמו, דתו לא אתו אינשי למטעי ולמימר שמותר לדון דינים בשבת, שהרי הם רואים שהוא יחידי. שאעפ"י שיחיד מומחה מותר לדון [סנהדרין ג' ע"א], הרי מצות חכמים היא שיהיו עמו שנים אחרים כשידון, כדתנן [אבות פ"ד מ"ח] אל תהי דן יחידי. אבל בשלשה לא. כלומר אם יש שנים עם זה היחידי כשיתיר הנדר, וכל שכן אם המתירים הם הדיוטות שצריכין שלשה אין מתירין אותן בשבת. שאעפ"י שאין זה ההיתר דין, שהרי אין צריך כאן שום עיון ולא שום משא ומתן, שהרי הכל תלוי בדעתו של נודר אם נתחרט אם לאו, אפילו הכי לא, דאתי למיטעי ולמימר שהיתר זה דין גמור הוא, הואיל ורואים שהם שלשה, ומותר לדון דינין בשבת. ואהדר ליה אביי דהואיל ורואים כל היום שהיתר נדרים נעשה מעומד ובלילה ובקרובים, כולי עלמא ידעי דהיתר נדרים לאו דינא הוא, דכל הני [פסילי ב]דין [ואם יתירו] בשבת בפני שלשה לא נפיק מיניה חורבא. וכן הלכתא.
<h2>דף עז:</h2>
יחידי. פירוש שהוא יחיד מומחה לבדו, אין צריך שיהיו עמו שנים אחרים, מה שאין כן בדינין, כמו שכתבנו לעיל. וישב. אלמא יושב בעינן. ובפרק הדר [עירובין ס"ד ע"ב] איתא להאי עובדא.
הכי נמצא בפירוש רבינו שלמה. רשב"ג סבר פותחין בחרטה. כלומר החכם פותח לו בחרטה תחלה, לפיכך צריך לישב דעתו יפה לעקור נדרו. ורב נחמן סבר אין פותחין. כלומר אין החכם פותח, אלא הוא עצמו מתחיל בחרטתו. ואם אינו מתחיל מעצמו אין מתירין לו. הילכך אין צריך החכם ליישב דעתו כל כך. וזה הפירוש מבולבל מאד, דהא רב נחמן גופיה קבע הלכתא בפרק ארבעה נדרים [כ"ב ע"ב] והלכתא פותחין בחרטה. אלא הכי גרסינן רשב"ג סבר אין פותחין בחרטה אלא בפתח שיעקור הנדר. והכי פתח ליה כל הבוטה ראוי לדקרו בחרב, כלומר אילו ידעת שכשנדרת היית ראוי לידקר בחרב מי נדרת. והואיל וצריך פתח צריך ליישב דעתו למצא לו פתח שיעקר נדרו. ורב נחמן סבר פותחין בחרטה, ובהדו תהית סגי ליה. הילכך אפילו מעומד, שאין צריך יישוב הדעת. ודוקא היתר נדרים ושבועות אינו דין שאין צריך לחכם או לשלשה הדיוטות יישוב דעת, הואיל וקיימא לן פותחין בחרטה הוא דאמרינן דנשאלין עומד ובלילה ובשבת ובקרובים. אבל היתר נדוי או חרם, שאין הדבר תלוי בדעת הנשאל אלא בדעת הב"ד שצריכים לעיין בענינו, כדאמרינן פ"ק דחולין [י"ח ע"א] לעיינו רבנן במיליה דתלו ביה טפלי. ואמרינן באלו מגלחין [מו"ק י"ז ע"א] אמר ליה לר' אמי עיין ביה בדיניה סבר למישרי ליה וכו', דש"מ דהיתר נידויין וחרמים דין גמור הוא וצריך עיון ומשא ומתן בדבר ופוסלין בהם כל הדברים הפוסלין מן התורה בשאר דינין. אבל יחיד מומחה שרי לכתחלה, כמו שביארנו פ"ק. ואיכא מאן דדייק מדקאמר התם פ"ק דחולין שנידו הטבח על שלא הראה סכינו לחכם, אותו נדוי היה על שזלזל בכבודו של חכם, כדאמרינן [חולין י"ז ע"ב] לא אמרו להראות סכין לחכם אלא מפני כבודו של חכם, וקאמר התם ליעיינו במיליה, ולא אמר בדיניה, ובפרק אלו מגלחין, שהיה הנידוי משום דסני שמועניה וקאמר עיין בדיניה, ש"מ שמי שנדוהו על עבירה, היתרו הוא דין גמור ובעינן ביה כל טכסיסי דין אחר. אבל נדוי שנעשה על זלזול חכם הוי כהיתר נדרים. וזה הבל, דזיל בתר טעמא. והאי דקאמר התם במיליה, ר"ל בענינו של זה הטבח אם יוכל להרויח ולהשתכר באומנותו, שהרי הוא מטופל.
שתדורי. פירש רבינו שלמה שנדרת. והעיקר שתדורי לר' אליעזר דאמר דבעל מיפר נדרים שלא באו לכלל איסור, ולרבנן שנדרת שבאו לכלל איסור. והטעם שאין בזה הלשון הפרה, דלשון הפרה צריך שיהא ענינו עקירת הנדר וביטולו. אין כאן. או שאמר לה אין כאן. ואין כמותיך. או אמר לה אין כמותיך, כלומר שמשבחה במה שנדרה. ואם לא. או אמר לה אם לא נדרת וכו'. דכל הני לישני משמעותם שהוא רוצה בנדר. בשבת. אם שמע נדרה בשבת לא יאמר לה לכתחלה בלשון שאומר לה בחול. שיכול להפר נדרה בלשון שמשמעותו שהוא אומר לכבוד שבת, שאומר לה טלי ואכלי טלי ושתי ממה שנדרה, והנדר בטל מאיליו. מופר ליכי ובטל ליכי, זה הלשון משמעותו שהוא אינו רוצה בנדר ושהוא עוקרו ומבטלו. שיבטל בלבו. כלומר שיהא דעתו. כשאומר לה טלי ואכלי תהא כוונתו כשאומר לה זה שיבטל נדרה, לא שיהא דעתו לכפותה לעבור על נדרה לבד, דאשה לא סגי לה בכפיה לחודה, שאין דין כפיה לאשה כמו שנבאר. והואיל והוא כיון לבטל הנדר כשכופה אותה או כשאומר לה לשון כפיה הנדר מבוטל ודי לו בכפיה זו, הואיל ובלבו לבטלו, כדפרישנא. דאע"ג דהיפר בלבו אינו מופר, ביטל בלבו וכפה אותה אינו צריך להוציא בשפתיו, דלאו דברים שבלב נינהו, דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שזה שכופה אותה הוא מפני שמבטל הנדר. ואפליגו ב"ש וב"ה אם יוכל להפר בחול לכתחלה בזה הענין.
בשבת. אם שמע נדרה בשבת אומר לה טלי ואכלי. דשייך בזה הלשון כבוד שבת וכוונתו להפר הנדר ולעקרו מכל וכל, ובטל הנדר. אבל בחול לכתחלה לא יפר לה בזה הענין אלא יוציא בשפתיו שאינו רוצה בנדר ושהוא עוקרו, כגון מופר ליכי או בטל ליכי. מיהו אם הפר לה בטלי ואכלי מופר אף בחול. דאי לא מהני בדיעבד אף בשבת לא יועיל. וב"ה סברי שאין לך הפרה גדולה מזו, ואף בחול עושה כן לכתחלה. מיהו בשבת לא יפר לכתחלה אלא בזה הענין דשייך בזאת ההפרה כבוד שבת ועונג, שנותן לפניה שתאכל או שאומר לה שתאכל. ופירוש אחד זה ואחד זה, אחד חול ואחד שבת. וליכא לפרושי בשבת מבטל בלבו ודי לה בזה עד שיהא חול ובחול צריך להפר לה בשפתיו, מכמה טעמי. חדא שאם אין הענין הפרה, אף בשבת אסורה, ובחול הרי עבר יום שמעו ולא מצי מיפר. ואי הענין הפרה, מה צורך בהוצאת שפתיו בלילה. ועוד היזק הוא דאתי למיפר בליל שעבר יום שמעו. ועוד מהו אחד זה ואחד זה דקאמרי ב"ה. והא דתנן בנזיר פרק הגוים אין להם נזירות, חומר בנשים מבעבדים שהוא כופה את עבדו ואינו כופה את אשתו, הכי פירושא אם נדר עבדו בנזיר מן הדין לא היה נדרו כלום, דהרעת אחרים היא, דהא מכחיש עבדא, וגזירת הכתוב היא דנזירות נוהג בעבדים, כדמוכח התם ואמרת להם לרבות את העבדים. וקאמר דגבי נזירות איכא חומרא בנשים וקולא בעבדים דעבד אינו מיפר לו, דהא תנן [נזיר ס"ב ע"ב] היפר לעבדו יצא לחירות, אלא שכופהו כשישמע לאכול ולשתות ולעבור על נזירותו, שהרי נפשו קנויה לו, ונמצא שנתבטל נדר נזירותו בכפיה. ואשה אם כפה אותה לעבור על נדרה לא נתבטל נדרה אם לא כיון לתורת הפרה וביטול בכפיה זו, שהרי אין נפשה קנויה לו, ובהפרה זכתה לו תורה, ונמצא שלא הפר לה. הילכך באשה אומר לה טלי ואכלי וכונתו לעקור הנדר [אי נמי לא] אכלה מותרת ונדרה בטל, דלא מותר מתורת כפיה אלא מתורת ביטול הנדר והפרה. הילכך די שיאמר לה. [אבל] בעבד צריך לכופהו עד שיאכל. ואם לא כפהו עד שאכל אעפ"י שאמר לו טול ואכול אין נדרו בטל, שאין תקנה לעבדים אלא בכפיה. וכן כתב הר"ם בי"ג דנדרים [ה"ח] ובפרק שני דנזיר. ורבינו שלמה פירש שם כופה את עבדו שלא ידור בנזיר ואם נדר כופהו כשירצה שיאכל וישתה. וגבי אשתו אינו כופה שלא תדור, שאינו מיפר נדרים העתידים לבא. ואם עברה על רצונו ונדרה ושמע בעלה ולא הפר לה שוב אינו כופה לשתות יין. להאי פירושא נמי לא קשיא מידי, אעפ"י שאינו מדוקדק, כמו שנבאר שם בע"ה [נזיר ס"ב ע"ב]. ובעל התשלום הביא כאן מתניתין דנזיר, וכתב שמעינן ממתניתין שהאיש צריך להפר נדרי אשתו לומר לה מופר ליכי בטל ליכי, אבל אינו יכול לכפותה סתם לאכול ולשתות אלא בשבת, וצריך שיבטל בלבו. נראה שהבין הא מתניתין דאינו כופה את אשתו בחול והאי ברייתא דב"ש וב"ה בשבת, וכפיה וטלי ואכלי חדא מילתא היא. ואם כך היתה דעתו, מאד היה רחוק מן האמת. סוף דבר לא הבנתי ענין דבריו. והאמת מה שפירשנו.
בלשון בעל. דהיינו הפרה, דכתיב אם הפר יפר לה. בלשון חכם. התרה, דכתיב לא יחל דברו, אבל ראשי המטות מוחלין לו, וראשי המטות היינו חכם. זה הדבר. משמע שיהיו הדברים ככתבם.
<h2>דף עח.</h2>
אהרן ובניו. שהם חכמים. וכל ישראל. אעפ"י שאינן חכמים. שוין שחייבים משום שחוטי חוץ. דכתיב [ויקרא י"ז] ואליהם תאמר איש איש מבני ישראל. אף כאן. גבי התרת נדרים דכתיב [במדבר ל'] לא יחל דברו אבל אחרים מוחלין לו [חגיגה י' ע"א], כל ישראל במשמע ואפילו הדיוטות. והא ראשי המטות כתיב. דמשמע ראשי המטות שנזכר למעלה דוקא מוחלין. ביחיד. שאם רצה יחיד להתיר צריך שיהיה מומחה, כלומר חכם ובקי בהלכות נדרים. ואית דמפרשי בחכמת התלמוד. לא כמו שכתב רבינו מאיר דבעי שיהא סמוך, כמו שבארנו ביבמות פרק כיצד [כ"ח ע"א] והדיוטות ר"ל דמסברי להו וסברי, לא דבעינן גמירי ובקיאי בהלכות נדרים כמש"כ שם רבינו מאיר. אבל ג' אפילו הדיוטות, דאהרן ובניו שהם ג' השוה שאר העם להם. מה כאן. בנדרים. ראשי המטות. כלומר או ג' הדיוטות או יחיד מומחה מבטלין הנדר. אף. ההקדש מבטלין. שאם הקדיש דבר וניחם על מה שהקדיש נשאל עליו ושב חולין כשהיה. ולית להו גזירה שוה דשחוטי חוץ. שאם כן ילמדו שחוטי חוץ מנדרים דראשי המטות מבטלין ההקדש ונשאלין עליו, כמו שלמדין נדרים משחוטי חוץ להכשיר ג' הדיוטות. אלא ודאי לית להו גזירה שוה, ג' הדיוטות מנא להו. מועדי ה'. דכתיב אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם, ואמרינן [ר"ה כ"ד ע"א] קרי ביה אתם, דהיינו ב"ד, שצריך ב"ד לקבען ולקדשן ולעשותן כפי הראוי להם. והיינו שמעברין השנה ונדחים חדשי המועדות. אבל שבת בראשית ממילא נקבעת, ואין לב"ד כח לדחותה כלל, אלא יום השביעי לעולם שבת. בן עזאי. לא פליג כלל, אלא שביאר והוסיף בדברי ר' יוסי דב"ד מומחין בעינן, ובנדרים לא בעינן ב"ד מומחין, אלא אפילו הדיוטות.
<h2>דף עח:</h2>
ראשי המטות. משמע מומחין. ביחיד. שאם יחיד מתיר צריך שיהיה מומחה. ומטות דמשמע רבים, אמומחין דעלמא קאי. ואית להך שיטה גם כן בפרק יש נוחלין. למיקט. להוכיחה שלא תהא קלה בנדרים, ואינו שותק לקיים הנדר, אלא שתצטער. אינו יכול להפר. דשתיקת הבעל איתה קיום. מאי לאו. אפילו כששמע על מנת למיקט קאמר דהויא קיום, אלמא מכי עבר יום שמעו שוב אינו מיפר לה האב לבתו או בעל לאשתו. קיימו. שמע וקיים, דכיון דהיה בדעתו כששמע לקיים, ועבר היום ולא הפר, הוה ליה כאילו קיים בפירוש מיד ששמע. ומאי אתא לאשמועינן. סתם. שלא היה בדעתו לא לקיים ולא למיקט. ואתא לאשמועינן דהאי אם החרש דקאמר רחמנא אפילו ששתק סתם שוב אינו מפר.
<h2>דף עט.</h2>
שהשתיקה מקיימת. כששתק יום אחד. ואין השתיקה מבטלת. בשום ענין, ואפילו היה בלבו לבטל. קיים בלבו. אעפ"י שלא הוציא בשפתיו, מיד שדעתו נוחה במה שנדרה, שוב אינו יכול להפר אפילו בו ביום ששמע. הפר בלבו. הואיל ולא הוציא בשפתיו, דברים שבלב נינהו ואינן דברים. וצריך להוציא ההפרה מפיו, הילכך אינו מופר, ואם עבר יום שמעו הוי מקוים. וכל שכן אם קיים לה, שהקיום הוא נעשה מאיליו ואפילו בשתיקה, שהתורה לא ביטלה נדרה אלא כשיניא אביה, דהיינו שהסיר נדרה. אבל הקיום הוא אפילו בשתיקה. וכל שכן אם דעתו נוחה במה שנדרה. הפר. בפירוש, שוב אין לו כח בנדר. ובהך בבא ליכא לא קולא ולא חומרא, אלא דיני הקמה והפרה אשמעינן. מקיימת. כדפרישנא כששתק יום אחד. מאי לאו אפילו על מנת למיקט, שלא היה בלבו לקיים. ורצה לומר מקיימת מיד דשוב אינו מפר. היינו קיים בלבו. ולמה לי למתנייה זימנא אחרינא. סתם. שלא היה בלבו לא לקיים ולא למיקט, וכי עבר יום אחד הוי קיום. הכתוב מדבר. מדכתיב החרש יחריש אתא לרבויי אפילו שתק על מנת למיקט. ובסתם היא שאם לא הפר לה אמאי אינו יכול להפר, הא לא היה בלבו לקיים אלא לבטל, והיה נטרד בדבר אחר, ועברה אותה שעה. אלא ודאי הואיל ועבר אותו יום שוב אינו מפר. והואיל ואתותב רב חסדא מכל הני, ודאי לית הלכתא כותיה. וכן פסק הר"ם [פי"ב הי"ח].
שהוא מפר. הבעל. וכולה מתניתין מפרש בגמרא. אתקשט. פירש רבינו שלמה קישוט של אותו מקום, דהיינו גילוח שיער. והר"ם פירש כל קישוט דגופה, שמתקנת גופה וצורתה בסמנין ובענינים כדי שתהא נאה. וקישוט סתמא הכי משמע, ולא קישוט מלבושים שאין בהן עינוי נפש, אעפ"י שהם דברים שבינו לבינה, דבמתניתין לא חשיב שיפר הבעל אלא דברים שיש בהן ענוי נפש.
<h2>דף עט:</h2>
והתניא. ברייתא היא בספרי פרשת ראשי המטות. בין איש לאשתו. משמע דברים שבינו לבינה. כי מפר. כשהפר לה כשהיא תחתיו, אעפ"י שנתגרשה מותרת במה שאסרה על עצמה. שאין בהם ענוי נפש. והם דברים שבינו לבינה, תכף שנתגרשה נאסרה בהם. ואם יחזור וישאנה אסורה אף בו אם יחזור וישאנה. ומתניתין דלא חשיב אלא נדרים שיש בהן ענוי נפש הכי קאמר אלו נדרים שהבעל מפר לעולם. אסורה לו. ושוב לא מצי לאתהנויי ממעשה ידיה. ומשום הכי מיפר לה. דכיון שהפר לה שוב אין נדרה חל עליה לעולם. אלמא דברים שבינו לבינה כיון שהפר לה לא חל עלה נדרה לעולם, דמעשה ידיה כדברים שבינו לבינה נינהו. שמעינן מהא דמעשה ידיה מקרו נמי דברים שבינו לבינה. נדרי עינוי נפש. כגון שנדרה שלא לאכול בשר וכיוצא בו, מיפר לה ומותרת בבשר אע"פ שנתגרשה ונשאת לאחר. אין בהם עינוי. והם דברים שבינו לבינה שאסרה עליה הנאת תשמיש מכל אדם וכיוצא בו. מיפר לעצמו. שכל זמן שהיא תחתיו או אם גירשה וחזרה ונשאה מותר בה. אבל אם גירשה ונשאת לאחר באיסורה עומדת. ומתניתין דלא חשיב אלא נדרי עינוי נפש, משום דמפר דקתני בין לו בין לאחרים קאמר והכי קתני. גרסינן בספרי, בסוף הא ברייתא דמייתינן הכא בגמרא דילן. על כרחך. דכתיב בין איש לאשתו בין אב לבתו. הקישן הכתוב. ירושלמי וכו'. אשתכח השתא לפום הירושלמי וברייתא דספרי שכשם שאין הבעל מיפר אלא דברים שיש בהם עינוי נפש, שמיפר בין לעצמו בין לאחרים, ונדרים שבינו לבינה לעצמו, אף האב כן. והר"ם כתב בפרק י"ב [ה"א] שהאב מיפר כל נדרי בתו שנאמר כל נדריה. ונשאל לו למה כתב זה, דהא בספרי בביאור שאינו מיפר אלא דברים שהבעל מיפר. והשיב דפשטיה דקרא הכי משמע, דגבי אב כתיב כל נדריה וגבי בעל כתיב לענות נפש. ובנערה ואביה לא הוזכרה שום חלוקה לא בתוספתא ולא בגמרא ולא בירושלמי. ואעפ"י שנמצא זה בספרי, אמרתי כי סתם ספרי ר' שמעון, ודברי יחיד הם ולאו הלכתא נינהו. דאי הלכתא נינהו לא הוה משתמיט תנא או אמורא להזכיר זאת החלוקה בחד מהלין תלתא דוכתי. ועוד מה אכפת ליה לאב בדברים שבינה לבין הבעל אם אכחול אם אעביר סרק וכיוצא בהן. וא"ת כמו שהבעל מיפר דברים שבינו לבינה כך האב מיפר דברים שבינה לבין האב, מה הם הדברים שבינה לבין האב חוץ מנדרי עינוי נפש. עד כאן לשון התשובה. דע והבן כי הדברים היו כשגגה שיוצא מלפני השליט. והוא עצמו אחר ששלח זה ראוי לומר שהרגיש שאין בדבריו כלום. מה שאומר תחלה שלא נמצא זה ההיקש בגמרא דבני מערבא, בראש זה הפרק היא שנויה בגמר בני מערבא כדכתבינן. ומה שאמר מה אכפת לאב דברים שבינה לבין הבעל אם אכחל, היזק גדול הוא לו, שהרי כסף קידושיה שלו ותנאי קידושיה בידו, הילכך אם תתיפה יהיו לה קופצים וירבו בכסף קידושיה. ועוד מעשה ידיה הם בכלל דברים שבינו לבינה, ואם אסרה לאב מעשה ידיה בלשון קונם, אעפ"י שמעשה ידיה שלו מן התורה, אם לא יפר יהא אסור במעשה ידיה כדאסקינן בפרק אעפ"י [כתובות נ"ח ע"א] ובפרקין דהכא [פ"ה ע"א], דשאני קונמות דמפקיעין מידי שעבוד. הילכך גבי אב מהשתא אסור בהן, דאע"ג דבבעלה לא נאסר אלא לכי תתגרש, התם הוא דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל שהוא מדרבנן. אבל לשעבודיה דאב שהוא מן התורה לא מצינו דאלמוה. הילכך יפר. ואם לא הפר אסור בהן. וכך פירש הר"ם בפרק י"ב [ה"י] אלמוה רבנן מפני שהוא מדבריהם. ואפילו תימא דאלמוה נמי לשעבודיה דאב, יפר שאם תנשא יהא אסור במעשה ידיה, כדאמרינן גבי בעל יפר שמא יגרשנה. וכי תימא דהואיל ואין לאב זכות אחר שתנשא במעשה ידיה כמו שיש לבעל אם חזר ונשאה, ומשום הכי אמרינן שיפר האב מטעם זאת החששא, ולא אמרינן הכי באב, אפילו הכי טעמא קמא איכא דאפילו לא נשאת נאסר במעשה ידיה בלשון קונם. הילכך שייך באב נמי דברים שבינה לבינו ודברים שבינה לבין הבעל. למה לה הפרה. משום נדרים שיש בהם עינוי נפש, דהא במתניתין לא תני אלא נדרים שיש בהם עינוי נפש. דילמא רחצה. כיון דאם ארחץ סתם קאמרה, ולא הזכירה תוך זמן פלוני, ודאי איכא למיחש דילמא משתליא ותרחוץ ותאסר בפירות העולם.
<h2>דף פ.</h2>
אלא דאמרה. כלומר ברחיצה עצמה אם היא מעינוי נפש או לא פליגי, וכגון דאמרה אם ארחץ תאסר עלי משם ואילך הנאת רחיצה. מתסרה. מכי רחצה, ואיכא עינוי נפש משם ואילך. איכא ניוול. מהשתא. כלומר עינוי נפש. ור' יוסי סבר. אע"ג דנדרה הכי אינו יכול להפר, שהרי אפשר לה שלא תרחוץ. דלא חייש לניוול, כלומר וליכא עינוי נפש. אי הכי. דלר' יוסי רחיצה אין בה עינוי נפש. לתני הכי תנאי זה וכו'. דמשמע דברחיצה ליכא משום עינוי נפש, ואפילו נדרה שלא תרחץ אינו יכול להפר. אלא רחיצה לזמן ארוך דברי הכל דהוי עינוי נפש ומיפר, וכגון דאמרה הנאת רחיצה אסורה עלי לעולם אם ארחץ היום. קסברי רבנן שאעפ"י שלא אסרה הרחיצה עליה אלא יום אחד הוי עינוי נפש. ור' יוסי סבר דמיום אחד לא הוי עינוי נפש. והוא הדין נמי דמצי אמר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם ארחץ היום. ומשום דתני מציעתא תרוייהו ברחיצה נקט ליה נמי בסיפא.
<h2>דף פ:</h2>
תסחי. כלומר תרחוץ היום ולא תאסר. במים ששורין בהן פשתן, וריחן רע. רבנן סברי עינוי נפש הוא, ור' יוסי סבר אינו עינוי נפש. בנפט. ריחו רע. אלא אמר רבא. לעולם אפילו ר' יוסי מודה דעינוי נפש דחד יומא הוי עינוי ואי הוה מודה ר' יוסי דרחיצה וקישוט הוו עינוי נפש לא הוה אתי ר' יוסי למיפלג על ת"ק. אלא בהא פליג, ת"ק סבר דרחיצה וקישוט נדרי עינוי נפש הם. ור' יוסי סבר לאו עינוי נפש הם. ומאי קשיא לך, לתני ר' יוסי אומר תנאי זה אין בו משום עינוי, במתניתין ליכא תנאי, דמתניתין דתני אם ארחץ ואם לא ארחץ חדא מילתא היא, ומאי לא ארחץ דקאמרה ושבועה שלא ארחץ, ונאסרה מיד. האי. כלומר אי שבועה קתני במתניתין. כנדרי רשעים. עלי, אסרו עליו אף בשבועה, דשבועה בכלל נדר היא. ליחייב כרת. דהא כתיב תענו את נפשותיכם. השתא. מיד [ניכר] עינוין. לענות. משמע שסופו לבא לכלל עינוי. מעין. כגון שתי עיירות שותות ממעין אחד והעליונה שותה תחלה. בהמתן. שצריכין להם להשקאת הבהמות, ויש להם ממה ישתו הם. כביסתן. כבוס בגדיהם. ופירש רבינו שלמה שיש להם מקום שישקו בהמתם. ומסתברא דחיי אחרים קודמים לבהמתן וכביסתן, שזה חיי נפש וזה אינו חיי נפש, והם ישלמו הנזק. וכביסת העליונה קודם לבהמת התחתונה. והיינו דתני חיי אחרים קודם לכביסתן, אבל חיי בהמתן אינו קודם.
<h2>דף פא.</h2>
גוף כולו. היינו רחיצה. אלימא. כלומר צריכה יותר. ערבוביתא. שאינו מסרק ראשו תמיד ואינו מנקהו. עוירא. עורון. דמאני. שאינו מכבס בגדיו. שעמומיתא. שגעון. דגופא. שאינו רוחץ תדיר. שיחנא וכיבי. ואית להו רפואה, אבל לשעממותא לית לה רפואה. אלמא כיבוס צריך יותר מרחיצה. חרפופיתא. היינו ערבוביתא. בערבוביתא. בכביסה. בחבורה. שתלמדו תורה בחבורה. בתורה. כשמשכימין לתלמוד תורה אין מברכין הערב נא ואשר בחר בנו. לר' יוסי. דקאמר דרחיצה וקישוט אינן נדרי עינוי נפש. מהו שיפר. בתורת נדרים שבינו לבינה, ויפר לעצמו ולא לאחרים. הויין. דאם כן לתני אינו יכול להפר. אלא דברים שבינו לבינה. ולא יפר לאחרים.
<h2>דף פא:</h2>
בעפר פיר. בעפר חורו. כך זה לא ימנע מלבעול מפני השיער, שלא יכשל בשיער כשם שאין השועל נכשל בעפר גומתו, וכי לא רחצה נמי אינו פורש מבעילה. הילכך לר' יוסי אינו מיפר. בין בינו לבינה בין בינה וכו'. כלומר מיפר בין לו בין לאחרים. מיפר. לעצמו. אינו מיפר. אין לו כח להפר, כדמפרש. מים לפני בהמתו. דאילו תבן לפני בהמתו משעבדא ליה, ותבן לפני בקרו לא משעבדא ליה, כדאיתא באעפ"י [כתובות ס"א ע"ב]. אינו צריך להפר. דמשעבדא ליה. לא יחל. לא יהיה דברו כחולין. והואיל ואפשר בהפרה יפר, כדי שלא יהיה נראה כנדר בטל. לא יחל. הוא אינו מיחל לעולם, אבל אחרים מוחלין לו. רשב"ג היא. דקא חשיב בל יחל דרבנן. ר' יוסי. דאילו לרבנן הא אמרי אם לא אתקשט הוו נדרים שיש בהם עינוי נפש. וקישוט סתמא משמע תיקון גופה, כגון כחול ופיקוס. וקאמר דמיפר משום דברים שבינו לבינה. אלמא האי דתני במתניתין ר' יוסי דרחיצה וקישוט אינם נדרי עינוי נפש, אבל דברים שבינו לבינה הוו. הנאת תשמישך. אסר ההנאה עליה. ופרישנא לה בפרק ואלו מותרין [ט"ו ע"ב]. הנאת תשמיש. שאמרה הנאת תשמיש שיש לי מכל אדם אסורה עלי, דגבי בעל נמי צריך הפרה. דאי אמרה הנאת תשמישי אסורה לכל העולם, הואיל וגבי בעל לא חל הנדר, נדר שהותר מקצתו הותר כולו, כמו שנבאר לקמן בפלוגתא דשמואל ור' יוחנן [פ"ב ע"ב]. עינוי נפש. ומיפר אף לאחרים.
<h2>דף פב.</h2>
נטולה. שלא אזקק עם שום אדם. חלקו. ואסורה לשאר בני אדם. וקס"ד דמתני' רבנן. דברי ר' יוסי. מכאן ואילך קאמר. הר"ם ז"ל פסק כר' יוסי מתשמיש המטה וקישוט דהיינו כחול ופיקוס כר' יוסי דדברים שבינו לבינה נינהו כמו שכתב בראש פרק י"ב. ויש כאן סתירה עם מה שכתב בפירוש המשנה, שכתב ואמרו יפר חלקו הוא מאמר נדחה, לפי שהוא מאמר ר' יוסי. וכן ביאר בתלמוד. ואמנם לפי דעת חכמים הנה לו שיפר השבועה בכללה, לפי שהוא מנדרי עינוי נפש, עד כאן. וזה תימה גדול, דהא לרבנן בעיא ולא אפשיט. והעיקר מה שכתב פרק י"ב. ופסק כר' יוסי בתשמיש המטה וכחול ופיקוס משום דהאי ברייתא קאי כותיה. ומרחיצה שלא הוזכר בברייתא פסק כרבנן דנדרי עינוי נפש הם ומיפר בין לעצמו בין לאחרים. ופסק גם כן עינוי דיום אחד הוי עינוי. מיהו הא פרישנא [פ' ע"ב] בשינויא דרבא דאפילו ר' יוסי מודה בהא. ובעל התשלום פסק מכולהו כרבנן. ותשמיש המטה לרבנן אי הוו נדרי עינוי נפש או לא בעיא ולא אפשיט. גרסינן בנגעים וכו' מתיר. בתורת חכם. שבינה לבין אחרים. אינו יכול להתיר בתורת חכם, ולא להפר בתורת בעל, שאין לו כח בהם. ירושלמי [ה"ח]. נדרה. אשה. נדרי עצמו הן. ואינו יכול להתיר. כבר כתבנו בפ"ק דמסתברא לן דהלכה כת"ק. ובעל התשלום פסק כר' יהודה משום דר' חייא תני לה בשם חכמים. ירושלמי [נדרים פ"ה ה"ד]. לזקן שיש שם. דנדרי עצמו נינהו, שהוא מתיר נדר חבירו כדי שיהא מותר בהנאתו. נשאל לזקן, שאין כאן נדרי עצמו, שהרי החכם היה מותר בנשאל. והר"ם כתב בפרק ז' [ה"ט] שכשאסר על עצמו הנאת בני עירו אינו נשאל לאחד מהם, שהרי הוא נהנה עתה מהם שבא ונשאל מהם. ואם נשאל נדרו מותר. נראה שפירש הירושלמי נשאל, אם נשאל דיעבד, אבל לכתחלה לא ישאל. ורישא דתני אינו נשאל אם נשאל לא הוי כלום ועדיין אסור. ואעפ"י שלא הביא הר"ם קונם הנייתי על בני עירי, ודאי אסור להשאל לזקן שבאותה העיר ואם נשאל אינו מותר, כדגרסינן בירושלמי [ה"ח] אם נדרים שבינו לבינה נדרי עצמו הם, כלומר שהוא מתיר לעצמו מה שנאסר עליו. ותימה איך לא כתב זה הענין.
חוץ מהנייתי. שאינה אוסרת עצמה בכלום. מיפר. אכתי לא ידעינן אי מיפר משום דברים שבינו לבינה או משום עינוי נפש. תנן וכו'. ופירות מדינה זו עלי הוי כהנאת פלוני עלי. וקתני יביא, אלמא אינו מיפר כלל, שהרי אפשר בפירות מדינה אחרת. הכא נמי אפשר בפירות אחרים ולא יפר כלל. ושני רב יוסף לעולם אע"ג דאפשר לה בפירות אחרים מיפר משום עינוי נפש, דמיפר דאמר שמואל משום עינוי נפש קאמר, הואיל ונדרה במוחלט דקסבר שמואל דכל שאסרה עליה פירות לעולם הוי עינוי נפש ומיפר. ומתניתין דהכא מיירי שלא אסרה עליה פירות מדינה זו במוחלט אלא מה שיביא לה הוא, דקאמרה פירות מדינה זו שתביא אתה, ואין כאן עינוי, שהרי היא יכולה להביא ולאכול. אין יכול להפר. שתביא אתה. כדפרישנא. הרי זה יפר. דהואיל וזה בעל הבית אינו מתפרנס אלא ממנו כי נדרה מזה החנוני נדרי עינוי הוא שאין לה להתפרנס ממקום אחר. ומדתלי טעמא דיפר באין לו פרנסה אלא מזה החנוני ש"מ דנדרה אפילו שתביא היא במוחלט, דאי לא נדרה אלא מה שיביא בעל למה יפר, תלך היא ותביא, ואין כאן עינוי. אלא ודאי דלא מייתי בעל, כלומר שנדרה במוחלט מזה החנוני, מכלל דרישא דתני פירות חנוני זה עלי לא יפר מיירי כי האי גונא, שנדרה במוחלט. והואיל שיכולה להתפרנס מחנוני אחר אין כאן עינוי. וקשיא לשמואל. אלא. כלומר ודאי מיירי בשנדרה במוחלט, ואפילו הכי לא תקשי מינה לשמואל, דהאי דתני במתניתין לא יפר הכי קאמר, לא יפר משום עינוי נפש, דהואיל ואפשר לה לאכול מאותו המין ממקום אחר לא הוי עינוי נפש. אבל מיפר לעצמו משום [דברים שבינו לבינה] שטורח הוא לו להטפל ולהביא לה פירות ממקום אחר. ואם מת או גירשה אסורה באותן פירות, שאינו מיפר אלא לעצמו. וממאי דמתניתין דתני לא יפר, משום עינוי נפש אבל מיפר משום דברים שבינו לבינה קאמר, דהא כוליה פרקין ר' יוסי. ואוקימנא לעיל דאינו יכול להפר דר' יוסי משום עינוי נפש הוא, אבל מיפר משום דברים שבינו לבינה. ובסוף פרקין נבאר [פ"ט ע"ב] דרבנן פליגי עליה, דהנאת יחיד אפילו דברים שבינו לבינה לא הויין. ויכול להפר דקאמר שמואל, משום דברים שבינו לבינה קאמר. ולא קשיא ליה מתניתין. אבל נדרי עינוי נפש לא הוי, הואיל ואפשר לה לאכול מאותו המין ממקום אחר. מיהו אם נדרה מאיש אחד שאין הבעל מפרנס בני ביתו אלא הימנו, מיפר משום עינוי נפש, כדקתני במתניתין אם לא היתה פרנסתו אלא הימנו יפר. ואית דגרסי פרנסתה. והכל אחד, דודאי מיירי שאין לה להתפרנס אלא ממנו, אבל יש לה ממקום אחר לא הוי עינוי. הכי סבירא ליה לר' יוסי. וכן [פסק הר"ם]. ובעל התשלום פירש דטעמא דשמואל דאמר יפר משום נדרי עינוי נפש. והאי דקאמר ומתניתין ר' יוסי, כלומר ואנא דאמרי כרבנן. ופסק דמיפר [משום] עינוי נפש ... שאין דבר מכריח .. שדע .. פין בהני דמיפר משום עינוי נפש. ועיקר פירוש בהלכה כמו שפירשנו. והר"ם פסק בפירות מדינה זו עלי דמיפר משום עינוי נפש, כדאוקימנא למתניתין. מי[הו תימה] שלא הביא הנאת פלוני עלי ודין חנוני שאין פרנסתו אלא הימנו [ותימה על הר"ם] שכתב שאם הביא לה איש אחר מפירות אותה מדינה כשהיא תחת הבעל, שיאסר באותן הפירות. וכל זה נבאר בסוף פרקין [פ"ט ע"ב]. תוספתא [נדרים פ"ז] וכו' יפר. משום עינוי נפש, דהואיל ואסרה עליה מין אחד שייך ביה עינוי נפש.
<h2>דף פב:</h2>
מתענה. כלומר יש לה צער ועינוי נפש, שהיא פת יפה. אין מתענה. אין לה צער ועינוי נפש, שהיא פת קיבר, כך פירש רבינו שלמה. מיפר. בתורת נדרים שיש בהם עינוי נפש. ומיירי לפירושא דילן שאין לה להתפרנס אלא מאותו ככר, דאי לאו הכי הואיל ואינו מין לא מצי מיפר בתורת עינוי נפש, כדפרישנא לעיל לשמואל. ולבעל התשלום הואיל ומתענה אעפ"י שיש לה להתפרנס ממקום אחר הוי עינוי. אי נמי לפירושא דילן שאינן מוצאין פת יפה כזה, ומשום הכי יש לה עינוי, והואיל ויש לה עינוי אי לא תאכלנו הוי עינוי, וכן עיקר. [מתוך]. יפר כל הנדר הואיל ויש בו כח להפר קצת הנדר. דמיירי שנדרה משתי הככרות בנדר אחד, שאם לא יפר [שתיהן] אף מה שיפר אינו מופר, כמו שנבאר לקמן [פ"ז ע"ב]. ורבי יוחנן. אמר שאינו יכול להפר אלא אותו מקצת שיש לו כח בו להפר, ומותר אותו מקצת, ומה שאין לו כח בו באיסורו עומד, כדלקמן. וגבי בעל לא שייך למימר נדר שהותר מקצתו הותר כולו. דכי אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו הני מילי בהתרת חכם שיכול לבטל אותו קצת הנשאר, וכן נמי גבי נדרי טעות דהואיל ומקצתו אינו כלום הותר כולו. אבל נדרי אשה נדר גמור הוא, שאם לא היפר לה בעלה לוקה, וכי היפר לה מה שיש לו כח לבטל הותר ומה שאין לו כח בו נשאר באיסורו.
<h2>דף פג.</h2>
סופגת. לוקה. דנדר גמור הוא עד שיפר לה בעל. אינה סופגת. שהרי ביטלו הבעל, ואין אנו חוששין בידיעתה. ושותה ביין. והוא הדין אם אוכלת חרצן או זג. דילמא. כמו לימא, ותספוג אם תאכל חרצן וזג. ולחצאין. דמשעה שהפר לה ביין הלך כל הנזירות, והותרה בחרצן וזג. שאין אדם נזיר אם לא יאסר בכולן. ואין קרבן. ואם קבל עליו ...א קרבן. ואית דמפרשי שאם נדרה בנזיר וספרה ט"ו ימים והיפר לה בעלה [אינה] מביאה קרבן על מה שספרה, וכן עיקר. מביאה חטאת. אלמא מביאה קרבן [הבא] על הספק, כגון יולדת שהפילה ולא ידעה מה הפילה. הכא נמי מקילינן. ומייתי חטאת, אבל עולה לא, שלא מצינו שתביא על הספק.
<h2>דף פג:</h2>
לא הפר לה. ותביא עולת העוף כדין מי שטמא נזירותו. ולא שייך למימר בטומאה אין נזירות לחצאין, שהרי מצינו נזיר אסור ביין וזג וחרצן ומותר ליטמא למתים, והיינו נזירות שמשון, והאומר הריני כנזיר שמשון מותר להטמא. אית לה צערא. אם לא תלך עם המת סמוך למטתו, ויכול להפר לה שרוצה היא שילכו אחר מטתה כשתמות. ופסק הר"ם בפרק י"ב [ה"ו] כר' יוחנן, דרב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן [ביצה ד' ע"א], וכל שכן בשמואל דהלכתא כרב באיסורי [בכורות מ"ט ע"ב]. ועוד דשקלינן וטרינן אליביה. ובעל התשלום פסק כשמואל, והוא תימה.
אינו יכול להפר. בתורת עינוי נפש. אלמא אפשר. כלומר מדתני שאין יכול להפר בתורת עינוי משמע שיכולה ליזון משל בעלה, שאינו בכלל מה שאסר עליה הנאת הבריות. דאי הוי בכלל, הואיל ומזונותיה עליו והיא נזונת משלו עינוי נפש הוא, שהרי אין לה מזונות אלא ממנו, כדאמרינן לעיל [ע"ט ע"ב] גבי חנוני אם לא היתה וכו', והדר תלי טעמא שיכולה ליהנות וכו', ולא תני בעל, אלמא נאסרת בבעל. ומשמע דבעל בכלל בריות הוא, ואפילו הכי אין יכול להפר בתורת עינוי נפש הואיל ויכולה להתפרנס מלקט. ומתניתין דלעיל דחנוני איירי שאין לה פרנסה כלל אלא ממנו. ולא קשיא מתניתין דהכא עם מתניתין דלעיל. אבל מתניתין דהכא קשיא רישא אסיפא. לאו בכלל. וכי אסרה עליה הנאת הבריות לא נאסרת בבעל, ושני טעמים קאמר לאשמועינן תרי מילי, חדא דבעל לאו בכלל בריות ועוד דיכולה. ואתא לאשמועינן כדקאמרת דכל היכא דיכולה ליזון מלקט לא שייך בה עינוי נפש אפילו נדרה מבעל בפירוש. ורבא פליג ואמר דנאסרת בבעל, וטעמא דליכא עינוי נפש, מפני שיכולה ליהנות מלקט. רב נחמן וכו' לאו בכלל בריות. דאי הוי בכלל בריות מיפר לה משום עינוי. ואעפ"י שיכולה ליהנות מלקט שייך בה עינוי, שאין הלקט וה[שכחה והפאה מצוי] כדאוקימנא לעיל, ומאי אינו יכול להפר, משום עינוי נפש, אבל מיפר הוא משום דברים שבינו לבינה, שטעם [הוא שלא] תאכל אלא משלו. ומותרת בהנאת בני אדם אחרים כל זמן שהיא תחתיו, [נתגרשה] חזרה לאיסורה, דדברים שבינו לבינה אינו מיפר אלא לעצמו, ואפילו נתגרשה מותרת במה שהוא הפקר.
<h2>דף פד.</h2>
אמאי יפר. גרסינן. הלא לא נאסרה ב[בעל]. ואית דגרסי נדרי עינוי נפש הם. ולא נהיר, דלמאן, לרבנן בעיא ולא אפשיט, לר' יוסי דברים שבינו לבינה נינהו, כדלעיל [פ"ב ע"א]. שאני. גבי תשמיש ודאי לבעלה היתה עיקר כונתה, שהרי בתשמיש אחרים אסורה. אבל גבי הנאה, שמותרת בהנאת העולם, לא כונה להנאת הבעל, ואינו בכלל בריות, ומסתברא דהלכה כרב נחמן. והר"ם פסק בפרק י"ב [ה"ח] דבעל לאו בכלל בריות ומיפר משום דברים שבינו לבינה. דתנן. בדמאי [פ"ד מ"ג].
<h2>דף פד:</h2>
נתינה. שיכול ליתנו למי שירצה. הילכך אית ליה ביה טובת הנאה, שאם יבא לו ישראל ויאמר לו תן מעשר זה לפלוני עני קרובי ואתן לך דינר, רשאי ליקח. הילכך אסור לה ליהנות ממעשר עני דעולם, שהרי יש לבעלים זכות בהם, דגבי מודר טובת הנאה ממון. אבל מעשר עני המתחלק בגרנות אין לו בו כלום, והפקר גמור הוא, שהרי יש להניחו שם ויזכה בו הקודם. אלמא. מדתני רישא יטלו על כרחו. ואע"ג דאית ביה [ל]בעלים טובת הנאה והם נאסרו בהנאתו, מותרין ליקח, דאינה ממון. ובסיפא תני יטלו אחרים, אבל הנאסרים לא שהרי נהנים ממנו, שהרי יש לו בתרומותיו טובת הנאה. אלמא טובת הנאה ממון.
<h2>דף פה.</h2>
אמר רבא. כלומר לעולם גבי מודר טובת הנאה ממון, ומשום הכי תני בסיפא יטלו אחרים, אבל ברישא שאסר הנייתו על כולם אין כאן טובת הנאה לו, שלאיזה כהן יתננה הוא, הרי אסר הנייתו עליהם. הילכך כעפר היא שאין לו [שום הנאה] ... הכי ו... [והכי] הלכתא דגבי מודר טובת הנאה הויא [ממון וטעמא ד]מילתא דאפילו ויתור או דריסת הרגל אסור במודר הנאה. אבל בעלמא [טובת הנאה אי]נה ממון. והמקדש בתרומה שתרם מגרנו אינה מקודשת, כמו שביארנו [בפרק האיש מקדש] וכן פסק הר"ם באישות פ"ה [ה"ו]. וכאן בנדרים פרק ז' [הי"א] פסק דהוי ממון. ורבא ד[אמר] דהויא ממון לא פליג אדעולא דאמר התם [קידושין נ"ח ע"א] אינה ממון.
קונם. כלומר מה שאני עושה יהא אסור כקרבן או כהקדש שלא יהנה בו אבא או אביך, והיינו קונם שאין פלוני נהנה ממש. אינו יכול. שהנאתה אסרה על אחרים, ואין לבעל כח באותו הנדר. ולפום מסקנא דגמרא מתבאר אמאי יכולה לאסור עליהם, דהא מעשה ידיה של בעל הוא. אינו צריך. דכיון דמעשיה לבעל ולאו כל כמינה דמפקעה שעבודיה ולא א[מרינן] דלהוי כמאן דאמרה איני נזונית ואיני עושה, כדאיתא בפרק המדיר [כתובות ע' ע"ב]. ולפום שיטה דפרק אע"פ צריכין אנו לפרש אי מיירי במקדיש דבר שלא בא לעולם. ואוקימנא בפרק אעפ"י דמיירי במעלה לה מזונות ומעה כסף לצרכה, דהוי דידיה אף מעשה ידיה, כלומר מה שמרוחת, ואף העדפה שעל ידי הדחק, דהיינו מלאכה שעושה בשעה שאינה ראויה למלאכה הויא דבעל. ולשמא יגרשנה לא חייש. הכי ס"ד השתא. שמא תעדיף. קסבר ר' עקיבא דהעדפה שעל ידי הדחק הויא דידה, ואם לא יפר יחול הנדר באותה העדפה, דלא משתעבדא ליה. ולא חל בשאר מעשה ידיה, דנימא הואיל והותר קצתו הותר כולו, כמו שביארנו באעפ"י. יפר. קסבר ר' יוחנן דאפילו העדפה שעל ידי הדחק הוי דבעל. ואפילו הכי צריך להפר, שאם יגרשנה יחול הנדר מיד ותהא אסורה לחזור לו שלא יוכל ליזהר שלא ליהנות במעשה ידיה. ומיפר משום דברים שבינו לבינה, כדאיתא בריש פירקין [ע"ט ע"ב]. בריש מציאת האשה [כתובות ס"ו ע"א] מוקים לפלוגתייהו בהעדפה שעל ידי הדחק כדפרישנא. אדם מקדיש. שאם תקדיש מעשה ידיה כשהיא תחתיו יחול בה האיסור כשתתגרש אעפ"י שבשעה שהקדישה לא באו לעולם מעשה ידיה שתעשה כשתתגרש. המקדיש. בפרק אעפ"י היא שנויה.
<h2>דף פה:</h2>
עושה ואוכלת. דמעשה ידיה הם של בעל משום מזונותיה. נמצא שאין לבעל כלום במעשה ידיה אלא במותר שהיא מרוחת יותר ממה שקצבו חכמים. והתם מפרשנא לה. הקדש. דקסבר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. ומוקמינן לה התם [כתובות נ"ח ע"ב] במעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף כדאיתא התם. חולין. דקסבר אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. להעדפה. דהעדפה שעל ידי הדחק היא של בעל. והיינו דתני יפר מטעם שמא יגרשנה, ולא תני יפר שמא תעדיף. והלכה כר' יוחנן דקאמר, במאי דפליג עליה דר' עקיבא הוא דקאמר. אבל במאי דקאמר איהו, דהיינו יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לית הלכתא כותיה. [אלמא אין אדם מקדיש] דבר [שלא בא] לעולם. דקתני [שאיני עושה] לפי אבא אינו [יכול] להפר. אי נמי הלכה כרבי עקיבא. דאיירי בהעדפה בהדיא. אלא ודאי ... הלכה כר' יוחנן מכל וכל קאמר. שאני קונמות. אע"ג דמקדיש דבר [שלא בא לעולם] לא הוי הקדש, כי אמרו בלשון קונם הוי אסור בהן הנאסר, שהרי אדם אוסר בלשון קונם פירותיו על חבירו ואחר מותר בהם, מה שאין כן בסתם מקדיש, שאינו יכול להק[דיש אם אסר מצד מה]. אלא או יהא לכל אסור או יהא לכל מותר. בשלמא אדם אוסר. בלשון קונם פירותיו, הואיל והם שלו, שה[רי] חבירו אוסר פירות אחרים עליו בלשון קונם, הואיל וגופו שלו והוא אדון עצמו. אלא יאסור וכו'. הלא אינו יכול לאסור פירות חבירו על חבירו, שאין לו כלום לא באיסור ולא בנאסר. ופירות חבירו הם כדבר שלא בא לעולם, שאין זכיה לאדם במה שלא בא לעולם. אלא וכו'. כלומר ואין חילוק בין מקדיש ובין קונמות. ומתניתין דהכא מיירי דאמר יקדשו ידים לעושיהם, שלא תהנה בהם את או אבא או אביך. דמתניתין ודאי מיירי שלא הקדיש לכל אלא ליחידים, דהא תני על פי אבא על פי אביך על פיך. ולאו דבר שלא בא לעולם נינהו, דידים איתנהו בעולם. לעושיהם. למי שעשאן, דהיינו הקב"ה. משתעבדי. ידיה הם של בעל לעשות מה שאשה עושה לבעלה, והיאך יכולה להקדיש ידיה שהם משועבדות לבעל. והואיל ואסרה ידיה והם משועבדות לבעל, הותר בכל, ואפילו אין מעלה לה מזונות ומעה כסף. ולפירוש רבינו שלמה לא שייך הכא למימר דהקדש מוציא מידי שיעבוד, הואיל וקדושת דמים נינהו, כמו שנבאר. ולפירוש הר"ם נפרש דהשתא ס"ד דהקדש כזה שאינו אסור לכל אינו מוציא מידי שיעבוד. לכי מגרישנא. מתניתין דהכא מיירי דאמרה לכשאתגרש יהיו ידי קדושות לעושיהן, דהשתא לא קדיש, שהרי אם אמרה מעתה ידי קדושות לא מהני, דהא משתעבדי לבעל, היאך יועיל כשאומרת שיקדשו לאחר זמן.
<h2>דף פו.</h2>
שאני מוכר. קודם שיקנה אותה האחר ויזכה בה אומר כן, שעדיין היא שלו. בידיה הוא. ויכול להקדישה עתה, הילכך כי אמר לכשאקחנה תקדוש וחזר ולקחה הוי הקדש. אשה בידה. בתמיה, הרי ידיה משועבדות לבעל, דגוף ידיה [משועבדות] לו. הא לא דמיא. כשאמרה יקדשו ידים לעושיהם לכי מגרישנא. שמכרתי. שאמר כך אחר שקנאה האחר, דלא הוי הקדש אחר שחזר ולקחה. גופה ופירא. השדה והפירות. גופה. הידים הם של אשה, ויחול האיסור כשתתגרש, דומיא דשדה שמשכנתי וכו' לכשאפדנה דוקא, אבל אי לא אמר לכשאפדנה לא הוי הקדש לפירוש רבינו שלמה. ולפירוש הר"ם [ערכין פ"ו הכ"ט] כל שכן אי לא אמרה לכשאפדנה, דאפילו בקדושת דמים הקדש מוציא מידי שיעבוד, דשיעבוד ידיה כמשכון הוא אצל הבעל. מי לא קדשה. אחר שפדאה ודאי קדשה. להתגרש. בתמיה. הילכך לא דמיא להא אלא ... ... מי לא קדשה ... ... דאי קדשה אעפ"י שאין בידו עתה ...מי באשה אעפ"י שאין בידה להתגרש קדשו. התם. כלומר אכתי ... ... מעשי ידיה. קיצותא. זמן ידוע שיכול לפדותה. ומשום הכי קדשה. אבל [אשה אין ל]ה זמן ידוע שתתגרש, ומשום הכי אע"ג דאמרה יקדשו ידים לעושיהם לכי מגרישנא לא קדשי. והיכא דאיהו אמר יקדשו ידים לעושיהם כתב הר"ם בערכין פרק ו' [הכ"ח] דקדשי, הואיל ומשועבדים לה, דהוה ליה כמקדיש דקל לפירותיו. ומסתברא דוקא במעלה לה מזונות ומעה כסף, אבל אם אינה רוצה ליזון משלו ואמרה איני ניזונת ואיני עושה אין לו בהם כלום ולא הוי הקדש.
<h2>דף פו:</h2>
שאני קונמות. פירש רבינו שלמה לעולם מתניתין דהכא מיירי דלא הקדיש דבר שבא לעולם, דאי אמרה יקדשו ידים לעושיהם, הואיל ומשתעבדא לבעל לאו כל כמינה. ואע"ג דהקדש מוציא מידי שיעבוד, הני מילי דבר שיש לו קדושת הגוף. אבל דבר שיש לו קדושת דמים לא, דתנן פרק שום היתומים [ערכין כ"ג ע"ב] הקדיש בתשעים מנה והיה חובו מאה מנה מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים הללו על מנת ליתן לאשה את כתובתה ולבעל חוב את חובו. ומפרש התם [שם] דהאי דינר כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון. מדפריק ליה על מנת ליתן להם חובם ש"מ הקדש שאין בו קדושת [הגוף] אינו מפקיע מידי שיעבוד. אלא מתניתין דהכא דאמרה קונם שאני עושה לפיך, כדקתני במתניתין. ואע"ג דהוי מה שלא בא לעולם, הואיל ואמרו בלשון קונם כשיבא לעולם ויהיה שלה, דהיינו כשתתגרש יחול האיסור, דכקדושת הגוף דמי, שאין להם פדיון להיות מותר הנאסר בהם, ולעולם איסורא רכיב עליה. וטעמא דמילתא, שאינו הקדש גמור שיתפוס פדיונו, שאינו אסור אלא לאחד. דומיא דקדושת הגוף, וכי היכי דדבר שיש לו קדושת הגוף יש לו ענין אחד שאינו בדבר אחר, כלומר בקדושה אחרת שמפקיע שעבוד אחרים, הכי נמי לאיסור קונמות, שהם דומים לקדושת הגוף כדפרישנא, יש להם ענין שאינו בקדושה אחרת, שיכול לאסור בלשון קונם דבר שלא בא לעולם, מה שאין כן [אם] ... ... הקדיש [מעשה ידי] אשתו. דהואיל ולא בא לעולם, שהרי יש הקדש שאין לו קדושת [הגוף]. כדרבא. בדבר שיש לו קדושת הגוף מפקיע מידי שיעבוד. הקדש. שעבד שורו לבעל חובו והקדישו, מפקיעו מידי שיעבוד המלוה, וכשר למזבח ואין בו משום גזל, וחוזר מלוה ונפרע ממקום [אחר]. חמץ. איסור חמץ. ישראל שעשה חמיצו אפותיקי לגוי ולא הרהינו ביד הגוי והגיע פסח, מוציאו אותו זמן שהוא איסורו של חמץ משיעבוד הגוי, ושב חמיצו של ישראל, ואסור אחר הפסח. ושחרור. שעבד עבדו למלוה, ושחררו יצא משיעבוד המלוה, וחוזר ונפרע ממקום אחר. ומתיב ותקדוש ... [דהואיל] וכקדושת הגוף דמי יפקיע שיעבוד הבעל ואפילו כשהיא תחתיו [ויחו]ל האיסור, ויפר שלא יהא אסורה עתה. ואמאי אמרת יפר שמא יגרשנה. אלמוה. ושוינהו כלוקח גמור במעשה ידיה, ולא כשיעבוד לגבי שלא יחול הנדר כשהיא תחתיו. וכי אסרה בלשון קונם לא חייל איסורה כשהיא תחתיו, דאי אמרת קדיש מהשתא, כל איתתא אמרה הכי, ונפיק מינה חורבא. מיהו כי מגרש לה חל עלה איסור קונם, דבההיא שעתא דאמרה הכי אין לבעל במעשה ידיה העתידים לבא אלא שעבוד. ומן הדין היה ליאסר מיד, דכקדושת הגוף [היא] להפקיע מידי שעבוד, אי לאו טעמא דשוינהו רבנן כלוקח גמור שלא יחול האיסור כשהיא תחתיו. אבל לשלא יחול לעולם לא שוינהו כלוקח, שעיקר התקנה לא היתה אלא שלא יהיו בקטטה כל זמן שיעמדו ביחד. אשתכח השתא להאי פירושא דבלשון קונם אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אפילו על אחרים, כרב יוסף. ולאו מטעמיה אלא מטעמיה דרב אשי.
וזה הפירוש תימה גדול. דיו לבא מן הדין להיות כנדון. וכי בקדושת הגוף אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. ועוד אי לא אמרה יקדשו ידי לעושיהם היכי שייך שעבוד במעשה ידיה, כשבאו לעולם הם שלו ונכסיו הם ואין כאן שעבוד. והעיקר דאפילו נימא שאין מוציא מידי שעבוד אלא קדושת הגוף, כמו שכתב רבינו שלמה, והראב"ד כתב גם כן הכי. פירושה שאני קונמות, לעולם מתניתין דהכא מיירי [דאמרה] יקדשו ידי לעושיהם, שלא תהנה בהם. ומשום הכי חייל עלייהו איסורא, דידים איתנהו. וכי תימא הא משתעבדי לבעל, ההקדש מפקיען מידי שעבוד הבעל, דומיא דהקדיש דבר שיש בו קדושת הגוף. דקסבר אין מעילה בקונמות ואין להם פדיה כדפרישנא. אבל אם לא אמרה יקדשו ידים לא הוי כלום, שאין אדם אוסר אף בלשון קונם מה שלא בא לעולם לא לעצמו ולא לאחר. שאף בקדושת [הגוף] ... דבר שלא ... דבר שלא בא לעולם לא הוי כפירות ... [רב א]שי קאמר הכי לסברת [רב יוסף] הוא דקאמר. כלומר אפילו יהי כדבריך, ואדחי [ליה רב] יוסף מכל וכל. והר"ם כתב בערכין פרק ז' [הי"ד] דהקדש מוציא [מידי] שעבוד אפילו בקדושת דמים. והיינו טעמא שאין אשה ובעל חוב גובין [עד] שנפדה. מיהו תכף שנפדה ויצאו מרשות הקדש חזרו לשעבודן. הילכך שום אדם לא יפדה אלא על מנת לפרען. פירוש הא דרב אשי באומרת יקדשו ידים לעושיהן כדפרישנא. והכי נפרש שאני קונמות דאע"ג דאמרה יקדשו ידים לעושיהם לפלוני, ואינו הקדש לכל אדם במוחלט, אלא הנאתה אסרה על אחד ולא הקדישה לכל. כדתנן על פי אבא על פי אביך. אפילו הכי הואיל ואסר לזה איסור עולם שאין לו היתר כדפרישנא, הוה ליה כאילו הקדיש גופו לכל, להוציא מידי שעבוד. וכולה מתניתין בין רישא בין סיפא מתוקמא באומרת יקדשו ידים לעושיהם על פי פלוני. דאי לאו הכי הא אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. וקסבר ת"ק דאמר אינו צריך להפר, שאפילו כי גרשה מותר בה, דידיה משועבדות לבעל ולא חל עלה נדרה כלל אפילו אין מעלה לה מזונות ומעה כסף, כמו שביארנו בפרק אעפ"י. דכי אמרי הקדש מוציא מידי שעבוד, הני מילי בהקדש שהוא שוה בכל. אבל כי אסר לחד, אע"ג דלית ליה היתר בההיא מידי אינו מוציא מידי שעבוד. ואי משום העדפה שעל ידי הדחק, דבעל נמי הוי. ורבי עקיבא סבר דידה הוי, כדפרישנא פרק אעפ"י [כתובות נ"ט ע"ב]. ור' יוחנן סבר דידיה נמי הוי כדפרישנא. מיהו קונם מוציא מידי שעבוד, הואיל ואין לו היתר, כדמסיק רב אשי, ויפר שמא יגרשנה. והלכה כר' יוחנן. נדרה וכו'. דבעינן שידע הנודרת וגוף הנדר. יחזור ויפר. כל אותו יום שיעמוד על אמיתת הענין. אותה דוקא. דבעינן שיפר למי שנדרה. ואי לא, לא הויא הפרה. וכן נמי ושמע אביה את נדרה דוקא, ואם לא שמע אמיתת הנדר לא הויא שמיעה וחוזר ומיפר.
<h2>דף פז.</h2>
על על. על שאול ועל יהונתן, דמשמע דבעינן שיהא קורע ולשם אותו שמת. [דעל על] לאו דוקא, הכי נמי [אותה ונדריה לאו] דוקא, ונימא דיצא ידי הפרה. כאן בסתם. כלומר אין חילוק בין [הפרה לקריעה]. ומתניתין דתנן יחזור ויפר מיירי במפרש שאמרו לו בתך נדרה ואמר מופר [דהו"ל כאילו] פירש ואמר לפלונית בתי אני מיפר, דלהבת שאמרו לו [היפר]. וכן נמי גבי קריעה אי פירש ואמר על פלוני שמת אני קורע או עליו אני קורע ונמצא אחר לא יצא ידי קריעה. וברייתא דתני יצא ידי קריעה מיירי בסתם שלא פירש על מי קרע, אלא שקרע סתם, כלומר כשאמרו לו מת אביו קרע ולא דבר כלום. וכן נמי אם היפר סתם שאמרו לו נדרה אשה בביתך ואמר מופר לה, אעפ"י שהיה חושב שהיא בתו ונמצאת אשתו הויא הפרה. אבל אי אמרו לו נדרה בתך ואמר מופר לה, מפרש הוא כדפרישנא, דלהבתו שאמרו לו משמע. אבל גבי קריעה שאינו מדבר כלל כשקורע, ואעפ"י שאמרו לו מת אביו, אי קרע ולא אמר כלום הוי סתם כדפרישנא, ואעפ"י שנמצא בנו יצא ידי קריעה. והתניא. רבינו שלמה פירש דסייעתא היא דתני הכא לא יצא ולעיל תני יצא ש"מ דכאן בסתם כאן במפרש. רב אשי אמר. אית דמפרשי דרב אשי לא פליג אאוקימתא קמא, והכי קאמר, אפילו במפרש משכחת לה בין בקריעה והפרה דיצא ומופר לה. והיינו שחזר בו תוך כדי דיבור ואמר שקרע לשם אותו שמת ושהיפר לשם אותה שנדרה. ולא יצא ידי קריעה ולא הופר לה אם לא ידע עד אחר כדי דבור. ולהאי פירושא בסתם מותר לה ויצא ידי קריעה, ואעפ"י שידע לאחר זמן מרובה, הואיל והוא רוצה בהפרה. במפרש, אם תוך כדי דבור חזר בו יצא ואם לאו לא יצא. וכן כתב בעל התשלום. והעיקר דהאי והתניא אתקפתא היא, והכי מותיב דלעיל תני יצא וכאן תני לא יצא, ואי אמרת דאיכא חילוק בין סתם למפרש ויצא דלעיל איירי בסתם ולא יצא דהכא איירי במפרש, אמאי תני בסיפא אמרו לו מת לו מת, אפילו באמרו לו מת אביו משכחת לה דיצא, כגון שקרע סתם כדפרישנא, והוה ליה למתני קרע סתם. אלא ודאי מדתני אמרו לו מת לו מת, ולא תני קרע סתם יצא, ש"מ דאפילו היכא דקרע סתם [נמי אמרינן] דלא יצא. וליכא חילוק בין סתם למפרש אלא [בדב]ר אחר תלוי. ושני רב אשי דודאי ליכא חילוק בין סתם למפרש ולא שנא סתם ולא שנא מפרש אם תוך כדי דבור ידע אמתת הענין יצא ידי קריעה והפרה, ואם אחר כדי דבור נודע לו לא יצא ידי קריעה וצריך לחזור ולהפר. וכן נראה דעת הרי"ף שהביא הא דרב אשי באלו מגלחין, ולא הביא שינויא קמא. וכן כתב הר"ם באבל פרק ח' [ה"ח]. מיהו צ"ע היאך לא ביאר הר"ם פרק י"ב [הכ"א] בנדרים דין תוך כדי דבור אלא שהביא זאת המשנה כפשוטה, כמו שביאר הדין גבי קריעה. ולשונו בפירוש המשנה, אמרו הרי זה יחזור ויפר לה, שאם היפר לה על דעת מה, אחר כן התבאר שאין הענין כן אינה הפרה גמורה לאמרו יתעלה לא הניא אותה, עד שתהיה ההפרה לה בעצמה ועל הדבר שנשבעה עליו, שידע הנדר איזה נדר הוא, גם כן לאמרו יתעלה ושמע אביה את נדרה, עד כאן. נראה דעת הר"ם דפירושא דמילתא דרב אשי הכי הוא, רב אשי אמר כאן תוך כדי דבור כאן לאחר כדי דבור, כלומר ודאי מתניתין דהפרת נדרים לא קשיא אקריעה, דבהפרת נדרים ודאי אינה הפרה גמורה עד שידע אמתת הנדר, כדכתיב ושמע אביה את נדרה, ועד שידע מי היא הנודרת, כדכתיב לא הניא אותה. ואפילו ידע תוך כדי דבור של הפרה אינו מועיל, מפני שהדבר [תלוי] בדבורו, ודבור הפרתו היה לאשה אחרת או לנדר אחר, וכששמע אמתת הדבר תוך כדי דבור אם לא יחזור ויפר לה בפירוש לא מצי למהוי. אלא שנאמר דהוי עכשו גומר בלבו שתהא מותרת זו בנדר זה שנדרה ולא מהני, דגומר בלבו צריך להוציא בשפתיו. ורב אשי אתא לתרוצי הני תרין ברייתות, דתני חדא אמרו מת אביו וקרע ואחר כך נמצא בנו יצא ידי קריעה, ואידך תני לא יצא. כאן תוך כדי דבור, כלומר הקריעה היא מעשה שצריך שיעשהו על זה שמת. ואם טעה ועשהו על אחר מה שהוא מצוה לעשות, הרי נעשה המעשה כראוי שהרי קרע כראוי. אבל טעה במחשבתו ועשה זה המעשה הנעשה כתיקונו על אחר, הואיל ונודע לו האמת תוך כדי דבור של קריעה הוי כאילו לא טעה במחשבתו והיתה לו זאת המחשבה כשקרע [בטעות]. אבל בהפרה לא מצינן מימר הכי, שהרי הוא אומר מופר לה, כלומר [התאינים אסרה] עליה והיא אסרה על עצמה ענבים, הרי לא היפר בענבים, ולא רוצה לומר לאשתו, ששמע שנדרה והיא לא נדרה אלא בתו. הרי לא עשה ולא אמר שום דבר שיועיל לה. מאי אמרת כשידע האמת תוך כדי דבור שרוצה שיהא מופר לזו ענבים שאסרה עליה. גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו. משום הכי אין לה תקנה אלא שיחזור ויפר לה. וזהו האמת למי שלא יונה נפשו ותו לא מידי. וכן היא דעת הרי"ף שלא הביא באלו מגלחין אלא ברייתות. והתניא. בניחותא, ומהא דר' שמעון מייתי סייעתא. ונתעלף. נשתתק. כדבור דמי. ומהניא חזרתם. מגדף ועובד. מיד חייבים. מקדש. מיד הויא אשת איש. מגרש. מיד הויא גרושה, ואסורה לכהן, וחזרה לא מהניא בהו. כולו קיים. מפרש בגמרא. אינו מופר. אף לתאנים. ובגמרא מפרש. שני נדרים. ואם היפר לתאנים הופר. ואם קיים לתאנים לא קיים לענבים.
כולו קיים. דהכי משמע קרא יקים מנו, דמי"ם דיקימנו משמשת במקום שתים, וכי מקיים מקצתו כולו מקוים. אבל בהפרה ליכא מי"ם, אלא יפירנו, ומשמע יפר כולו, ואם הפר מקצתו אין ההפרה כלום.
<h2>דף פז:</h2>
אישה יקימנו. הקיש הכתוב הפרה להקמה, מה יקימנו כי קיים מקצתו כולו מקוים, כדמוכח מי"ם דיקימנו, אף כשהפר לקצתו כולו מופר. ואפילו רבי עקיבא דאמר הכי לא סבירא ליה טעם נדר שהותר מקצתו הותר כולו גבי הפרה, מטעמא דפרישנא לעיל בפרקין [פ"ב ע"ב]. אלא מהקישא קא מוכח. והיינו דאיצטריך להקיש הפרה להקמה. הכי גריס רבינו שלמה ובעל התשלום. מה הפרה מה שהופר לא הופר. כלומר כפשטיה דקרא דיפרנו, עד שיפר לכולו משמע. אף הקמה מה שקיים לא קיים ויכול בו ביום לחזור ולהפר. ופירוש זו דברי, דלר' ישמעאל לא יליף חד מחד ולר' עקיבא ילפא הפרה מהקמה. אבל חכמים ילפי הקמה מהפרה. ולהאי פירושא קשיא אם כן ר' יוחנן דאמר לעיל [פ"ב ע"ב] [מיפר למתענה] ואינו מיפר לשאי[ן מתענה] כמאן. [דלר'] ישמעאל וחכמים אינו מופר אף למתענה, הואיל ולא הופר כולו, [ולר"ע] הופר הכל מטעמא דהקישא. וכי תימא לעולם [כר' עקיבא סביר]א ליה, וכי מקיש ר' עקיבא וקאמר דהיכא דהיפר ממנו כולו מופר, הני מילי בדבר שבידו להפר, אבל בדבר שאין בידו לא מקיש. אכתי אמאי ... מיפר למתענה, דהואיל וליכא הקישא, משמעות יפרנו הוא עד שיפר לכולו אינו מופר. דבהא לא פליגי ודברי הכל הוא. הילכך כל דכן הוא, ומה היכא דבידו להפר הכל אמרה תורה עד שיפר כולו אי לאו הקישא, היכא שאין בידו להפר מקצתו לא כל שכן שלא תועיל הפרת קצתו. משום הכי גרסינן זו דברי רבי ישמעאל ורבי עקיבא. כלומר דתרוייהו סבירא להו דיפרנו משמע עד שיפר כולו, ואם היפר מקצתו לא הפר כלום. ור' עקיבא יליף הפרה מהקמה.
אבל חכמים אומרים מה הפרה מה שהופר הופר ומה שלא הופר לא הופר, כלומר דיפרנו הכי משמע להו יפר מה שיפר, אף הקמה מה שקיים קיים ומה שלא קיים לא קיים, דילפינן הקמה מהפרה. ור' יוחנן דאמר כחכמים, והלכתא כותייהו והלכתא כר' יוחנן. ושמואל [פ"ב ע"ב] דאמר כר' ישמעאל, ומשום הכי קאמר מתוך שמיפר וכו', דאי לא, אינו יכול להפר אף למתענה. רבי שמעון. גבי כפירה. דהכא נמי בעי טועמת לכל חד וחד. שיש נדרים. שיודע שנדרה ולא יודע שיהא יכול להפר. יפר. ביום שידע שיכול להפר, דאותו יום קרינן יום שמעו. לא יפר. לעולם, אלא אם כן ידע שזה נדר ביום ששמע תחלה, דלא אמרינן מקצת ידיעה ככל ידיעה. ואם עבר אותו יום ולא ידע לא יפר לעולם, דהואיל וידע שהוא מיפר נדרי אשתו או בתו, אעפ"י שחשב שאין איסור בנדר, שמיעה מעליתא היא. יפר. פירש רבינו שלמה ביום ששמע יפר, דמקצת ידיעה ככל ידיעה. והר"ם פירש בפרק י"ב [ה"כ] יפר אפילו לאחר כמה ימים ...שעת, שזה ה[נדר] ..ק... דאותו יום חשבינן כיום שמיעה .0...
<h2>דף פח.</h2>
[המדיר הנאה]. שנאסר החתן בהנאת החותן. מחותנו. הוא החותן ולא החתן. והוא. החותן. רוצה [לתת מעות] לבתו. לעשות חפציה. כיצד יעשה שיהא מותר לעשות, דהיינו שישא[ר לבתו ולא י]זכה בהן בעל בתו. מה שתרצי. קנה יתהון בעל. ואסור ליתן, דמה [שתר]צי עשי בהן הוי כעל מנת שאין לבעליך רשות בהן לחודיה, דכי האי גונא לא מהני תנאיה וקנה בעל. לא קנה. ומותר לעשות כן.
<h2>דף פח:</h2>
כרבי מאיר. איכא מאן דמפרש דרב ושמואל ס"ל כרב ששת דאמר בקידושין פרק קמא דעל מנת שאין לרבך רשות בהן פליגי רבנן ור' מאיר. דר' מאיר סבר קנה אדון ורבנן סברי לא קנה אדון. והיינו דקאמר רב דמתניתין ר' מאיר היא. וכי אמרינן דמותר לעשות כן הני מילי כשאומר לה על מנת שאת נושאת לפיך, כלומר שפרט לה דבר מיוחד שתעשה בהן. והוי דומיא דנותן לעבד ואמר לו על מנת שתצא בהן לחירות, דאליבא דרב ששת בהא מודה ר' מאיר דלא קנה אדון. אבל אם לא פרט לה דבר, אעפ"י שאמר לה מה שתרצי עשי בהן הוי כעל מנת שאין לבעליך רשות בהן גרידתא, וקנה לר' מאיר ולרבנן לא קנה. ומשום הכי מסיק הכא דשמעתיה דרב כר' מאיר ולא כרבנן, דאילו לר' אלעזר [קידושין כ"ג ע"א] אפילו כרבנן היא, דהא קאמר דעל מנת שאין לרבך רשות בהן אפילו רבנן מודו דלא קנה. והיאך מסיק שמעתיה דרב כר' מאיר, כרבנן נמי אתיא. אלא ודאי דרב ששת שייכא בהאי שיטה. ושמואל סבר דמתניתין רבנן היא, ואפילו בעל מנת שאין לרבך רשות בהן לא קנה אדון. ומה שאת נותנת לפיך לאו דוקא. ובעו למשמע מהא דהלכה כרב ששת. והאי פירושא לא דייק, דאם כן דמה שתרצי עשי בהן הוה ליה אפילו לשמואל כעל מנת שאין לבעליך רשות בהן גרידתא, לשמעינן שמואל אפילו על מנת שאין לבעליך רשות בהן לא קנה יתהון בעל. [אלא] ודאי רב סבירא ליה כרב ששת. ומתניתין ר"מ היא כדפרישנא. והיינו [דאוקי מתניתין] כרבי מאיר. ומה שתרצי עשי בהן הוי כעל מנת שאין לרבך רשות בהן גרידתא. ושמואל סבירא ליה כרבי אלעזר דעל מנת שאין לבעליך או לרבך רשות בהן אפילו רבנן מודו דקנה אדון. ובעל מנת שתצא בהן לחירות גבי עבד קסברי רבנן דקנה עבד, דלדידיה נמי לא אקני ליה אלא לצאת בו לחירות. וכן נמי באשה אם הקנה לדבר מבואר, ואפילו אמר לה על מנת [שמה] שתרצי עשי בהן, הואיל ופירש שלא הקנה לה אלא לעשות בהן חפציה, אפילו רבנן מודו דלא קנה בעל. דלדידה נמי לא אקני לה אלא לעשות בהן חפציה. דהאי דבעינן גבי עבד תנאי שתצא בהן לחירות ולא מהני בו תנאי אחר, משום דקני ליה גופיה, וכי נתן לו הוי כוליה דאדון, דיכיל לומר לו עשה עמי ואיני זנך [גיטין י"ב ע"א] או איני מפרנסך. אבל גבי אשה אין לבעל בה קנין הגוף, ולא מצי למימר לה עשי עמי ואיני זנך, כל תנאי מועיל בה. הילכך כי נתן לה סתם קנתה היא המתנה, ואין לו במתנה אלא פירות, כדמוכחינן מהירושלמי בריש מציאת האשה, ואסור בהן. וכי אתני בה כשנתן לה אהני ליה תנאיה. ואין לו במתנה אפילו פירות, ומותר בהן דלא מטי ליה הנאה אלא מאשתו. והואיל ושמואל כר' אלעזר הלכה כר' אלעזר וכדפרישנא. והלכה כרבנן וכשמואל, דהלכה כשמואל בדיני, שזה האיסור תלוי בדין אם קנה בעל או לא קנה. וכן דעת הר"ם, כמו שכתב בנדרים פרק ז' [הי"ז], וכמו שכתבנו בקידושין. ומיהו דעת הר"ם שאין הפרש בין עבד ואשה, דהואיל והתנה בגופה של מתנה, אפילו אמר לעבד על מנת שתעשה בהן מה שתרצה בלא רשות אדון לא קנה אדון, כמו שכתב בזכיה פרק ג'. ובעל התשלום כתב בסוף פרק אין בין המודר דבעבד נמי מודה ר' אלעזר דאי אמר ליה על מנת שאין לרבך רשות בהן אלא מה שתאכל בהן, כיון דגבי אשה לא קנה בעל, גבי עבד נמי לא קנה אדון. והאי דמוקמינן התם פלוגתייהו בעל מנת שתצא בהן לחירות [וב]אשה על מנת [שתפ]די בו את המעשר [לא איירי מתניתין] על מנת שאין לבעליך או [לרבך רשות בהן אלא ע"מ] שתצא בהן לחירות או תפדי בו את המעשר, דהא מילתא דפ[שיטא היא בין] רבנן ור' מאיר ואפילו לר' אלעזר דלא קנה בעל ואדון כפ[שטיה דמת]ניתין דהכא. דליכא דמפיק מתניתין דהכא מדרבי מאיר. אלא התם [משום] דלא אמר להם על מנת שאין לרבך רשות בהן אלא על מנת שתצא בהן לחירות או שתפדי בו המעשר גרידתא. וקסבר רבי מאיר הואיל ולא אמר להם על מנת שאין לרב או לבעל רשות בהם קנו, ורבנן סברי דאפילו הכי לא קנו, דכמאן דאמר להו בפירוש דמי. וכתב דמה שתרצי עשי בהן הוה ליה כעל מנת שאין לבעליך רשות בהן גרידתא. ואע"ג דבאשה קנה קסבר ר' אלעזר דגבי עבד לא קנה. וכל דבריו הם דברי תימה גדול. והעיקר מה שפירשנו.
ומזכה להם. לאותן אחרים שאינם שם. דבעל. וקשיא דר' מאיר אדר' מאיר, דלרב מתניתין ר' מאיר היא, וסתם מתניתין ר' מאיר היא [סנהדרין פ"ו ע"א]. ומתניתין היא בעירובין בפרק כיצד משתתפין [ע"ט ע"ב]. אלו שזוכין. ברייתא היא. אלמא אע"ג דלזכות לאחר הוא לא יצא מיד בעלה. והאי ברייתא אליבא דר' מאיר היא. מתניתין. דעירובין דתני שמזכה לה על ידי אשתו מיירי שהיתה לה חצר, שנפלה לה מבי נשא. וכתב לה כשהיא ארוסה דין ודברים אין לי בנכסיך דמהני כדאיתא בגיטין פרק הזורק [ע"ז ע"א]. והואיל וזוכה לעצמה זוכה לאחרים. האי תירוצא לר' מאיר, אבל לרבנן לדידה נמי לא אקני לה אלא לזכות בה לאחרים, ויכול להיות דבר בידה ולא יהיה של בעל. ועוד דקיימא לן [ב"ב נ"א ע"ב] בעל שנתן מתנה לאשתו קנתה ואין לו אפילו פירות. הילכך מתניתין אפילו רבנן היא, שאשתו זוכה לאחרים ואעפ"י שאין לה חצר באותו מבוי. וכן דעת הר"ם שהביא המשנה כפשוטה בעירובין פרק א' [ה"כ], ולא חשש לתירוץ רב אשי.
ונדר אלמנה. כיצד. כלומר שאם הוא לפי הפשט שאין לה בעל כלל כל זמן הנדר, הרי הפסוק מיותר, שאחר שאין לה בעל מי יפר לה. אלא בא לומר שאם נדרה כשהיא אלמנה אעפ"י שלא חל זמן הנדר עד שנשאת אינו יכול להפר, שאין הבעל מיפר בקודמין.
<h2>דף פט.</h2>
מופר. שהרי היפר לה והבעל מיפר נדרים שעדיין [לא ח]לו. ר' ישמעאל אומר יפר. דאזיל אחר שעה שחל הנדר. ורבי עקיבא או[מר לא יפר]. דאזיל אחר שעה שנעשה האיסור אעפ"י שלא חל הנדר. שיה[א נדר]. שיחול הנדר. שיהא איסור. שיעשה איסר זה ואעפ"י שלא חל עדיין. מ[תניתין]. דתני אעפ"י שנשאת בתוך ל' יום אינו מיפר. רבי עקיבא. דאזיל אחר שעה שנעשה האיסר אעפ"י שלא חל עדיין. ביומי. והואיל ואפשר דמינסבה ואפשר דלא מינסבה לא יפר. אבל היכא דאמרה לכשאנשא, שאין הנדר חל עד שתנשא, קסבר ר' ישמעאל דיפר. דלהכי אתא ונדר אלמנה, למעט היכא דהוי מילתא ברירא שלא יחול הנדר בשעת אלמנות. והלכה כר' עקיבא. גבי נערה. בפרק נערה המאורסה דתני [ע"א ע"א] זה הכלל לאשמועינן דוכתי דאביה ובעלה מפירין בשותפות. הלך האב. דהואיל והאב או שלוחיו הולכין עמהם לא יצתה מרשות האב והארוס מיפר עמו בקודמין. גבי ואלו נדרים. לאשמועינן שאין הבעל יכול להפר. מסר האב. ומיד נסתלק האב, והבעל לבדו אינו מיפר בקודמין. ורבינו שלמה פירש כאן כגון שמסרה להם וגירשה בדרך והחזירה, הרי היא כנשואה, ואין אחד משניהם מיפר. ולא ידעתי למה פירש כך. ומה שפירש הוא יוצא מההיא דפרק נערה שנתפתתה [כתובות מ"ט ע"א], ואין לה מבוא בכאן. ומה שפירשנו הוא העיקר. וכן פירש הר"ם פרק י"ג [הכ"ב].
תשע נערות. כלומר תשע נשים אשר היו נערות בעת לקיחת הקידושין. בוגרת. רוצה בו שבעת שנדרה היתה בוגרת, ושוב אין לאביה רשות בה, וארוס אינו מיפר אלא בשותפות האב. והיא יתומה. כלומר שיש בה סבה אחרת גם כן שמה שנדרה כשהיא בוגרת קיים, שהיא יתומה גם כן, שנעשה בה מעשה יתומה בחיי האב, והיינו שהשיאה אביה כשהיא קטנה [או] נערה ונתאלמנה או נתגרשה כשהיא נערה, ששוב אין לאביה רשות בה. הרי נתקבצו בזו הנערה שנתארסה שתי סבות מונעות ההפרה והן הבגר והיתמות. השנית נערה בוגרת והיא יתומה. כלומר שהיא נערה כשנתארסה לראשון ונדרה, ועכשו כששמעו נדרה שנדרה מת הארוס הראשון היא בוגרת, וכבר נעשית יתומה, שכשהיתה נערה השיאה אביה ונתגרשה או נתארמלה, ואחר כך חזרה ונתקדשה אין הארוס האחרון יכול להפר מה שנדרה קמי הארוס הראשון, שהאב אין לו בה רשות לשתי סבות. האחת מפני שכבר השיאה, והשנית שכבר בגרה. ואפילו נשאה האחרון נדרה קיים, שאין הבעל מיפר בקודמין. ואין הבדל בין זאת לראשונה, אלא שהראשונה מיירי שהיתה בוגרת כשנדרה, כדקאמר בוגרת וכו' שר"ל שהיתה בוגרת כשנדרה, וזו היתה נערה כשנדרה, דקאמר נערה וכו' שר"ל שהיתה נערה כשנדרה. השלישית נערה. כלומר וכשנתקדשה היתה נערה ולא בגרה עדיין. ואחר כן נעשית יתומה בחיי האב, כמו שפירשנו שהשיאה כשהיא נערה ונדרה תחת ארוס ראשון ואביה ונתגרשה וחזרה ונתקדשה, ושוב אין לאביה רשות בה להפר עם הארוס האחרון מה שנדרה בחיי הארוס הראשון, שהרי כבר השיאה. ובזו הסבה המונעת ההפרה היא היתמות. הרביעית בוגרת ומת אביה. כלו' בוגרת היתה כשנדרה, וכבר מת אביה, והיתה נערה כשנתקדשה. ויש בזו שתי סבות מונעות ההפרה, המיתה והבגרות. החמישית נערה בוגרת ומת אביה. כלומר שהיתה נערה כשנדרה, וזהו ההבדל שבין זו לזו, שבזו גם כן שתי סבות המיתה והבגרות. השישית נערה. כלומר כשנדרה היתה נערה ולא בגרה ומת אביה. אין כאן אלא סבה אחת מונעת ההפרה, והיא מיתת האב. השביעית נערה. כלומר שהיתה נערה כשנדרה [וכש]מת אביה בגרה. ואין הבדל בין זאת ובין החמישית כי אם קדימת מיתת האב [לב]גרות. השמינית בוגרת. כלומר שהיתה בוגרת כשנדרה, אבל כשנתקדשה היתה [נע]רה. שכולן מיירי הכי כדקאמר תשע נערות שר"ל שנתקדשו כשהם נערות, כמו שפירשנו. ואביה קיים. והסבה המונעת ההפרה היא הבגרות. התשיעית נערה. שהיתה נערה כשנדרה. בוגרת ואביה קיים. כלומר שעכשיו כששומעו היא בוגרת. ואין הבדל בזו ובין הקודמת אלא שעת הנדר. וזה התנא לא מנה באלו הנערות שנדריהן קיימין יתומה בחיי האב סתם, כלומר שנתקדשה אחר שנעשית יתומה בחיי האב ואחר כך כשהיא נערה נדרה, שדעת ר' מאיר בזו דהואיל ונדרה אחר שנעשית יתומה והיא נערה אביה ובעלה מפירין נדריה. ומפני זה [מנו] שלישית נערה שלא בגרה והיא יתומה, כלומר שנתקדשה כשהיא נערה ואחר כן השיאה האב וגרשה וחזר וקדשה, שאין הארוס האחרון מיפר מה שנדרה בחיי ארוס ראשון. אבל מה שנדרה תחת ארוס שני אעפ"י שהיא יתומה בחיי האב אביה ובעלה מפירין, ומזה אמרינן בגמרא זו דברי ר' מאיר, כמו שנבאר. ואתא ר' יהודה ואמר שאם נעשית יתומה בחיי האב אעפ"י שנתקדשה כשהיא נערה ונדרה כשהיא נערה, אביה ובעלה מפירין נדריה שנדרה כשהיא נערה, כדקאמר עדיין היא נערה, שרוצה לומר דין נערה לכל דבר שאם נדרה כשהיא נערה האב מיפר לה ואם נתקדשה כשהיא נערה ונדרה אביה ובעלה מפירין נדריה. ור' יהודה לא מפליג בין קדם הנדר ליתמות או היתמות [קדמה] כדקא מפליג ר' מאיר.
<h2>דף פט:</h2>
זו דברי ר' מאיר. דקסבר דיתומה בחיי האב שנתקדשה כשהיא נערה ונדרה אביה ובעלה מפירין נדריה כדפרישנא. אבל חכמים אומרים שלש נערות נדריהם [קיימים]. כלומר שאם עברו על נדרן לוקות, בין נתארסו בין לא נתארסו. שדברים אלו מוציאים מרשות האב מכל וכל. ואפילו נתארסו אין הבעל מיפר אלא בשותפות [האב], וג' נערות אלו כבר יצאו מרשות האב, הילכך אין אדם יכול להפר נדרן. בוגרת. שנעשית בוגרת כששמע האב. ויתומה. שמת האב כשהיתה נערה ונדרה, אעפ"י שהיתה ארוסה אין הארוס מיפר אלא בשותפות. ויתומה בחיי האב. שהאב חי והיא יתומה בחיי האב, שהשיאה קודם לכן, ואפילו כשהיא קטנה, ונתארמלה או נתגרשה אפילו כשהיא קטנה, ונתארסה ונדרה כשהיא נערה, שוב אין לאביה ולארוס כח להפר מה שנדרה כשהיא נערה. ואע"ג דשנה שלפני גדלות נדריהם נדר [נדה מ"ה ע"ב], משום הכי נקט נערות דשנה שלפני גדלות אעפ"י שנדריהם נדר אינן לוקות, שלא באו לכלל עונשין. כך נראה שפירש הר"ם זאת המשנה וגמרא דילה לפי מה שנמצא בפירוש המשנה שחבר. ואנו היינו רגילים לפרש נערה שלא בגרה והיא יתומה דמתניתין כשקדם היתמות לקידושין ולנדר בין קדם הנדר ליתמות בכולן קאמר ר' מאיר שנד[רן קיים] כחכמים דבסיפא. והיינו מפרשים זו דברי ר' מאיר וכו' דלאו לענין פל[וגתא] דפליגי במידי קאמר, אלא דלא צריך לממני תשע, אלא שהכל נכלל בשלש והם בגרות ומיתת האב ויתומה בחיי האב. ולהאי פירושא קאי שפיר טפי ר' יהודה אומר וכו', דאתא לאפלוגי עליה דסתמא בהדיא. ולא קאי שפיר זו דברי וכו' אבל חכמים וכו', הואיל והכל אחד מהו מועיל אבל חכמים אומרים. וגם היינו מפרשים תשע נערות ושלש נערות לאו דוקא, אלא שאינן נשואות קאמר והן סמוך לנערות או בפחות או ביתר. נדריהן קיימין. שאין כח לאדם להפר נדריהן. בוגרת, כיון שבגרה שוב אין לאביה רשות להפר נדריה. וכן נערה, לאו דוקא כדפרישית, ואפילו בשנה שלפני גדלות. שהיא יתומה, אעפ"י שנתארסה אין כח לארוס להפר אלא עם האב, וזו אין לה אב. ויתומה, אעפ"י שהיא בשנה שלפני גדלות, דנדרה נדר אם יודעת לפרש לשם מי נדרה, אם נעשה בה מעשה יתומה בחיי האב, כגון שנשאת ונתארמלה או נתגרשה, שוב אין האב והארוס מפירין. דכיון שנשאת שוב אין לאביה רשות בה.
קונם. שאסרה עליה הנאת אבא ואביך אם יהנה בעלה במעשה ידיה. יפר. הואיל ותלה נדרה במידי דבר הפרה, דקאמרה אם עושה אני על פיך אמרה קונם שאני נהנית משלך אם אני עושה לפי אבא. אע"ג דאי אמרה קונם שאני עושה לפי אבא אינו מיפר, הואיל ואמרה שאיני נהנית לך אם אני עושה יפר על הכל. דהואיל והלך האיסור הלך ה[היתר]. קונם ... לו כח להפר, שהרי אסרה אביו ואביה עליה הואיל ותלה נדרה [במידי] דבר הפרה. ואעפ"י שלא חל עליו האיסור מיפר.
ר' נתן אומר לא יפר. [שאין] הבעל מיפר עד שיחול הנדר. ועד שתעשה לפי בעלה אינה אסורה ליהנות משל אבא ואביך. ובתר הכי דחל הנדר אינו יכול נמי להפר, דנעשית כאומרת קונם שאיני נהנית לאבא ואביך ותו לא. מדקאמר בגמרא דפלוגתייהו בנדרים שלא חלו ש"מ דדברי הכל הוא דאי אסרה עליה הנאת יחיד שאין הבעל מיפר לא בתורת עינוי נפש ולא בתורת דברים שבינו לבינה. וקשיא והאמר שמואל לעיל [פ"ב ע"א] אבל הנאת פלוני עלי מיפר. ואיכא למימר דמיפר דקאמר שמואל משום דברים שבינו לבינה הוא, ואמרה למילתיה כר' יוסי דאמר פירות חנוני זה עלי אינו מיפר בתורת עינוי נפש אבל מיפר משום דברים שבינו לבינה. ואעפ"י שהוא יחיד. ורבנן סברי דהיכא דלא אסרה על עצמה מין בפני עצמו ליכא עינוי נפש, ומשום הכי פירות מדינה זו יביא לה ממדינה אחרת [ע"ט ע"ב] או יפר לה בתורת דברים שבינו לבינה, דההיא אפילו רבנן מודו בה. אבל ביחיד ליכא עינוי אפילו פרנסתן הימנו, שהרי יכולה ליהנות מבעלה, ולא שייך דברים שבינו לבינה בהנאת יחיד. ומתניתין דקונם שאיני נהנה לבריות אינו יכול להפר, שלא אסרה על עצמה הנאת בעלה, ומיפר בתורת דברים שבינו לבינה כדפרישנא ר' יוסי היא, ורבנן נמי מודו בה דהא לא פליגי עליה אלא ביחידים כגון קונם שאיני נהנית לפלוני. ומשום הכי תנו הכא כי אסרה על עצמה הנאת אבא ואביך אינו יכול להפר אי לאו טעמא שתלה האיסור ועשתה תנאי שלא יהנה הוא במעשה ידיה, ומיפר משום דברים שבינו לבינה כי אסרה לו מעשה ידיה. כן ... ואע"ג דאמרינן [פ"ב ע"א] דכוליה פרקין ר' יוסי, לאו למימרא דרבנן פליגי עליה, אלא ר' יוסי תני לה ואיכא מילי דפליגי רבנן עליה ואיכא מילי דלא פליגי. מיהו הא מתניתין דהכא הא אשכחן דרבנן תנו לה בברייתא ולא ר' יוסי. וממתניתין דאשכחן מאן תני לה לא אתאמר. דהא אוקימנא הא דנדר אלמנה כר' עקיבא. והואיל [ותלה] האיסור, שאם הפר מתבטל התנאי אין כאן איסור. הילכך [היכא דאסרה] הנאת בעלה מיפר משום דברים שבינו לבינה, והיכא דאסרה [על עצמה] הנאת מדינה נמי מיפר משום דברים שבינו לבינה. וכל שכן כי אסרה עליה אומה אחת כולה. אסרה על עצמה מין אחד מיפר משום עינוי נפש. אבל אסרה על עצמה הנאת יחיד או יחידים אינו מיפר לא משום עינוי נפש ולא משום דברים שבינו לבינה, אלא אם כן עשתה תנאי במה שהוא מיפר כמתניתין דהכא. ואי התנאי שייך ביה עינוי נפש מיפר לעולם. ואם התנאי דברים שבינו לבינה אינו מיפר אלא לעצמו, דלא קיימא לן כר' יוסי אלא במאי דברייתא מסייעא ליה, דהיינו דתשמיש וכיחול ופיקוס דברים שבינו לבינה הם. ועתה לא קשיא מידי למה שפסק הר"ם פרק י"ב [ה"ה]. הילכך הואיל ובהנאת יחיד ליכא משום דברים שבינו לבינה אעפ"י שהיפר לה בפירות מדינה זו אם הביא לה איש אחר מפירות מדינה זו אסור בהן, שאינו מיפר לאחרים דברים שבינו לבינה. וכן כתב הר"ם בפרק י"ב [ה"ז].
מן היהודים. משאר היהודים אם אשמש עמך. ולא שייך למימר הכא גבי נדרים אין איסור חל על איסור, הואיל ונאסר חפצא עלייהו, דהא אמרה הנאה שיש לי מתשמיש כל אדם אסורה עלי או הנאה שיש להם מתשמישי אסורה להם. וחפצא אינו מושבע. וכי היכא דנדרים חלים על דבר מצוה הכי נמי איסור חל על איסור שהוא מושבע מהר סיני. ואפילו תימא דכי אמרינן דנדרים חלין על דבר מצוה, הני מילי בביטול מצות עשה, אבל בקיום לא תעשה או בביטולה לא חייל, כדמוכח ההיא דאלו הן הלוקין [מכות כ"ב ע"א], כדכתבינן התם דלא אקשי ליה חרישת יו"ט עלי. הני מילי בדבר שאין היתר לאיסורו, כגון חרישת י"ט וחלב ודם ודדמי להו, אבל איסורא דאשת איש יש לה היתר כי מת או גירשה [דכיון] שהלך האיסור אתי וחייל איסור נדר, דהא גבי שבועה על שבועה אמרינן [י"ח ע"א] [נשאל] על הראשונה שניה חלה תחתיה. אינו יכול להפר. שאין הבעל מיפר אלא אם כן חל נדרה, ואימתי חל הנדר ליאסר בשאר היהודים כששמשה עמו, ובתר הכי הויא נטולה משאר היהודים ולא ממנו, ואינו יכול להפר דברים שבינה לבין אחרים. וחכמים אומרים. שהבעל מיפר אעפ"י שלא חל הנדר. והואיל ותלה נדרה בתשמיש בעלה שהוא יכול להפר מיפר התנאי קודם תשמיש והלך האיסור. ההוא גברא. שנדר שאם ישא אשה קודם שישנה משנה יהא אסור ליהנות מאנשי העולם. רהיט בגפא ותובליא. כלומר טרח הרבה ולא מצא ללמוד ולא היה רוצה לישא אשה שלא יהא הנדר חל עליו. שבשיה. הטעהו ואמר לו שאעפ"י שישא אשה לא יהא אסור והשיאו אשה כדי שיהא האיסור חל עליו ויוכל להשאל.
<h2>דף צ.</h2>
בהפרה דבעל. אם מיפר עד שחלו הא לאו הכי נמי אם מתיר חכם עד שחל [הנדר. ולאפוקי נפשיה] מפלוגתא הוא דעבד הכי [ולא משום] דסבירא ליה כר' נתן דאין מתירין עד שיחול הנדר. [ושרקיה טינא] ולא אתברר לי שפיר מאי טעמא עבד הכי. ואולי כדי שיהא לו צער אם לא יתירו לו ובמקום צערא לא גזור רבנן, שהרי אסר הנאת כל העולם עליו ומי שאסר עליו הניית בני העיר אסור להשאל על נדרו להם, כדאיתא בירושלמי וכמו שביארנו לעיל. ואי לאו דהוה צריך להנאת העולם שיסירו מעליו הלכלוך לא היה מתיר לו רב חסדא עתה. שאם עשה זה מפני שלא יכירנו ויתיר לו נדרו, הא קיימא לן צריך לפרוט הנדר, ואעפ"י שלא יכירנו לא יתיר לו. [ואולי] כדי שלא יהא ערום [ולא יהנה] משכניו אם ישא אשה עד שילמוד. ועתה שנשא ולא למד נאסר בבגדים והפשיט בגדיו וכסו ערותו בטיט כדי שלא יתבייש כשהוא ערום. ואתייה לקמיה דרב חסדא. להתיר לו נדרו. וחפרה. כמו והפרה לשון הפרה. הלבנה. כמו חל בנה, כלומר חל מה שהוא כגון במה, דקסבר ר' נתן כל הנודר כאילו בנה במה. מפר. כלומר בהפרה אפילו דליכא אלא מחשבה דהיינו שלא חל. יחל. משמע שיחול. ולמי שאשאל. להתיר לי שאהנה בו הריני נודר שאהא אסור באותו חכם. נשאל על הראשון. שחל איסורו. ואחר שנשאל חל איסור החכם ונשאל עליו לחכם אחר. מי ידעת. כלומר דלמא החכם קרי ראשון דבשאלה נמי אעפ"י שלא חל מיפר לרבנן. הא ר' נתן. כלומר דלמא ר' נתן תני לה ומהא לא תסייען דלרבנן נשאל על איזה שירצה ואעפ"י שלא חל. דברו. שלא היה בו אלא דבור דהיינו שלא חל עדיין. וקאמר דאחרים מוחלין.
<h2>דף צ:</h2>
אי בעי. והאי מאן קתני לה. ופסק הר"ם וכל רבוותא כרב פפא כדאיתא בפרק י"ב [הי"ד]. ופסק גם כן כחכמים, דיחיד ורבים הלכה כרבים. הילכך בעל או אב מפירין נדרים שלא חלו. וכתב הר"ם (פרק י"ב) [שבועות פ"ו הי"ד] לפיכך אם היה עומד בניסן ונשבע שלא יאכל בשר ל' יום מראש חדש אייר ונחם, אינו נשאל עד שיכנס אייר ע"כ.
טמאה אני לך. נאנסתי, ואסורה אני לך דבאשת כהן מיירי. נטולה. אסרתי עלי הנאת תשמיש שיש לי מכל אדם, ומדאסרה הנאת תשמיש של כל אדם ש"מ שתשמיש קשה לה ואנוסה היא לפיכך נוטלת כתובה. ביני לבינך. כלומר השם יודע שאינך יורה כחץ. אי נמי כרחוק השמים מן הארץ כן אתה רחוק מדרך כל הארץ לשמש עמי שימוש המוליד, ואנא בעינא חוטרא לידא ומרא לקבורה, שאם אינה באה מחמת טענה אמרינן לא מפקדת אפריה ורביה [יבמות ס"ה ע"א].
תביא ראיה. ואם לא תביא עדים שנאנסה תהא מותרת אם הוא לא מהימן לה ואינו סומך דעתו בדבריה. אבל אם סומך דעתו בדבריה ודאי חייב להוציאה בדיני שמים. וזה אין בו ספק, וכן כתב הר"ם בנשים פרק כ"ד [הי"ח] ובאיסורי ביאה פרק י"ח [ה"ח]. הילכך כי לא מהימן לה שריא ליה, דלא מציא לאפקועי נפשה ממאי דמשעבדא ליה בהך דיבורא. דהויא ליה כנטמאו טהרותיך והלה מכחישו [קידושין ס"ה ע"ב] דלא מהימן. ואיהי נמי משתריא ... דהואיל ואין האשה מתגרשת לרצונה, רגלים לדבר שהיא משקרת. וזה [שאומרת כך] מפני שנתנה עיניה באחר ואינה יכולה לצאת מתחתיו אלא בזה הדרך. ואע"ג דלא טענה הכי אלא אומרת שזינתה תחתיו, אפילו הכי אינה נאסרת לו ולא נאסר הוא לה בזה הדיבור בדיני שמים, דאמרינן דשקורי משקרה ואין שום איסור בדיני שמים חל במה שלא נאמר בדרך אמת אלא בדרך שקר. והטעם שדיני אדם חלים על דיבור, יהיה הדבר אמת אם לאו, שהרי אין כח בידינו לדעת האמת אלא מצד הגדת העדים. אבל דיני שמים אינם חלים על דיבור היוצא מפה בלי כוונת הלב, אלא דיני שמים חלים על ידיעת האמת מצד מה שיראה או ממה שדעתו סומכת במה שסופר לו. ואע"ג דמשנה ראשונה דתני הכי אמרה טמאה אני ... [נאמנת דקושטא] קאמרה ... ולמשנה אחרונה לאו כל כמינה לאפקועי נפשה [בדבריה] ממאי דמשתעבדא ליה אפילו בלשון ק[ונם] אי לא ... כדאיתא בהדיא פרק ואלו מותרין [ס"ו ע"א], אלא ודאי בדיני שמים קאמר ... מעיקרא, דהואיל ובזיא נפשה קושטא קאמרה. והואיל והענין אמת במה שאמרה, שייך בו איסור, ונאסר הוא לה בדיני שמים. וגם היא נאסרת לו, דלא מצי לאכחושה, דאי לאו דקושטא הוא לא הוה מבזיא נפשה [ואיסור] דיני שמים שייך בכל מידי דמוכח מילתא דקושטא, כדכתבינן. וקיימא לן כמשנה אחרונה דמוכחא מילתא דמשקרא, ולית חששא במילתא. מיהו מסתברא [דהני מילי] אשה שאינה יוצאה לרצונה. אבל איש שמוציא לרצונו אם אמר אני ראיתי שזינתה אשתי תחתי ברצונה, בדיני אדם לאו כל כמיניה לאפקועי נפשיה ממאי דמשעבד לה. ומיהו בדיני שמים חייב להוציאה, דהואיל ומוציא לרצונו לא מוכחא מילתא דמשקר כולי האי, כדמוכחא מילתא בדידה. הילכך חייב להוציאה בדיני שמים. ואם הוא יודע שאמר זה דרך שקרות לית עליה שום איסור אפילו בדיני שמים. ואם עומד עמה מפני שאומר ששקר טען עליה אין למנעו, שהרי הוא יודע אמתת לבבו ודעתו. ויעשה כמה שהוא יודע. ואין לבית דין לומר לו שאין לו בה שום איסור בדיני שמים כשאומר ששקר טען עליה, כל זמן שלא נתן אמתלא לדבריו, אבל אם נתן אמתלא לדבריו ונראה לב"ד שהטעם נכון יש להם לומר לו אין לך בה שום איסור אפילו בדיני שמים. וכן נראה מלשון הר"ם שכתב פרק כ"ד [אישות הי"ז] מי שראה שזינתה אשתו וכו', ולא אמר מי שאמר שראה שזינתה אשתו, דמשמע דכשאומר אין הדין כך במוחלט אלא הדין תלוי בדעתו, כמו שכתבנו.
בקשה. פירש הר"ם באישות פרק ט"ו יאמרו הדיינין לה שלא תטעון זה אלא תעמוד תחתיו ושמא יוליד. מיהו אין כופין אותה לישב ואם [לא רצתה] אין דנין אותה כמורדת. ורבינו שלמה פירש יעשו שלום ביניהם. יפר. הנדר לגבי דיליה ותהא משמשתו. ואם מת או גירשה אסורה לשמש עם אחרים. שדברים שבינו לבינה אינו מיפר אלא לעצמו. וטעם משנה ראשונה דאעפ"י שהוא יכול להפר לעצמו מן הדין, הואיל ואין בדעתה לשמש עם שום אדם שלא יקיימנה, דהוו להו בני אימה [כ' ע"ב]. בתרומה. אליבא דמשנה אחרונה קבעי שאינה נאמנת שתאסר לבעלה כהן. אבל לגבי דילה דהיינו שלא תאכל בתרומה מאי. דהא שויא תרומה לגבה חתיכה דאיסורא. לעז. שיאמרו בני זנונים הם. חולי. ולא מינכר. דמיתניסא. כלומר אחר שמת בעלה נאנסה, ומשום הכי אינה אוכלת בתרומה. וליכא לעז על הבנים הנולדים קודם לכן. ומסתברא דבתרומה דרבנן הוא דפליגי, אבל בתרומה דאורייתא ודאי לא אכלה, דהואיל ואמרה נאנסתי אמאי לא מהימנא מדאורייתא לגבי דילה, הא לא עבדה איסורא. ופסק הר"ם בתרומות פרק ח' [הט"ו] כרבא דהוא בתרא. בדיק. היה מנסה אותנו אם נוכל להשיב.
<h2>דף צא.</h2>
אונס. לגבי כהן לאוסרה עליו. מי מתסרא. ואמאי תני יוצאות. מהו. אם נאמנת אם לאו. ברצון. מי אית לה כתובה. דאע"ג דאמרינן אין אדם משים עצמו רשע, הני מילי להיות פסול לעדות. אבל אם ברשעותו שהוא מעיד על עצמו תלוי ממון נאמן, דגבי ממון אמרינן הודאת בעל דין כמאה עדים [ב"מ ג' ע"ב]. טמאה אני לך. למשנה ראשונה דנאמנת. משקרא. אומרת כן מפני שנתנה עיניה באחר. דסברא דאיהו לא ידע [בענינה]. אבל גבי גירשתני [דידע בעלה] נאמנת ... דהואיל וידע בעלה ... לא ידע. אם נאנסה אם לאו ואומרת שנאנסה, וודאי אעפ"י שהיה לה כעס עם בעלה לא אמרה אי לאו דקושטא הוא. דתקיף. היה לה עמו כעס חזק אין לה בושת כשאמרה השמים ביני לבינך, ואפילו הכי מהימנא. הכי נמי בגירשתני אע"ג דלית לה כיסופא מהימנא. דטעמא דמשנה ראשונה לאו משום כיסופא הוא. אין יורה כחץ. וכיסופא הוא לה למימר הכי. ביורה כחץ מי ידע. משום דהיא מרגשא טפי וידעה, דהאי דפתקין ביה גירא ידע מההוא דפתיק. והלכתא כרב הונא, וכן פסק הר"ם בנשים פרק י"ו. ומדמדמינן לה למתניתין ש"מ דאית לה כתובה כמשנה ראשונה, וכן כתב הר"ם [אישות פט"ז הכ"ו]. מיהו הני מילי עיקר כתובה אבל תוספת לא, כמו שביארנו בהמדיר. והא דאמרינן הכא שהאשה אינה נאמנת כשאמרה השמים ביני לבינך דהא לא ידע ביורה כחץ ומשקרא שעיניה נתנה באחר, כשהיא תובעתו בתוך עשר שנים לגרשה, ומשום שאומרת אינך יורה כחץ ולא תוליד ובעינא חוטרא לידא. והכא הוא דאיכא למיחש לעיניה נתנה באחר. אבל כשהוא תובעה אחר עשר שנים לגרשה, ואומר מינה הוא שלא הולדתי ואגרשנה בלא כתובה, והיא אמרה מיניה. ואי בעית לאפוקא הב לי כתובתי, כדגרסינן בפרק הבא על יבמתו הוא אמר מינה והיא אמרה מיניה נאמנת דאיהי קים לה ביורה כחץ. דהכא ליכא למימר דמשקרא שנתנה עיניה באחר, דהא בעל כרחה מפקינן לה. כך תירץ הרי"ף ביבמות פרק הבא על יבמתו [ס"ה ע"א] ע"כ, וכן עיקר. וזה שתלה הרי"ף הטעם משום דאנן מפקינן לה על כרחה, לאו למימרא דאי איהי לית לה בני ולו יש לו בנים מאשה אחרת ובעיא למיפק מתותיה אחר עשר בטענה דבעינא חוטרא לידא וקאמרה דמיניה דלא מהימנא דחיישינן שמא עיניה נתנה באחר, דהואיל ושהתה נמי זמן שתיקנו לה חכמים ובאת מחמת טענה תו לא חיישינן שמא נתנה עיניה באחר [ומהימנא] דודאי לא משקרא אע"ג [דסברה] דאיהו לא ידע ביורה כדכתבינן. אלא לקח הרי"ף הטעם דהא בעל כרחה מפקינן לה. ואיידי דהא דר' אמי כתבה הרי"ף עלה דמתניתין, דמיירי ודאי שכופין לו בע"כ, כדקתני אינו רשאי ליבטל, כלומר ויוציא ויתן לה כתובתה, וקא בעי בגמרא אי איהו אמר מינה, כלומר ולית לה עלאי כלום, ואיהי אמרה מיניה, הואיל ובעית לאפוקא הב לי כתובתי, וקאמר ר' אמי דאיהי מהימנא, דאיהי קים לה ביורה כחץ ואיהו לא קים ליה, והואיל והיא קים לה ואיהו לא קים ליה, רובא דידה עדיפא דשדיה בתר רובא דרוב נשים מתעברות ויולדות מרובא דידיה דרוב אנשים מולידים, לאו כל כמיניה לאפסידה כתובתה בטענתיה, דאנן ... [אבל הכא] דהואיל והיא ידעה דבעל לא ידע כותה משקרא, דהא איהי לא תבעה גירושין. דהא ודאי מיירי דעל כרחה מפקינן לה, דהא עלה דמתניתין אתיא. וכי אמרינן דהואיל וידעה דהוא לא ידע כותה משקרא, ר"ל דאיהי כד בעיא לאפוקי נפשה מתותיה בטענתה, וכד ידעה דבעל ידע כותה אמרי' חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה דוקא, לאפוקי נפשה מתותיה בטענתה דשיקרא. ומשום דהא מילתא דר' אמי איירי (נמי) [במי] שאין לו בנים וכופין אותו להוציאה לקח הרי"ף הטעם דלא אמרינן עיניה נתנה באחר, דהא אנן מפקינן לה על כרחה. ולא היה יכול לומר משום דאחר עשר הוא, דהואיל ואין לו בנים מפקינן לה על כרחה ואע"ג דאיהי לא טענה מידי. וכי אמרינן דכופין אותו להוציא בטענתה דידה אחר עשר מיירי דוקא שלו יש בנים ולה אין בנים כדכתבינן. דאי אין לו בנים בלא טענתה [נמי] כייפינן ליה לאפוקה או ישא אחרת. ואי טענה איהי אעפ"י שישא אחרת כופין אותו להוציא. ומסתברא דאפילו היא תובעתו לאחר עשר שנים, הואיל ומצוה לגרשה, לא אמרינן עיניה נתנה באחר, הואיל ועמדה תחתיו זמן שנתנו חכמים, ונאמנת ויש לה כתובה. וכן כתב הר"ם בפרק ט"ו [אישות ה"י] האשה שבאה וכו'. וכתב וכופין אותו להוציא ויתן לה כתובה בלי תוספת, שלא כתב לה התוספת על מנת שתצא לרצונה ותטול ע"כ. תדע לך דמתני' הא איירי שהיא תובעתו בתוך עשר שנים. דהא משנה ראשונה תני יוצאות ונוטלות ומשנה אחרונה תני יעשו דרך בקשה, [כלומר] יחלו פניה שתעמוד עמו [ואם יכפוהו] לגרשה היאך יחלו פניה לעמוד עמו. אלא ודאי בתוך עשר נאמר זה הדין, אבל אחר עשר אעפ"י שהיא תובעתו ואעפ"י [שיש] לו בנים מאשה אחרת, ולה אין בנים ואמרה בעינא חוטרא לידא ומרא לקבורה [מהימנא] דאיהי קים לה ביורה כחץ, והואיל ובאה בטענה [שהיא] מצוה לא אמרינן עיניה נתנה באחר, [דמצוה] לגרשה אעפ"י שיש לו בנים הואיל ולה אין בנים כי אמרה בעינא חוטרא לידא [אחר] עשר שנים [מהימנא אפילו לפי] משנה אחרונה. ובזה תבין מה שכתב הר"ם באישות פרק ט"ו [הט"ו] גבי משנה אחרונה ואומרין לה שתעמוד עמו עד עשר שנים. וכן עיקר. משיא. רוחצת ידי בעלה. הדא מילתא. תשמיש. אהלויי. מוכרי בשמים. דילמא חד מנהון. נבעלתי לאחד [מהם] שסבורה הייתי שאת היית.
<h2>דף צא:</h2>
במילה. כלומר אין חוששין לדבריה שאפילו היא אשת כהן מותרת, דאילו אשת ישראל אפילו לפי דבריה מותרת דשגגה היא והשגגה צד אונס יש בה, וכן כתב הר"ם באישות פרק כ"ד [הכ"ג] דהוה בדיחא. שהיתה שמחה בו [למצוה] בכל פעם פניה צהובין. בדרך ארץ. תשמיש. נפטויי. מוכרי נפט. מהרזק. נחבא בבית. ואשה. אשת האיש בעל הבית. מריה דביתא. בעל הבית. פרטיה. פרץ הדופן שהיה עשוי מהוצים וברח. אירכוסי. כלומר היה מחביא עצמו כדי שלא יראנו בעל הבית. אתא גברא. נכנס בעל הבית. בכלאי בבא. נחבא אחורי הדלת. מחתן. היו מונחים שם שחלים. נאפו. כלומר המנאף עם אשת חבירו משתדל להמיתו. תהוי איתתיה עליה. דבועל כמים גנובים קמ"ל דלא אמרינן הכי ושריא. וכל האי שריא דקאמר רבא כלומר אפילו קינא לה לאשתו, דאי בלא קינוי הא אסיקנא בכתובות [ט' ע"א] שאין האשה נאסרת על בעלה בלא קנוי אעפ"י שיש שם עידי סתירה ועד אחד על טומאה [יבמות כ"ה ע"ב]. והכי משמע בסוטה פרק ארוסה [כ"ה ע"א]. אבל אי לאו משום האי טעמא אי הוה בה קנוי הוה אסירא עליה, הואיל והוא ראה שנסתרה, דלגבי דיליה לא תהא שמיעה גדולה מראיה. וכל הני לית מששא במילה, כלומר ואפילו אשת כהן שריא.
